אושוויץ הופצץ אך שואת יהודי אירופה לא נעצרה

הסירוב של ממשל רוזוולט להפציץ את אושוויץ משך לאורך השנים את מרב תשומת הלב הציבורית בכל הקשור לתגובתה של ארצות הברית לשואה. עם זאת, לא רבים יודעים כי בשנת 1944 דווקא תקפו מפציצים אמריקאיים שוב ושוב מטרות במרחק של קילומטרים ספורים בלבד ממחנה ההשמדה. צעיר בשם ג'ורג' מקגוורן (McGovern), מי שיהיה לימים מועמד לנשיאות ארצות הברית, היה אחד הטייסים. זה מכבר העניק מקגוורן, שהלך לעולמו באוקטובר 2012, עדות מצולמת ראשונה על החוויות הללו וסיפק בכך תובנות חדשות ומידע על אודות מה שהוא כינה "הפרק הרע בהיסטוריה של ארצות הברית".
בסתיו 43', לאחר השתלטות בעלות הברית על שדות תעופה בנפת פוג'יה באיטליה, היה אושוויץ לראשונה בטווח התקיפה של מפציצי חיל האוויר של בעלות הברית. מקגוורן היה טייס מפציץ בי-24 ליברטור בכנף 455, יחידת מפציצים שהוצבה באחד הבסיסים האוויריים באזור זה בשם צ'ריניולה.

בעלות הברית החלו לתקוף מהבסיסים החדשים שלהן באיטליה שורה של מטרות במרכז אירופה ובמזרחה שלא היו נגישות קודם לכן. בקיץ 1944 החלו מפציצים של בעלות הברית להפציץ מפעלים לשמן סינתטי שהגרמנים הקימו בשלזיה עלית שבפולין, אזור עשיר בפחם. מאחר ששמן היה הכרחי למאמץ המלחמתי של גרמניה, הוגדרו המפעלים הללו כיעדים בעלי חשיבות צבאית גבוהה. רבים ממתקני השמן נמצאו בקרבת מחנה ההשמדה אושוויץ. אחד מהם, מונוביץ, שכן פחות משמונה קילומטרים ממזרח לתאי הגזים והמשרפות. במהלך השנה שקדמה לכך קיבל ממשל רוזוולט מידע רב על אודות רצח ההמונים שהתרחש באושוויץ. אולם מידע מפורט עוד יותר הגיע באביב 1944 מפיהם של שני יהודים צ'כים, רודולף ורבה ואלפרד ווצלר, שביצעו את אחת הבריחות המוצלחות היחידות ממחנה ההשמדה הידוע לשמצה. לאחר שהגיעו לסלובקיה חיברו השניים דוח בן שלושים עמודים שנודע מאוחר יותר כ"פרוטוקולים של אושוויץ". הדוח כלל מידע מפורט על תהליך הרצח ההמוני, מפות שציינו במדויק את מיקומם של תאי הגזים והמשרפות ואזהרות בדבר השמדת יהודי הונגריה שעמדה בפתח.
אך האם היכולת של בעלות הברית להגיע לאושוויץ, יחד עם המידע המפורט בדבר הזוועות המתחללות במחנה שהתגלה, אכן גרמו למישהו לשקול ברצינות את האפשרות להפציץ את המחנה?

