תתנ"ו

"שבו עמנו יהודים, שבו בחצר הוד רוממותו מלכנו הקדוש. שבו ואל תפחדו, רע לא יעונה לכם." כך הכריז דוכס מיינץ בשנת 1013, שנה אחת בלבד לאחר הגירוש הגדול של יהודי מיינץ בהוראת הקיסר היינריך השני. "להם זה משחק, לנו חיים ומוות" קרא רבי גרשום מאור הגולה. כבוד הרב המיר דתו בשעת גירוש כאנוס, כי מנוע היה לברוח מהעיר, ספרייתו הגדולה בה כתבי יד מירושלים ובבל קשרה אותו לקרקע, נטעה לו שורשים. למרבה הצער הגיע בנו למנוחות דווקא בשנה הנוראית הזו, לאחר גירוש יהודי מגנצא (Mainz), על כן ישב על בנו 14 ימי אבלות: שבעה על שאבד בעולם הזה ושבעה על שאבד בעולם הבא. כזה היה רבי גרשום, לפניו היו מתייעצים רבני אשכנז, צרפת ואיטליה עם הגאונים שישבו בבבל אך מאז שעלה לדרגת גאון הרגיש נוח לתת בעצמו תשובות לכל דורש. כבוד הרב חקק תילי תילים של הלכות אשר מתאימות לחיי היהודים באירופה. ידועים הם החוקים אשר עשה להגנה על האישה: הוא היה הראשון לתקן הלכה כי אין לשאת יותר מאשה אחת, כי אסור לבעל לגרש אשתו בעל כורחה ועוד אי אלו הלכות ברוח זו. הרב הגדול, הגאון הראשון מאשכנז, לא ידע מדוע גורשו היהודים ולמה החזירום. גם עסקני הקהילה חלקו, זה אמר כך וזה אמר אחרת. בין כה וכה, החיים היהודיים במגנצא חזרו לשגרה במהרה ותורת הרב שוב יצאה למרחקים.

צו מלכותי מינואר 1074 בו מורה הנרי ה-4 לפתור את היהודים ושאר אזרחי וורמס מתשלום מיסים

צו מלכותי מינואר 1074 בו מורה הנרי ה-4 לפתור את היהודים ושאר אזרחי וורמס מתשלום מיסים

חמישים שנה לאחר המאורע התמוהה, הגיע תלמיד חדש למיינץ, הישר לבית מדרשם של תלמידי רבנו גרשום זצוק"ל. התלמיד למד במהירות ובנחישות שלא נראו עוד קודם והפך לעילוי, שמו היה שלמה בן יצחק או בקיצור רש"י. שיטתו הייתה לבאר ולפרש, ראשית את התלמוד ולאחר מכן את המקרא כולו, לשפה עממית ופשוטה. רש"י היה לגדול הפרשנים ומי שהפך את אשכנז למרכז לימוד התלמוד והתורה, אמרו עליו "אלמלא הוא נשתכח דרך הבבלי מישראל". כל ישראל היו לתלמידיו, כולם מכירים שמו, כולם גדלו על פרושיו, "עתידים כל ישראל להיות בניך" אמרה לו בת קול בשעת פטירתו, אך לצערו, ראה רש"י את בני עמנו נשחטים, עוד בימי חייו. את תתנ"ו לא שכח לעולם. בתתנ"ו היה עד למסע הצלב הראשון ולחורבן קהילות ישראל על גדת הריינוס.

לאחר הכרזת האפיפיור כי על הצלבנים לשחרר את כנסיית הקבר, יצאו המונים על נשקם ושחטו כל כופר שעמד בדרכם. תחילה הגיעו לעיר טריר (Trier)  שם חלק מהיהודים התאבדו ואחרים המירו דתם למראית עין. בהמשך הגיעו הפורעים לשפירא (Speyer) שם חטפו עשרה יהודים לכנסייה וניסו להטבילם בכוח, היהודים סירבו ונרצחו. לאחר מכן הגיעו לורמיזא (Worms), בזזו את בתי היהודים ואת בתי הכנסת, ורצחו 800 בני עמנו. כך עברו מעיר לעיר, מקהילה לקהילה ופרעו ביהודים ללא רחם. כך הגיעו גם למגנצא.

