ציונות ארוטית

"במידה שמלחמת הקיום הופכת לשיתוף פעולה למען פיתוחם ומילוים החופשי של צרכי הפרט, התבונה המדחיקה מפנה את מקומה לרציונליות חדשה של סיפוק, בה התבונה והאושר מתלכדים."*

יתפלא בן המאה ה- 21 מחיבור המילים: ציונות וארוטיקה, וטוב שיתפלא שכן האטמוספירה החברתית העוטפת אותו אונסת את שני המושגים. את המושג 'ציונות' מדמים כפטריוטיזם שוביניסטי, לאומני, הטומן בחובו כוונות לשלוט באדמות תוך דיכויו של עם, ועל המושג ארוטיקה כופים את הפטישיזציה של הסקס, אשר קיבל משמעויות מיסטיות תוך כבילתו בדלת אמות של תכליתיות גמורה. שני המושגים טונפו, הן על ידי מגפת האלימות אשר פשטה בכל והן על ידי הניכור המבוסס עמוק כל כך במערכת הקפיטליסטית. המושגים האלה דורשים ביאור, וזאת על מנת שנוכל להבין טוב יותר את הכוחות המניעים אותנו לציונות, שנדע להכריע אם הציונות שלנו תהה מונעת ממשיכה ארוטית, יצר חיים של מעלה, או שמא מהכרח היסטורי, ניסיון כנה להציל את העם היהודי מכליה. עולות שאלות: האם קיימת סתירה בין 'ציונות ארוטית' ל'ציונות ההכרח'? האם אחד מהם קדם לשני? האם ישנם כוחות חברתיים אשר מובילים כל אחד מהצדדים? האם עבר זמנה של 'הציונות הארוטית' בינואר 1933 עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה? האם נס ליחה של 'ציונות ההכרח' ביוני 1967 עת הכריע מדינת ישראל את צבאות ערב? אדון בשאלות האלה, על מנת לפרש את רזיה של התנועה הציונית ולכוון את הציונות שלנו, בת המאה ה-21. נבקש לנו ציונות ממניעים חיים ובשם החיים, ציונות שמונעת מתבונה ושואפת לאושרם של הבריות. ציונות שמטרתה לקדם שיתוף פעולה של העם היהודי בסבך המצב בו מצויה האנושות.

"לאחרים הייתה זו קרקע שאינה מביאה הכנסות ואילו לנו היתה זאת אדמה טובה, משום שאנחנו טייבנו אותה באהבתנו." חזונו של הרצל לחברה החדשה שתקום בארץ ישראל, מתואר יפה בספרו 'אלטנוילנד' ובכתבים אחרים. הציונות היא "אידיאל שאין לו סוף", הקמת בית לאומי אוטופי, חברת צדק ושלום מפותחת טכנולוגית ותרבותית, אשר תוקם בכוח התשוקה. פעולה של העם היהודי, למען העם היהודי, ובמטרה להיטיב עם האנושות. עם זאת, החזון של הרצל שופע הכרה עמוקה מאין כמותה כי חרב מונחת על צוואר, כי השאלה היהודית לא תיעלם מאליה והאנטישמיות לא תמהר לחלוף. הרצל הטיב לקשור את האהבה היצירה והשיתוף אשר יהיו אבני הבניין של הארץ, להכרח ההיסטורי, להצלת העם היהודי.

"עמנו גר בין עמים רבים כל כך, וסבל מיד כולם, אך גם למד לדעת את סבלות כולם… ניסיון מתמיד להכריע את המצוקה על ידי פעולה אחדותית משותפת – ומכל זה צומחת תרבות נפש נעלה יותר."

הנעלה והנשגב צומח מן הסבל והכאב. הציונות מהווה הרפתקה אקזיסטנציאליסטית עמוקה, רצונית והכרחית כאחד. הרצל לא היה הראשון לנסח חזון שכזה, קדמו לו חלוצי העליה הראשונה, 'חובבי ציון' והוגים שונים. עשור לפני 'אלטנוילנד' פורסם ספרו האוטופי של ליב לוינסקי 'מסע לארץ־ישראל בשנת ת"ת באלף השישי' המתאר את הארץ כמרכז יהודי ערבי המפיץ לאנושות בשורת קדמה תרבותית וטכנולוגית. לוינסקי כותב בפנטזיה שלו:

"כי השכילו העברים, מאז באו אל המנוחה ואל הנחלה, לאחד את השירה המזרחית בכל עמקותה, והרגשותיה עם השירה המערבית ביפיפותה, את השירה הקדמונית בכל סודותיה עם שירת העתיד וצפונותיה".