הצעות להפצצת אושוויץ ב-1944
"להציל את היהודים: פרנקלין ד. רוזוולט והשואה" הוא ספר חדש המגן על המדיניות האמריקאית בזמן השואה שבו טוען המחבר רוברט רוזן כי אף דמות משמעותית לא הציעה להפציץ את המחנה באותו זמן. רוזן, עורך דין המתמחה בגירושים במקצועו, טוען כי "אף מנהיג יהודי או ארגון יהודי ראוי לציון בארצות הברית או בארץ ישראל לא ביקש שכוחות אמריקאיים יפציצו את אושוויץ…" לשיטתו, אם המנהיגות היהודית לא תבעה את הפצצת אושוויץ, אין לאיש כיום זכות להאשים את רוזוולט בכך שלא הפציץ את המחנה.
אלא שמספר רב של מנהיגים יהודים בארצות הברית ובארץ ישראל דווקא ביקשו זאת. במהלך הקיץ והסתיו הציגו בקשות ברוח זו לממשל רוזוולט, בין היתר, הקונגרס היהודי העולמי, הסוכנות היהודית, אגודת ישראל וועד ההצלה. עוזר מזכיר המלחמה דאז, ג'ון מקלוי, חיבר את המכתבים שדחו את הבקשות. הוא כתב בהם כי הפצצות כאלה יהיו "בלתי מעשיות" משום שהן ידרשו "הסטה משמעותית של כוח אווירי החיוני להצלחה של כוחותינו הפועלים כעת במבצעים מכריעים". הוא טען גם כי עמדה זו של מחלקת המלחמה התבססה על "מחקר" בנושא.
אולם מעולם לא התגלתה כל עדות למחקר שכזה. למעשה, עמדתו של מקלוי לא התבססה על מחקר חדש, כי אם על מדיניות מחלקת המלחמה שלפיה אין להקצות משאבים צבאיים למטרת "הצלת קורבנות של דיכוי האויב, למעט במקרים שבהם פעילות כזו חופפת לפעולה צבאית כלשהי."
במקביל, דוח ורבה-וצלר שכנע את מנהיגות הסוכנות היהודית בארץ ישראל לשנות את עמדתם בנוגע לרעיון ההפצצה של אושוויץ. ב-11 ביוני הצביעו חברי הוועד הפועל של הסוכנות נגד בקשה להפצצה של אושוויץ מאחר שהאמינו כי מדובר ב"מחנה עבודה". אולם ב-19 ביוני שלח ריצ'רד ליכטהיים ממשרדי הסוכנות בז'נבה סיכום מפורט של דוח ורבה-וצלר אל מנהיגות הארגון שישבה בירושלים. מידע חדש זה, כתב ליכטהיים, כי בנוסף ל"מחנה העבודה בבירקנאו" מתקיימות במקום גם "רציחות בקנה מידה גדול" המתרחשות ב"מבנים ייעודיים המכילים תאי גזים במשרפות […] המספר הכולל של יהודים שנרצחו בבירקנאו או בסמוך לו מוערך ביותר ממיליון וחצי בני אדם." בשבועות שלאחר קבלת המסר מליכטהיים נפגשו נציגי הסוכנות בלונדון, בבודפשט, בג'נבה ובקהיר עם דיפלומטים ממדינות הברית והפצירו בהם לפעול להפצצת אושוויץ.
מנהיג מרכזי נוסף שפעל למען הפצצה כזו היה נחום גולדמן שכיהן באותם ימים במקביל כראש הקונגרס היהודי העולמי וכנציג הסוכנות היהודית בארצות הברית. הוא הציע להפציץ את המחנה בפגישות עם פקידים אמריקאים וסובייטים, ואף שכנע את המנהיג הצ'כי הגולה יאן מסריק להעלות את הנושא בפני הסובייטים. פגישתו של גולדמן עם הגנרל ג'ון דיל, הנציג הבריטי לפיקוד העליון של בעלות הברית, הובילה לתגובה אופיינית: דיל אמר כי "על הבריטים לשמור פצצות עבור מטרות צבאיות". גולדמן עמד על כך ש"עשרות בודדות של פצצות הנחוצות לתקיפת מחנה ההשמדה לא ישפיעו על תוצאות המלחמה" וציין כי "חיל האוויר המלכותי מפציץ על בסיס קבוע את מפעלי חברת אי גה פארבן, מרחק קילומטרים ספורים מאושוויץ." דיל לא שינה את עמדתו.
הוועידה האמריקאית-יהודית, קואליציה של כל הארגונים היהודיים המרכזיים בארצות הברית – בהם גם הקונגרס היהודי העולמי – הבהירה את עמדתה בכנס בניו יורק ב-31 ביולי 1944 כשהכריזה על החלטתה שלפיה על בעלות הברית "לנקוט את כל שיידרש כדי להרוס את כל האמצעים, המתקנים והאתרים שהנאצים מבצעים בהם את רצח ההמונים." קבוצות יהודיות קטנות יותר, כגון "ציונות העבודה של אמריקה" וועדת החירום להצלת יהודי אירופה ("קבוצת ברגסון" בהנהגתו של הלל קוק), קראו אף הן להפצצת המחנה.

