טעויות אנושיות והכרעות גורליות

הפצצה אווירית של ארה"ב, שנערכה ב-17 בספטמבר, עזרה לדאעש לכבוש את את נמל התעופה האחרון ששימש את אסד במזרח סוריה. ההפצצה, שכתוצאה ממנה נהרגו 80 בני אדם, עשויה להביא לנפילתה של העיר דיר א-זור, בה נצורים מזה שנתיים וחצי מאות אלפי תושבים. העיר היושבת על גדת נהר הפרת, בלב "מדבר דיר א-זור", מוכרת לנו מכמה אירועים היסטוריים; אל מדבר זה הופנו שיירות של מאות אלפי ארמנים ואשורים החל מאפריל 1915, ומרביתם מצאו בו את מותם. חוקרים שחפרו באתרים שונים במדבר מצאו את שייריהם של מאות ארמנים, שנכלאו במחנות ריכוז בלב המדבר, על ידי הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה. דיר א-זור היא יעד השילוח של רצח העם הארמני ורצח העם האשורי. מלבד זאת, היא מוכרת לישראלים ששמעו עליה ב"פרסומים זרים", ב-6 בספטמבר 2007. לפי אותם פרסומים, הפציץ חיל האוויר הישראלי, כור גרעיני להפקת פלוטוניום, שנבנה במדבר דיר א-זור בשיתוף פעולה עם קוריאה הצפונית. מיקומו המדויק של הכור הגרעיני היה בין דיר א-זור לא-רקה, היושבת גם היא על גדת נהר הפרת. כחמש שנים לאחר הפצצת הכור, הצליחו כוחות מורדים לגרש את צבא אסד מהעיר א-רקה ומהעיירות הסמוכות לדיר א-זור. תחילה היה זה מרד עממי ומבולבל; המורדים הקימו מועצות דמוקרטיות בכל כפר, עיירה ועיר, על מנת לנהל את ענייניהם. אנשי דאעש, שרבים מהם הגיעו מעירק, החלו מסתננים למועצות אלה, ואוספים מידע על התנהלותם של כל עיר וכפר; רושמים בפנקסיהם מידע על הדמויות המובילות, היכן מרוכז הנשק ומי קשור במי. בשעה הרת גורל, לקראת סוף 2013, רצחו המחבלים של דאעש את המנהיגים המקומיים והשתלטו, זה אחר זה, על עשרות ערים וכפרים במזרח ובצפון סוריה. א-רקה הוכרזה כעיר הבירה של הארגון, ודיר א-זור הייתה העיר הגדולה ביותר עליה ניסה דאעש להשתלט באותם ימים, טרם כיבוש עירק. אם כור הפלוטוניום היה נותר שם הוא היה מזכה את דאעש בנשק גרעיני. דאעש כבש את האזור המדברי במהרה, אך אסד לא ויתר בקלות על דיר א-זור. סמוך לדיר א-זור יושב נמל תעופה גדול של צבא סוריה, ובעיר עצמה חיים רבבות אזרחים שדאעש לא ירחם עליהם, ביניהם גם ארמנים ואשורים, צאצאי רצח העם. בכל פעם יוצא דאעש במבצע אדיר, מהדק עוד את המצור, ולבסוף נהדף באמצעות מטוסים סורים ובשנה האחרונה גם רוסים. שדה התעופה מאפשר למטוסים לזנק במהירות לכל התקדמות של דאעש, לספק מזון, תחמושת וחיילים לכוחות הנצורים, ולשלוח פצועים לקבל טיפול רפואי בדמשק. ב-17 בספטמבר 2016, לאחר שנתיים וחצי של מצור על העיר, כבש דאעש הר אסטרטגי השולט בשדה התעופה; זאת בעזרת הפצצה אמריקאית שהוגדרה כ"טעות". בימים הקרובים יוכרע גורלם של מאות אלפי תושבי העיר.עכשיו עולות לכם שאלות: האם הייתה זו טעות או שמא הכרעה. ואם הייתה זו הכרעה של האמריקאים, אז מדוע הפציצו את צבא אסד דווקא בנקודה רגישה זו, דווקא בשעה זו. אחסוך מכם יוהרה ואומר שאינני יודע אם הייתה זו הכרעה גורלית או טעות אנושית. אבל אני כן רואה סיבות להכות באסד מתחת לחגורה דווקא בשעה זו; בכדי לפרטן אבקש מכם להתבונן במפת החלוקה האתנית של סוריה, ערב מלחמת האזרחים. המפה מציגה את הרוב האתני בכל מקום, אך  איננה מציגה את כל קבוצות המיעוט, שכן רובן אינן מהוות רוב במקום בו הן יושבות. הקבוצות שאינן מיוצגות הן: טורקמנים-שיעים, טורקמנים-סונים, ארמנים, יזידים, איסמאילים, צ'רקסים, וצ'צ'נים. חאלב ודמשק מסומנות בשחור ותחתן כתוב כי בערים אלה מעורבבת אוכלוסייה מכל הקבוצות החיות בסוריה. חאלב היא הסיבה הראשונה להפצצה האמריקאית בדיר א-זור.