הטיבו להגשים חזון זה חלוצי העליה השנייה, במרקחה גועשת של נסיונות חברתיים הם  יצרו פרקטיקות שונות של קדמה תרבותית וטכנולוגית, תוך התמודדות עם החיים הקשים בארץ ישראל של ראשית המאה ה- 20. הם חיו כמו שמילים מסודרות בשירה. שירה בלתי קאנונית שהפכה לסמל ברבות הימים. "ההיית או חלמתי חלום". הצורות השונות שיצרו: הקיבוץ, הקבוצה, גדוד העבודה, קומונות עירוניות, המושב השיתופי, ההסתדרות וחברת העבודה, הן כולן יצירות אנושיות ייחודיות וחדישות אשר מונעות מאידיאל גדול של אהבת אדם הכרוכה בניסיון לתת מענה לרבים, במטרה להציל את העם היהודי מכליה. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". הארוס שבניסיונות הראשונים מבוטא היטב בכתביהם של החלוצים ובתורת החיים של מנהיגיהם הרוחניים. ניסיונם להטמיע את אהבת החיים בפרקסיס היומיומי מהווה התנגדות מכרעת לניכור הפושע בחברה המתועשת.

"חסרה לנו העבודה, לא עבודה מהכרח, כי אם עבודה, שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי, ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ואל תרבותו, הצומחת מאדמתו ומעבודתו"

כך כתב אהרון דוד גורדון, אביהם הרוחני של החלוצים. אותם חלוצים הפיחו רוח חיים בעבודה הקשה, לא חיפשו תמורה בדמות שכר אלא ביקשו ליצור בית לאומי מארץ חרבה. המתח בין הארוטיקה בחיי היומיום, לבין צו השעה המונף כחרב, ניבט בצמתי ההכרעה של החלוצים כמתח מודע. שיאו של וויכוח, המאיר היטב מתח זה, התקיים 'בקיבוץ המאוחד', בכורת התנועות הקיבוציות והגדולה מבינן. 'הקיבוץ המאוחד' נולד מתוך מחלוקת בגדוד העבודה, לא הייתה זו מחלוקת על תנאי המחיה או על דרך קבלת ההחלטות, אלא על השאלה האם נכון להתיישב בנקודה (עין חרוד) ולהקים את 'הקבוצה הגדולה', ציוויליזציה יהודית חדשה הקוראת תיגר על הקפיטליזם והגלותיות, או שמא להמשיך לחיות כגדוד צבאי הנודד ברחבי הארץ, פורץ דרכים, מייסד תשתיות וכובש את העבודה בכל פינה אליה מגיע. מהוויכוח הזה כאמור, צמחה 'תנועת עין חרוד' שלימים הפכה ל'קיבוץ המאוחד'. תנועה אשר דרכה המרכזית לבניין הארץ היא התיישבות שיתופית ומשימתיות. כלומר חיבור של שני צדי המתרס: להיות נכונים לכל משימה בכל שעה ובכל מקום תוך כדי הקמת רשת משקים שיתופיים, חקלאיים ותעשייתיים, בכל הארץ. יצר החיים אשר נידף מיצירה זו מבוטא היטב בדבריו של יצחק טבנקין "הקבוצה כתשובה למאבקיו הפנימיים של האדם", האדם יש בו טוב ויש רע, החיים בקבוצה שיתופית משימתית מותירים אותו במאבק תמידי, הקבוצה היא דרך להעלאת האדם, להתגברות על יצרי הרס. "לבנות מתוך רצון חופשי", לבנות את הקיבוץ, לבנות את היישוב.

משתעשעים בעבודה, משמר הנגב בראשית דרכה

משתעשעים בעבודה, משמר הנגב בראשית דרכה

לימים חיה באחד מהמשקים של הקיבוץ המאוחד, חנה סנש, יומנה מהווה דוגמא ומופת למאבק. בנובמבר 1938 כתבה בהונגרית:

"כל מה שיכול להסב לנו, בתורת יהודים, נחמה שמחה ויופי- מגיע משם, מארץ ישראל. כאן המצב מחמיר והולך, בימים הבאים תתפרסם חוקה יהודית חדשה."

החלום על ארץ ישראל מונע מכוח פנימי שהוא חזק וקדום מהגזרות כנגד היהודים. אולם הגזרות והרדיפות השפיעו. עליית היטלר לשלטון בגרמניה הובילה רבבות יהודים להגר לישראל ולאו דווקא ממניעים ציוניים. מרקם הישוב השתנה במהירות. החברה היהודית נהייתה רב-מעמדית ומשקלו של הגרעין החלוצי קטן. משהחלו מאורעות תרצ"ו היה על הישוב הציוני לאחוז בנשק באגרסיביות רבה על מנת להגן. הנשק עלול להשחית את החלומות התמימים, לקעקע את היצירה. מנהיגי הישוב היו ערים לכך וניסו בכל כוכם לכונן אתוס של הגנה עצמית בלתי תוקפנית, וזאת תוך כדי בניית הארץ. כך שאל ברל כצנלסון:

"יש רגעים בהם נצרפת אומה… משהם באים- בייסורים, בפורענויות, באבדות, בתבוסות- הרי הם מעמידים במבחן את הנבואה והחכמה, את המעשה ואת האופי. ואוי לו לדור המכזיב ברגעים כאלה. האין אנו חשים כי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הם רגע כזה בחיינו?"