מקגוורן וטיעון ההסטה
חלק מהבקשות להפצצה לא זכו לתשובה רשמית. לחלקן השיב מקלוי וטען כי הפצצה של אושוויץ תוביל ל"הסטה" של משאבים צבאיים מפעולות דחופות יותר. באחד ממכתבי הדחייה אף טען מקלוי כי הפצצה שכזו "עשויה לעורר פעולות נקמניות עוד יותר מצד הגרמנים". הוא לא ציין איזו פעולה עשויה להיות נקמנית יותר מהמתת 12 אלף אנשים בגז מדי יום.
טיעון ההסטה, טוען הסנטור מקגוורן, היה לא יותר מ"רציונליזציה", כהגדרתו. אחרי הכול, כמה משאבים צריך היה להסיט כדי להשליך כמה פצצות על אתרים שמטוסי בעלות הברית כבר טסו מעליהם ממילא? בפגישה עם מראיינים ממכון דיוויד ס' ווימן ללימודי השואה ומהטלוויזיה הישראלית דיבר מקגאוורן, סנאטור לשעבר והמועמד הדמוקרטי לנשיאות בשנת 1972, לראשונה אל מול מצלמה על חוויותיו כאחד הטייסים האמריקאים שטסו מעל אושוויץ.
ביום חג המולד של שנת 1944 בשעות אחר הצהריים בחן מקגוורן את לוח ההצבות בבסיס האווירי בצ'רניולה שבו היה מוצב באותה העת ומצא את שמו ברשימת המשתתפים במבצע תקיפה על מפעלי שמן ב"אושוויצ'ים". למחרת הגיעה טייסת מפציצי הבי-24 ליברטר של מקגוורן – חלק מכנף המפציצים 455 – אל מפעלי הדלק במונוביץ, מתחם תעשייתי של אושוויץ, ששכן פחות משמונה קילומטרים מתאי הגזים. הם הטילו 50 טונות של פצצות. כמה פצצות תועות פגעו בטעות במרפאה של האס-אס והרגו חמישה מאנשי הארגון (במהלך החודש שקדם לכך הורו הגרמנים, שציפו להגעת הצבא האדום, על פירוק מתקני ההשמדה ההמונית, אך אנשי הממשל האמריקאי לא ידעו זאת, כך שהדבר לא השפיע על ההחלטה שלא להפציץ את המחנה).
"אין כלל מקום לשאלה אם היינו צריכים לפעול באושוויץ", אמר מקגוורן בראיון. "היה לנו סיכוי לא רע למחות את פסי הרכבת האלה מעל פני האדמה, מה שהיה פוגע בהעברת האנשים לתאי המוות האלה, והיה לנו סיכוי די טוב להשמיד את תנורי הגז האלה".
באותה העת לא היה כל מושג למקגוורן ולחבריו – הטייסים ואנשי הצוות –לגבי המתחולל באושוויץ. "השתתפתי בכל תדריך שחיל האוויר העביר לנו", הוא מספר. "שמעתי את כולם, מגנרלים ומטה, ולא שמעתי מישהו מזכיר את האפשרות שחיל האוויר האמריקאי יפעל נגד תאי הגזים אפילו פעם אחת".
תיאורים עכשוויים של הגישות המקובלות בשנות הארבעים נוטים להציג את דעת הקהל האמריקאית כאילו התנגדה בחריפות לזרים ובמידה מסוימת אף הייתה אנטישמית. תיאורים כאלו, סבור מקגוורן, לא הולמים בהכרח את הגברים הצעירים שלחמו בהיטלר. הוא מאמין כי לו חיפשו המפקדים מתנדבים להפצצת מחנה ההשמדה, "צוותים שלמים היו מתנדבים". מרבית החיילים הבינו כי המלחמה בנאצים אינה רק מאבק צבאי, אלא גם מוסרי. לדעתו, הם היו מכירים בחשיבות הניסיון להציל את חיי אסיריו היהודים של היטלר – אפילו במחיר סיכון חייהם שלהם במשימת הפצצה מסוכנת. חשוב לזכור שהצנחות של אספקה לארגון המחתרת הפולני "ארמייה קריובה" בוורשה באוגוסט שנה קודם לכן בוצעו בידי מתנדבים שהסכימו להשתתף במשימות חרף הסיכון שבטיסה מחוץ לטווח הפעילות הרגיל.