להמשיך לקרוא

חירות, שוויון ואחווה

בסתיו 2011 נשלחתי להדריך בעיר ניס. ההסתדרות הציונית העולמית שלחה אותי, כנציג תנועת הנוער העובד והלומד. יחד עם שני חברים נוספים, בוגרי תנועות נוער ציוניות, העברנו שיעורים, הרצאות וסדנאות במרכזים קהילתיים, בתי-ספר וסניפי תנועות נוער בדרום צרפת. ביום השלישי למשלחת הגענו לניס, איתרנו את בית-הספר היהודי, והעברנו שיעורים על חזונו של הרצל. אחר-הצהריים הוזמנו להרצות על פועלו של הרצל במרכז קהילתי יהודי. מרבית הקהל היה קשישים וחניכי תנועות נוער. התרגשנו להכיר את הסצנה הפורחת של תנועות הנוער הציוניות בניס. מלבד הרצל, והקהילה היהודית, זכורים לי חופיה השלווים של ניס, שלא בכדי היא אחד ממוקדי התיירות המפורסמים ביותר באירופה; חופים ציוריים של הריביירה הצרפתית, צוקים, דקלים, חול, וארכיטקטורה נפלאה של עיר שנשפכת מההר לתוך הים.

להמשיך לקרוא

عيد سعيد, عيد حزين

  1. חג שמח, חג עצוב

את ימי הרמדאן העברתי בביתי במצפה רמון, ובביקורים מזדמנים בכפר הבדואי השכן ואדי אריכא. רצה הגורל, וזימן לי להדריך בחברת הנוער למנהיגות ועשייה חברתית, שחניכיה מפעילים את ילדי הכפר הבדואי, משחקים איתם, מלמדים עברית, ולומדים מהם קצת ערבית והרבה אהבת חיים. במקביל, בשעות הפנויות, עסקתי בכתיבת מחקר על הפעילות הרצחנית של דאעש. רצה השטן, וזימן לי, כבן לניצול שואה, להיווכח לאלפי מיתות משונות, שדאעש יימח שמם, ממיתים בימינו. כישראלי, נחרדתי מחידושו של "גל הפיגועים". רצו הורי הצרפתים, ועלו לארץ חמדת אבות, לחיות כאן, בליבה התוסס של מולדת הג'יהאד ופיגועי ההתאבדות. הסתירה הקוטבית בין הכפר בדואי השלו בימי הרמדאן, לבין הדם היהודי שנשפך, איגרא רמה ובירא עמיקתה. פעם דיברתי עם המבוגרים בכפר הבדואי על דאעש. אמרתי להם שאם דאעש יחדרו לישראל ממצרים, אבקש מקלט בכפר. הם אמרו שהם יהיו הראשונים שדאעש ירצחו. מוסלמים היו תמיד שכני, ולא אוכל לראות ברוצחים כנושאי התרבות. הרוצחים כופרים כנועים הם. עבריינים של כל חוק וכל סדר אנושי. ג'יהאד בשבילי, הוא קודם כל ילד שובב בן 11, שתמיד רוצה להיות בפעילות עם הגדולים. בשביל אחרים זה עבודת השטן, רצח, טבח ודם. בשנים האחרונות התמסרתי להזדהות עם עמים אחרים, קרבנות רצח-עם. ארמנים, יזידים, רואנדים, בוסנים ועוד. קראתי עשרות ספרי שירה וספרי היסטוריה על סיפוריהם של הניצולים. ואולי יש בכך מזור. וגם זה היה החודש: כנסת ישראל, זלזלה שוב בציפור נפשם של אזרחנו הארמנים, בהימנעותה מהכרה בג'נוסיד שעברו לפני 101 שנים. חברי הארמנים, דור שני לניצולי רצח העם, יצאו ממשכן הכנסת זועמים. ציפור נפשם הושפלה וכך גם ציפור נפשי. ואני, מי אני? ומדוע הבאתי את כל הבלילה הזו לתוך ביתי? כאן הכול מתערבב לי. כאן זהותי נמתחת לכל הכיוונים. בין הארץ שלנו, לארץ שלהם. בין המזרח התיכון שלנו לזה שלהם. הרמדאן ואיד אל-פיטר. חג שמח, חג עצוב. וזה אפילו לא החג שלי.