משהחלה השמדת העם היהודי באירופה, קשה היה עוד לדבר על התקבצות אנרכית של חלוצים, כזו המתוארת בכתביהם של צבי שץ, יוסף בוסל ומאיר יערי. הציונות עברה מפנה. מוכרחה הייתה לעבור. "עובדה זו, השמדת שישה מיליוני יהודים, עלולה להרוס את הציונות מיסודה, וגם את התביעה הציונית." אמר דוד בן גוריון בקיץ 1944 עת החלה השמדת יהודי הונגריה באושוויץ. ואכן השואה הביסה את הארוטיקה הציונית, השאיפה להקמת חברת מופת בישראל המבוססת על עליה חלוצית התחלפה במאבק להקמת מדינת מקלט למיליוני ניצולים ופליטים, מאירופה ומארצות ערב. לימים תיאר זאת יפה יורם קניוק:

"על תורן הלאום נתקע דגל אקסודוס כסמל של תעצומות הנפש של הניצולים והסיפור הגדול האמתי היה שהמדינה היהודית קמה במקרה, המאבק היה על הצלה."

'הציונות הארוטית' הוכרעה ותחתיה הוקמה מדינה ככל המדינות, הוקם צבא, הוקמו בתי כלא, התפתחה בורסה למניות ערך, הוקמו מעברות. גם 'ציונות ההכרח' קיבלה מהלומה קשה לאורך המחצית השניה של המאה ה-20 וזאת לאו דווקא כי חלפה סכנת ההשמדה בפני העם היהודי. סכנה זו עורבת לנו כל עוד מושמדים עמים עלי אדמות. מהלומה זו נחתה עלינו משעה שהעדפנו לדבוק בחזון המשיחי של ארץ ישראל השלמה על פני חתירה לשלום ללא רבב. מנהיגי הציונות שביקשו להציל את העם היהודי בדרכי שלום, לא שרטטו גבולות לארץ ישראל ובצדק התנגדו ל'הצעת החלוקה' אלא שעברו מאז מים רבים בנהר, ומי שמוביל היום את ההתנגדות להסכם מדיני עם הפלסטינאים לא עושה זאת בכדי להציל את העם היהודי, אלא מסכן אותו בהרפתקה משיחית שסופה מי ישורון. ה'ארוטיקה' הנבטת מיצר ההתיישבות של נוער הגבעות מזוהמת באלימות ובשוביניזם ולא קורצה מאהבת החיים. תחושת ההכרח של סיעות השמאל הקיצוני ומחרימי ישראל, לפעול בכל הכוח כנגד 'הכיבוש' איננה נובעת מדאגה לחייהם של הערבים, הלא אם היה להם ענין בחיי הערבים היו מקדימים למחוא כנגד אלף תליינים אחרים. היאחזות צה"ל במוקדי ישובים פלסטינאים מרעיף עלינו אויבים ומסמא את עינינו מהסכנות האמתיות של עמנו ובראשן סכנת ההתבוללות. הביטוי המר ביותר היום להתבוללותנו ולתבוסה שנחלה הציונות מבוטא היטב בצד המטריאלי של חיי העם: הפערים הכלכליים, שלטון ההון, ההנהגה שנעדרת כל שיקול מוסרי וכל חזון, ואולי יותר מכל הפטישיזציה לכסף. עבודת אלילים גמורה, "המולך שולט בכל".

עלינו לברוא מחדש תנועה ציונית המונעת מחלומות. ציונות אשר מטרתה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל שיחיו בו יהודיים חדשים שופעים בכל הטוב שנתנה התרבות האנושית. ציונות שתהא טעם חייהם של המנסים להגשימה, שתגדיל אצלם את יצר החיים. מפעל ליצירת חברת מופת המובילה את האנושות לקדמה בה ארוס יחליף את הנהנתנות, שיתוף כלכלי יחליף את התחרות והשוֹנוּת בין בני האדם תהווה חזקה. במפעל זה צריך להתחיל מיד, אף על פי שחסר לנו כמעט הכול: חסר החזון וחסרה ההגשמה, המושגים חסרים, הדמיון… אנו חיים כיתומים בסביבה מושחתת אשר מתנגדת לרעיון זה בכל תוקף. לרבים הוא ישמע נאיבי או סוטה, לאחרים ישמע פג תוקף או מקדים זמנו, אך בעיון מעמיק בתולדות עמנו אין בנמצא כל דרך קונסטרוקטיבית ברורה יותר מזו, שיהא בה להצילנו מהתבוללות, מכליה או מחיים חסרי טעם. על כן הכרח הוא. ראוי שציונות כזו, תראה את האנושות כולה לנגד עיניה, וכפי שדרש הרצל לפני יותר ממאה שנים, תנסה להטיב עמה.

* הרברט מרקוזה, ארוס וציויליזציה

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s