פצצות מעל תאי הגזים בבירקנאו. צולם ע

פצצות מעל תאי הגזים בבירקנאו. צולם על ידי מפציץ B-24 אמריקאי של כנף ההפצצה ה- 464 בזמן הפצצת מפעל IG Farben ב- 13/9/1944 (מספר גיחה 464BG/M97). ההפצצות הנראות בתצלום המשיכו במסלולן הבליסטי ופגעו במפעל. יחד עם זאת, מספר פצצות טועות פגעו בבירקנאו וגרמו נזק קל. בתצלום ניתן להבחין היטב בתבנית המחנה וברכבת החונה ליד הרציף.

חוסר עניין בהצלת יהודים
ישנה סיבה נוספת לכך שטיעון ההסטה של מקלוי נשמע ריק מתוכן: על אף מחאותיו המצטדקות על כך שמטרות לא צבאיות עשויות להפריע לפעילות צבאית, הרי שהפרעות כאלו דווקא התרחשו מפעם לפעם במהלך מלחמת העולם השנייה. כך למשל סיכל מזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, תכנית להפציץ את העיר היפנית קיוטו בשל אוצרות האמנות שבה. מקלוי עצמו הרחיק את המפציצים האמריקאיים מהעיר הגרמנית רוטנבורג בשל המבנים הידועים מימי הביניים השוכנים בה. הגנרל ג'ורג' פאטון הסיט כוחות אמריקאיים לצורך הצלתם של 150 סוסי ריקוד מזן ליפצינר באוסטריה. אולם שינוי ייעודן של מספר פצצות זעום למען הצלת יהודים לא נחשב מוצדק.
עשויות להיות מספר סיבות הסכים להסכמתו של משרד המלחמה לקבל את הסטת כוחות זה שנידונה בפסקה הקודמת, ובמקביל לכך את דחייתו להשקיע כל מאמץ למען היהודים. סיבה אחת היא הבוז האוטומטי כלפי כל ניסיון התערבות של אזרחים בעניינים צבאיים. כפי שצוין קודם לכן, בפגישה שנערכה בפברואר 1944 קיבל בחשאי הפיקוד הבכיר במשרד המלחמה החלטה עקרונית שלפיה לא יקצו בשום מקרה משאבים צבאיים "למטרת הצלת קורבנות של דיכוי האויב" .
באותו הקשר כדאי לזכור את ממצאיו של פרופסור ג'וזף בנדרסקי במחקרו "האיום היהודי: פוליטיקה אנטישמית בצבא האמריקאי" משנת 2000. בנדרסקי מתאר כיצד היו אנטישמיות וגזענות תופעות נפוצות בדרגים הגבוהים של צבא ארצות הברית ובסגל האקדמיות הצבאיות בשנות העשרים והשלושים. חלק מקובעי המדיניות בנושאים כגון הפצצת מחנות ההשמדה הוכשרו בסביבה שכזו. "לדורות של חשיבה גזענית ואנטישמיות בדרגי הקצונה הייתה בוודאי השפעה" ביצירת "אדישות בקרב קצינים בכירים למצב היהודים", כותב בנדרסקי. "גישות ישנות כלפי יהודים השפיעו על ההחלטות בזמן המלחמה, לעתים במודע ואף בגלוי, ולעתים בדרכים אחרות."
אולם לא נכון לייחס את ההתנגדות להפצצת אושוויץ אך ורק לגחמותיהם של גנרלים. בסופו של דבר, עמדותיו הרשמיות של משרד המלחמה, כמו של כל רשות פדראלית, צריכות היו לשקף את רצון הממשל. גם בבית הלבן וגם במחלקת המדינה שלטה הדעה שלפיה הצלה של מספר גדול של יהודים אינה רצויה מאחר שזו תוביל ללחץ על הממשל להביאם לאמריקה – צעד שהממשל ניסה נואשות להימנע ממנו.
מזכר ממאי 1943 שחיבר איש מחלקת המדינה רוברט אלכסנדר הביע התנגדות להצלת פליטים על בסיס הטענה כי הדבר "יסיר את העול והאשמה מעל היטלר". עמיתו ר' בורדן רימס תיאר במפגיע את האפשרות שהנאצים "עשויים להסכים להעביר לידי ארצות הברית ובריטניה מספר גדול של פליטים יהודים […]" כ"סכנה". דיוויד ווימן מציין: "מאחר שקובעי המדיניות בבית הלבן ובממשלה הבריטית ראו בהימלטותם של יהודים מהשמדה ודאית "נטל" או "סכנה", אין זה מפתיע כי ראו בהצלת היהודים דבר שצריך להימנע ממנו, ולא לחתור לעברו."