להמשיך לקרוא

מעבר לרוג'בה

לפני ארבעה חודשים פרסמתי מאמר על "מהפכת רוג'בה", בו סקרתי את התפתחותה של מערכת חברתית אנרכיסטית, רב-לאומית בלב התופת של סוריה. בכדי לרדת לנבכי תקומתה של רוג'בה יש להעמיק גם בתמורה הרעיונית שעברה על תנועת הפועלות הכורדית בטורקיה וברחבי כורדיסטן. מאמרו של החוקר אלכסנדר קולוקוטרוני, המציג את תהליך השינוי של החזון הכורדי, ואת ההתארגנות שנוסדה על מנת להגשימו, עושה זאת היטב. בזכות עומר שריר שתרגם אותו הוא מוגש לכם במטרה להאיר את מה שהתקשורת העולמית והממשלה הטורקית מנסות להסתיר: אלטרנטיבה ברת קיימא לשיטה הקפיטליסטית והלאומנית החולשת בימינו על העולם כולו.

מאז הקיץ האחרון מכה בטורקיה גל פיגועים שגבה את חייהם של למעלה מ-230 אזרחים, מחציתם כורדים. פיגועים אלה בוצעו על ידי שני ארגונים רצחניים. הראשון והמוכר יותר הוא דאעש, שנוהג לשלוח מחבלים מתאבדים להתקהלויות של אזרחים כורדים ותיירים. הארגון השני נקרא "ניצי החופש הכורדים" (TAK) והוא פוגע בדרך כלל בסמלי שלטון טורקיים. לאחר כל אחד מהפיגועים, הקפידה ממשלת טורקיה להאשים תמיד את "מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK), וזאת למרות שאלה לא פגעו באזרחים כבר יותר מ-20 שנה, והם חוזרים ומגנים את הפיגועים. TAK שלקחו אחריות על הפיגועים, פרשו מ-PKK לאחר שזו הכריזה על הפסקת הלחימה בשלטון הטורקי בשנת 1999. ה-PKK פועלים במרץ במלחמתם נגד דאעש ובשחרור יזידיות המוחזקות בידי דאעש כשפחות מין. טורקיה לעומתם, ביד אחת נלחמת בדאעש ובשנייה מסייעת לו במגוון דרכים: מסחר, טיפול בפצועים, חופש תנועה ועוד. בקיץ האחרון יצאה טורקיה למלחמה כפולה: ראשית בתוך שטחה, כנגד האוכלוסייה הכורדית וה-PKK ושנית כנגד האוטונומיה של רוג'בה. טורקיה הטילה מצור על ארבע הערים הגדולות ביותר בדרום-מזרח המדינה והכניסה אליהם כוחות צבאיים גדולים. הכורדים נדחקו חזרה לסיוט של שנות ה-80 וה-90 בהן השמידו הטורקים למעלה מ-4,000 כפרים כורדים והרגו 22,374 אזרחים כורדים. מאז קיץ 2015 הממשלה הטורקית טוענת שהרגה כ-5,000 פעילי PKK, אלא שהכורדים סוברים כי רק 220 פעילי הארגון נהרגו, ולצדם נהרגו אלפי אזרחי טורקיה שכל פשעם שהם נולדו כורדים. לפי ה-BBC נהרגו כ-400 אזרחים כאלו. התקשורת העולמית משדרת את הפרופגנדה הטורקית אחד לאחד ומאשימה את ה-PKK בפיגועים לא לו. רק מעטים טורחים לספר על הרקמות החברה הדמוקרטית, פמיניסטית, אנרכיסטית וסוציאליסטית שהכורדים ייסדו בדרום מזרח טורקיה. בעורף הקרבות בין דאעש וטורקיה לכורדים מתגבשת לה חברה שמהווה אלטרנטיבה איתנה לקפיטליזם של המאה ה-21. במקום לשאוף להקמת מדינה לאומית כורדית שואפים אנשי ה-PKK לייסד חברה טובה בה האדם עומד במרכז, ולנו יש הרבה מה ללמוד מזה.