סכנת הפגיעה באזרחים
בספר "להציל את היהודים" טוען רוברט רוזן כי "הסיבה העיקרית" שהביאה את ממשל רוזוולט לדחות בקשות להפצצת אושוויץ הייתה "הדילמה המוסרית הכרוכה בהריגה במודע של מאות או אלפי גברים, נשים וילדים חפים מפשע."
בפועל, הסיבה הזאת אינה מוזכרת באף אחד ממכתבי הדחייה של מקלוי. הטיעון המרכזי שלו היה טענת "הסטת המשאבים" שהוצגה קודם בשילוב טיעון "פעולות תגמול נקמניות עוד יותר" שהובא גם הוא באחד המכתבים. עוזרו הבכיר של מקלוי, הריסון גרהארט, טען בפניו במקרה אחד כי "הפצצה של מרכזי השמדה בפולין צריכה להיות באחריות מבצעית של הכוחות הסובייטיים". אולם, להחלטה כזו מצד הסובייטים לא היה שום סיכוי. כך גילה למשל איש הסוכנות היהודית אליהו אפשטיין כשפנה לנציג רשמי בשגרירות הסובייטית בקהיר באותו קיץ בבקשה להפציץ את המחנה. הבקשה נדחתה בנימוק ש"רעיון כזה איננו בא בחשבון מבחינה פוליטית שכן ממשלת רוסיה לא תנקוט פעולות המבוססות על שיקולים לאומיים."
הארכיונים הרלוונטיים מכילים אזכור של מקרה אחד בלבד שבו ציין פקיד אמריקאי רשמי את סכנת הפגיעה באזרחים. במברק ששלח איש חיל האוויר פ' ל' אנדרסון לממונה עליו, הגנרל קרל שפאץ, הוזכרה האפשרות כי "חלק מהפצצות יפגעו באסירים". אולם המזכר הזה נכתב רק באוקטובר, הרבה אחרי שמקלוי כבר דחה שוב ושוב בקשות להפציץ את אושוויץ. כך או כך, הטיעון של אנדרסון לא הפך בשום שלב ממסר פרטי לנימוק רשמי למדיניות.
ולמרות זאת, נושא הפגיעה באזרחים הוא חלק בלתי נפרד מהדיון העכשווי בסוגיית ההפצצה.
לנושא זה היה מקום משמעותי בטיעוני ההגנה במשפט מבוים שנערך ב-1990 נגד החלטת בעלות הברית להימנע מהפצצת אושוויץ על ידי תנועת "לפיד" הישראלית להנחלת לקחי השואה. ה"שופט" שמעון שטרית, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, דחה את הטענה משום שסיכון חייהם של חלק מהאסירים, שיועדו להשמדה ממילא, היה מוצדק "לנוכח האפשרות הממשית להציל את חייהם של אלפים לו נקטו בעלות הברית פעולה כזו".
הסנאטור מקגוורן, מצדו, היה מודע לסכנת הפגיעה באסירים בהפצצה שכזו. למרות זאת, טען בריאיון כי "זה בהחלט היה שווה את המאמץ חרף כל הסיכונים" משום ש"גורלם של האסירים כבר נגזר", ותקיפה של בעלות הברית "עשויה הייתה לשבש את הטבח" ובכך להציל את חייהם של רבים.
גם ניצולי אושוויץ עצמם הגו לא פעם ברעיון. אולגה לנגייל שספרה "Souvenirs de l'au-delà" ("זיכרונות מן הצד שמעבר") משנת 1947 היה אחד מספרי הזיכרונות הראשונים שפורסמו על אודות השואה והיווה השראה חלקית לרומן "בחירתה של סופי" מ-1979, כתבה: "לכל האסירים באושוויץ-בירקנאו היה חלום אחד – להימלט. קיווינו שמי שיצליח לברוח מהתופת יספר לעולם מה התרחש בבירקנאו כך שמישהו יבוא סוף סוף לעזרתנו. אילו רק הפציצו בעלות הברית את הכבשנים! לכל הפחות היה הדבר מאט את קצב ההשמדה."
אלי ויזל מתאר בספרו רב המכר "הלילה" שיצא לאור ב-1955 מתקפה אווירית של בעלות הברית סמוך לאושוויץ שבה חזה כילד בזמן שהוטלה עליו עבודת פרך מחוץ למחנה הראשי: "אילו נפלה פצצה על הבלוקים (מגורי האסירים), היא הייתה גורמת לבדה למאות קורבנות. אך לא פחדנו עוד מהמוות; בכל מקרה, לא מהמוות הזה. כל פצצה שהתפוצצה מילאה אותנו אושר והעניקה לנו ביטחון מחודש בחיים. המתקפה נמשכה יותר משעה. לו רק יכלה להימשך עשר פעמים עשר שעות!"
חבר הקונגרס האמריקאי סטיבן סולרץ סיפר על שיחה אקראית שניהל לפני שנים רבות בסופרמרקט בברוקלין עם ניצולה מאושוויץ. הוא ציין בפניה שהפצצה של המחנה עשויה הייתה להוביל למותם של כמה מהאסירים. "שאלתי אותה כיצד היא ויתר האסירים היו חשים לו הפציצו בעלות הברית את אושוויץ", נזכר סולרץ. היא השיבה: “זו הייתה הופכת להיות שעתנו היפה ביותר משום שהנחנו שכולנו נמות בכל מקרה, וכך לפחות היינו רואים שהעולם לא שכח אותנו, וגם חלק מהנאצים היו ללא ספק נהרגים."

"הם הסיתו את מבטם"
בתגובה לפניות מצד קרן סטיבן שפילברג, מצד מוזיאון השואה האמריקאי ומצד מוסדות דומים אחרים העניקו ניצולי שואה רבים עדויות מצולמות על קורותיהם בתקופת שלטון הנאצים. זיכרונותיהם מהווים יחד תיעוד חסר תקדים. למרבה המזל, כמה מהטייסים ואנשי הצוות שהיו מעורבים בהפצצת המטרות הסמוכות לאושוויץ ניאותו אף הם לחלוק את רשמיהם מאז. חלקם מופיעים בסרטו עטור השבחים של סטוארט ארדהיים על הכישלון של אי-הפצצת אושוויץ "הם הסיטו את מבטם" ("They Looked Away"). ה"מבט מתא הטייס" שהם מספקים מעניק נקודת מבט ייחודית שהיסטוריונים לא יוכלו לעולם ללכוד באמצעות חומר ארכיוני בלבד.
ג'ורג' מקגוורן הוא ללא ספק המוכר ביותר מבין הטייסים האלה, ואזכור שמו הספיק כדי לסייע ליצירת עניין ציבורי מחודש בסוגיית ההפצצה. עדותו של מקגוורן מהווה נוגדן רב עוצמה מול אלו המטילים ספק בכך שמטוסים אמריקניים יכלו להגיע לאושוויץ – ולהפציץ אותו.
אמינותו של מקגוורן משחקת תפקיד משמעותי במיוחד. הביקורת על תגובת הנשיא רוזוולט לשואה אמינה דווקא משום שהוא עצמו דמוקרט ליברלי ומעריץ מושבע של רוזוולט.
"פרנקלין רוזוולט היה אדם גדול והגיבור הפוליטי שלי", אמר מקגוורן בראיון. "אולם אני חושב שהוא ביצע שני משגים גדולים במלחמת העולם השנייה." הראשון היה מעצרם של אמריקאים ממוצא יפני; השני היה ההחלטה "לא ללכת על אושוויץ […] שאלוהים יסלח לנו על המשגה הטראגי הזה." סירובם של ממשל רוזוולט ובעלות בריתו לנקוט את הצעדים הללו הוא חטא בל יכופר שאסור להכחישו, במיוחד לנו כיהודים. הצלת מאות אלפי יהודים על ידי חסידי אומות העולם, והידיעה שהיתה אפשרות להיאבק בהשמדת היהודים, הם סמנים מוסריים עליונים בעולם שלאחר אושוויץ, עולם שבו עמים ממשיכים לעמוד בסכנת השמדה על ידי משטרים אכזריים. העולם שתק, העולם שותק גם היום.