להמשיך לקרוא

מעבדות לחירות

זכרו נא, תולדות עם ישראל בשחרור אבותינו העבדים מארץ מצרים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לראות את עצמנו כאילו אנחנו, אני, אתה, כולנו עבדים. תפיסה זו צריכה לעמוד בבסיס האמונה שלנו. יחרדו החרדים מאבדן צו קטגורי זה. יחרדו משכחת העבדות. ינהרו הדתיים להילחם בעבדות. ירבו שומרי המצוות לדבר בגנותה. ראוי שיהא זה הפונדמנטליזם היהודי: מאבק עיקש בכל סוג של עבדות. יתייצבונה אנשי חב"ד, ובמקום לספסר תפילין לכל עובר אורח, יחלקונה פמפלטים לשחרור עבדים בתחנה המרכזית, לקראת כניסת השבת. כי דבר אלוהים חיים הוא: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם". והרי "אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה ואין לך התמזגות של יחיד וכלל ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים, זיכרון אישי, אשר איננו מחוויר ואיננו דהה."¹

ומהי עבדות? באלו עבדים מדובר? ילדה הודית שנולדה לקסטה הלא נכונה, והעמסת לבנות בוץ הוא כל גורלה, כבר מגיל 4. ילד ישראלי בן 12, שמשפחתו לא משגת, והוא נאלץ למכור את כוח עבודתו ומפחד לדרוש את שכרו. צעירה רוסיה שנחטפה על מנת להיאנס בארץ הקודש, ולפרנס סרסור עבריין, חלאת המין האנושי. נערה יזידית שנמכרה בשוק כשפחת מין לג'יהאדיסט אכזר. עובד כפייה הבונה אצטדיון כדורגל בקטאר, לשעשועי בניהם של איילי הנפט הפרעונים. כל אלה הם מקרים המייצגים תופעה רחבת היקף שאיננה השוליים של החברה אלא חלק אימננטי מהקפיטליזם.

להמשיך לקרוא

אנחנו ההרים שלנו

"הצער הארמני הוא ים ללא חוף
פתוח, אינסופי, חסר גבולות."

– הובאנס טומניאן

ב-2 באפריל פרצה מלחמה בקווקז; אזרבייג'ן כבשה שני כפרים ארמנים ומספר עמדות צבאיות בחבל הארץ נגורנו-קרבאך. שורשיה של תוקפנות הטורקמניים (שהאזרים נמנים ביניהם) כנגד הארמנים, נמשכת למעשה כבר 100 שנים וראשיתה בתכנית הכושלת להשמדתו של העם הארמני. כיהודים יש לנו שותפות גורל עם העם הארמני, שסבל מרדיפות, נפוץ לגלויות, ועמד בפני ניסיון השמדה. כישראלים נוכל ללמוד רבות ממדינת ארמניה, השוכנת בדד בין מדינות אויבות ונאבקת על קיומה מיום היווסדה. יש לראות את ההתקפות על נגורנו-קרבאך, ורצח אזרחיה, על רצף היסטורי של מעשי טבח, שטורקיה ואזרבייג'ן ארגנו כנגד הארמנים, מאז סוף המאה ה-19.
להמשיך לקרוא

הכול שלך ואין לך כלום

"בגיל 6 ברחתי עם אחותי מרצח-העם ברואנדה. עברנו 7 שנים כפליטות. מה אתם רוצים שאעשה? שאבכה?"