הרלוונטיות להיום
כבני אדם מוטלת עלינו האחריות להיאבק בכל דרך אפשרית, בהשמדה שיטתית של בני אדם ויהיו אלו יהודים, ארמנים, בוסנים, טוטסי או דארפורים. האחריות, כפי שדרשו בה חז"ל: "למי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על ידם באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו." ² אי הפצצת אושוויץ הפך לסמל דווקא בגלל שהיה זה כל כך פשוט. אך למעשה ניתן היה להציל ולמנוע רצח בעוד מספר דרכים: להפציץ מחנות ריכוז והשמדה כמו מטהאוזן ודכאו, להפציץ את מערך הרכבות, "לקנות" מהנאצים יהודים, להשתמש במגוון אמצעים על מנת להזהיר יהודים. אלא שמנהיגי המעצמות בחרו שלא להציל לפני ולפנים: בוועידת אוויאן, וועידת ברמודה, אניית סנט לואיס, ובמלחמה הנוקשה בכל ניסיון העפלה לארץ ישראל. אטימות האמריקאים והבריטים הובילה למותם של יהודים רבים. המעצמות עמדו מנגד, עובדה היא. מבצע ההצלה הדני הוא ראייה לכך כי ניתן היה להציל יהודים רבים מהגורל שגזרו להם הנאצים. בדנמרק זה לא יכול היה לקרות.

אי המאבק של המעצמות בשואה הותיר אותנו בודדים ונבגדים. "גילינו כי העולם גדול ומטונף" כדברי יצחק צוקרמן, האם נהיה אנו מטונפים כמותו? זה להכרעתנו. עלינו להכריע נוכח ההכרה כי עמים המשיכו להירצח גם אחרי השואה, ובחלק מהמקרים "בשידור חי", והעמידה מנגד של המעצמות הפכה לנוהג קבוע כמעט, אשר מאשרר את ההשמדה. "מי מדבר היום על השמדת הארמנים?" שאל היטלר בקיץ 1939, "מי מדבר היום על השמדת בני הפור במערב סודן?" אני שואל, הנשיא אובמה הפסיק לדבר על כך מאז שנבחר לנשיאות ב-2008, האם השמדתם הפסיקה? לא ולא. רק בשנה האחרונה התבשרנו על הפצצה אווירית והצתה של עשרות כפרים, אולי האחרונים שנותרו, בהם חיו אותם חסרי אונים שנולדו אפריקאים שחורי עור במדינה הנשלטת בידי ערבים פונדמנטליסטים. אלא שהיום כמו אז, המעצמות מעדיפות לשתוק, להבליג, לתת לרוצחים להשתולל. שתיקה נוכח פשעים נגד האנושות היא חטא בלתי נסלח. אין לכך הסבר רציונאלי, אין אף דרך להצדיק את אומות העולם המעדיפות לנבור בסכסוך הישראלי פלסטיני בטיעונים מוסריים עת מושמדים להם עוללים במחנות הפליטים ברחבי דארפור. הנהיה אנו חסידי אומות עולם או שמא נהיה מטונפים כאלו שעמדו מן הצד נוכח השמדתנו? אנו נכריע. אנו ששמענו בת-קול "מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה". אלינו הגיעו אלפים מדארפור, באפשרותנו להצילם, ויתרה מכך – ראוי שנזעק לעולם כי שם בדארפור מתרחש הפשע הנורא מכל. לאחר השואה אמרו: "לעולם לא עוד!", הפילוסוף תיאודור אדורנו אף הרחיק וקבע כי "היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש: לערוך את חשיבתם ופועלם כך שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתחולל עוד לעולם". לנו היהודים אין מנוס מאחריות זו, עלינו להיות הראשונים להיאבק בכל ניסיון השמדה של עם.

¹ מלבד הפסקאות האחרונות, המאמר נכתב באנגלית על ידי חברי ד"ר רפאל מדוף שעומד בראש מרכז דיוויד ס' ווימן ללימודי השואה, הוא מודה לרקל  ויימן, מנהלת המוסד לדיאלוג בין-דתי ובין-תרבותי באוניברסיטת טמפל וחברת המועצה האקדמית של מכון ווימן שהייתה הראשונה שנתנה את הדעת על טיסתו של מקגוורן מעל אושוויץ; ליוצר הסרטים סטוארט ארדהיים, חבר הוועדה המייעצת של מכון ווימן, על עריכת הראיון עם סנאטור מקגוורן (יחד עם איש הטלוויזיה הישראלי חיים הכט); לדניאל חנוך, נותן החסות למשפט המבוים של ארגון לפיד על שסיפק את תמליל המשפט; ולקרן המחקר על שם דיוויד ברודצקי על תמיכתה במחקר שהוביל למאמר זה. המאמר תורגום מאנגלית על ידי אביעז רנד, ונערך לשונית על ידי מרוז הרן. אודות למסירותם של כל אלה מובא המאמר לקוראינו.

²  שבת נד, ב

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אושוויץ הופצץ אך שואת יהודי אירופה לא נעצרה

  1. ממליץ להביא קישור למקור + לתת קרדיט למיידוף למעלה.

    אגב האמריקאים לא סיימו את מנת ההתעלמות שלהם כאן (כמו גם הבריטים והגרמנים) – עוד נותרה הזירה המשפטית שלאחרי המלחמה. כאן אולי אף יהודי לא הושמד, אבל הצדק לא נעשה.

    מק'לוי החביב (שהמשיך בשקריו הבוטים גם בראיונות מאוחרים ע" פיינגולד), היה הנציב האזרחי הראשון בגרמניה הכבושה, שקבע מי מנאשמי נירנברג ישוחררו ומי יוצא להורג. הוא שיחרר את רובם ('חג המולד בא מוקדם' כמו שציין התובע היהודי פרנש).

    בהמשך האמריקאים גילו להפתעתם שפושעי מלחמה מאירופה הצליחו להגר לאמריקה. חלקם זוהו ע"י יהודים שניצלו והיגרו גם. משפטים נערכו, תמיד עם אותו גזר דין – גירוש…

    הקנדים אף לא טרחו להעמיד לדין וקיבלו אליהם כמות סיטונית של ליטאים ולטבים, כולל יוצאי יחידות שלחמו לצד הגרמנים ושהשמידו יהודים. עד היום העיתונות הליטאית בקנדה מכחישה כל אחריות להרג היהודים במדינות הבאלטיות.

    הגרמנים – גם הרשיעו עשירית מהנחקרים, מתוכם עשירית ריצו מאסר, ועשירית מהם יותר מ-5 שנים…

    הצדק לא נעשה, מלבד המזל הייחודי שהיה בנוב' 1948, כשעויינות הדדית בין המעצמות הובילה לאישור באו"ם של הכרזת המדינה. אם זה היה תלוי בצ'רצי'ל וסטאלין – לא היתה כזו מדינה. טרומאן כראוי לשמו, היה הצדיק היחיד במערב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s