-קלמנטין וואמריה

1. אופרה ווינפרי

ביום בו הצטלמנו לתכנית של אופרה ווינפרי, ב-2006, פגשתי את אחותי קלייר בדירתה, דירת שלושה-חדרים ברוג'ר פארק. בה התגוררה עם שלושת ילדיה, שנולדו טרם מלאו לה 21 שנים, הודות לבעלה לשעבר, עובד סיוע במחנה הפליטים שלקח אותה תחת חסותו. מכונית שחורה אספה אותנו למרכז העיר שיקגו. הייתי תלמידת תיכון, החיה משני לשישי עם משפחת תומס, בפרבר האמיד קנילוורת' (Kenilworth). לעומתי, קלייר כבר לא הייתה ילדה כשזכינו למקלט בארה"ב. אף אחד לא אימץ אותה, לא טיפל בה, לא שלח אותה לבית-הספר. במקום זאת היא עבדה כחדרנית במלון, ניקתה 200 חדרים בשבוע. כל מה שידעתי על התכנית של אופרה ווינפרי, אליה נסענו, הוא שהיא מחולקת לשניים: בחלק הראשון אופרה ואלי ויזל מבקרים באושוויץ, אלוהים ישמור; ובחלק השני יופיעו 50 הזוכים בתחרות הכתיבה לתיכונים, שאני אחת מהן. נתבקשנו לכתוב מאמר על הרלוונטיות לימינו של הספר "לילה", מאת ניצול השואה אלי ויזל. אני הקדשתי את המאמר לגברת תומס, האמא המאמצת האמריקאית שלי, שציידה אותי בסנדוויץ' והסיעה אותי לבית-הספר מדי יום. כתבתי שאם רואנדים היו קוראים את "לילה" יתכן והם לא היו רוצחים אחד את השני.

אופרה ישבה על כורסה לבנה בוהקת, לצד אלי ויזל הזקן והעייף, שישב על כיסא מרופד לבן. אופרה הרעיפה שבחים על כל הזוכים מלבדי, מה שנראה לי בסדר גמור באותו רגע. לא ממש הלכתי לבית-הספר עד גיל 13, ומתנת חג-המולד שקיבלתי בגיל 7 הייתה קופסת נעליים מלאה עטים בלויים, שהטמנתי באדמה מתחת לאוהל שלנו כדי שאף אחד לא יגנוב אותם. אלא שאז אופרה נשענה קדימה ואמרה: "אז קלמנטין, לפני שעזבת את אפריקה, האם הצלחת למצוא את הורייך?"

מיקרופון קטן היה מחובר לחליפה השחורה שלבשתי, וקופסת הסוללה שלו הייתה מחוברת למכנסיים השחורים שקיבלתי מההפקה, כך שהייתי אמורה לנחש כבר לפני כן שמשהו כזה יגיע.

"לא", השבתי.

"אז מתי לאחרונה ראית אותם?", שאלה.

"זה היה ב-1994," עניתי, "כשלא היה לי שמץ של מושג מה מתרחש סביבי."

"ובכן, יש לי מכתב מהורייך," הכריזה אופרה, כאילו שזכיתי בפרס הגדול. "קלמנטין וקלייר, בואו אלי!"

קלייר לבשה את הפרצוף הקשוח והסקפטי ביותר שהיה לה. היא הכירה את החיים יותר ממני. אני חייכתי את החיוך המבויש שלי, כי בכל זאת למדתי כמה דברים כפליטה – לרצות אנשים זרים בחיוך, למשל.

"זה מהמשפחה שלכם ברואנדה," אמרה אופרה, בעודה מגישה לי מעטפה חומה. "מאמא ואבא והאחיות והאח שלכן." קלייר ואני ידענו שהורינו חיים, אך בקושי דיברנו איתם. איך בכלל להתחיל? "למה לא השגחתם עלינו טוב יותר?", "מה שלומכם?", "אני בסדר, תודה, עובדת עכשיו ב"גאפ", וגיליתי שזה ממש פשוט ללמוד לקרוא אנגלית אם את מאזינה לאודיו-בוקס תוך כדי שאת קוראת…" פתחתי את המעטפה והוצאתי ממנה את הדף הכחלחל. ואז אופרה, תודה לאל, שמה את ידה על ידי. עצרה אותי מלפתוח את הדף. הקלה גדולה. לא רציתי לפרוץ בבכי בטלוויזיה.

"את לא צריכה לקרוא את זה עכשיו, מול כל האנשים האלה," אמרה בחסד, "את לא צריכה לקרוא את זה מול כל האנשים האלה…" היא עצרה, שחקנית מהוללת שכמותה, "בגלל… בגלל… שהמשפחה שלך כאן!!!"

להמשיך לקרוא