בית העלמין היהודי העתיק בוורמס

בית העלמין היהודי בוורמס

היה זה "יום חושך ואפלה, יום ענן וערפל יגאלוהו חושך וצלמוות". היום מלאו 917 שנים ליום זה, יום בו נרצחה קהילת מגנצא. מספר לנו רבי שלמה ב"ר שמעון כי הצורר הגיע לעיר עם חייליו והיהודים נמלטו לחצר ההגמון ומצאו מחסה בין כתלי ארמונו. הצורר וצבאו ביקשו להיכנס לחצר וההגמון הבוגדני פתח להם השער. או אז, במעשה גבורה של קדושת השם, תפסו היהודים סכינים ופגיונות וביצעו בעצמם את גזר דינם: "חגרו נשים בעוד מתניהן וישחטו בניהן ובנותיהן וגם עצמן. וגם אנשים רבים אימצו כוח וישחטו נשיהם ובניהם וטפם, הרכה והענוגה שחטה ילד שעשועיה. ויעמדו כולם איש ואישה וישחטו זה לזה, והבתולות וכלות וחתנים הביטו בעד החלונים וצעקו בקול גדול: הביטה וראה אלוהינו, מה אנו עושים על קידוש שמך הגדול, בלי להמיר אותך בתלוי נצלב נצר נסחב ונתעב ומשוקץ בדורו, ממזר ובן הנידה ובן הזימה. ובני ציון היקרים, בני מגנצא נתנסו בניסיונות עשרה כאברהם אבינו וכחנניה משאל עזריה. ואף הם עקדו בניהם כאשר עקד אברהם ליצחק בנו, וקיבלו עליהם עול מורא שמים מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בנפש חפצה ולא אבו לכפור ולהמיר יראת מלכנו בנצר נתעב ממזר בן הנידה ובן הזימה, ופשטו צווארם לטבח והשלימו נפשם הנקייה לאביהם שבשמיים. והנשים הצדקניות החסידות אישה אל אחותה פשטה צווארה ליעקד על יחוד השם, ואיש בבנו ובאחיו ואח באחותו ואישה בבנה ובביתה ושכן בשכנו ורעו וחתן בכלתו וארוס בארוסתו, זה עוקד ונעקד וזה עוקד ונעקד, עד שנגעו דמים בדמים ונתערבו דמי אנשים בנשותיהם ודמי אבות בבניהם ודמי אחים באחיותיהם ודמי רבנים בתלמידיהם ודמי חתנים בכלותיהם ודמי חזנים בסופריהם ודמי עוללים ויונקים באימותיהם, ונהרגו ונטבחו על יחוד שם הנכבד הנורא." ¹

בית עלמין יהודי בכפר בין מיינץ לוורמס

בית עלמין יהודי עתיק בכפר בין מיינץ לוורמס

אין לך תיאור נורא מזה על מוות לקידוש השם. שחיטת מצדה שכזו, כה יחודית לבני עמנו, כה אכזרית. "..בכל שעה היו נתונים לבז ולמשסה. היו יושבים בבתיהם, במסבת משפחתם, וצפויים היו לאיזה צרה פתאומית, שיכולה לבוא עליהם בכל עת ובכל שעה. היו שמחים בבתיהם בשמחת משפחה ומתאבלים במאורע של אבל – ואין ביטחון להם לא בשמחתם ולא באבלם, כי יבואו אויבים להפוך את שמחתם לאבל ולעשות את אבלם הפרטי לאבל כללי. היו נאספים בבתי כנסת להתפלל, ובשעת תפילתם היו יראים, שלא יבואו אויבים להכות ולהרגם. היו יושבים בבתי מדרש לדרוש בתורתם, והיו יראים, שלא יבואו אויבים לכרוך אותם בספריהם ולשרפם באש. היה היודי יוצא מקירות ביתו החוצה, ואין בטחון לו, כי ישוב לביתו ועודנו בחיים. היום הוא עשיר ובעל נכסים, ומחר הוא יכול להיות עני מחזר על הפתחים. היום הוא שלם בגופו, ומחר אפשר לו להיות פוע וקטוע ידיו ורגליוץ זה היה מצב היהודי כל ימי הביניים משנת תתנ"ו ואילך." ² מגנצא הייתה סמל קדושה לדורות על דורות של יהודים. דמם של יהודי מגנצא הרווה צימאון שורשים לשדה אשכנז המדמם, מורים ותלמידים למדו הסיפור והתלבטו בשעתם איך להגיב לפרעות, במסע הצלב השני ב- 1147, בפרעות רינדפלייש ב- 1298, בגזירות הרועים ב- 1320, בעלילות הדם על מגפת "המוות השחור" ב- 1349 ובעשרות מאורעות נוספים. מגנצא, ממנה יצאו הלכותיו של מאור הגולה אשר היה הראשון להקל עם האנוסים, לסלוח להם. מגנצא של רש"י שפסק כי אין חשש לשתות יין אנוסים, כי כשר הוא. מגנצא הסלחנית הייתה למקדשת השם הגדולה ביותר ללמדנו כי העמידה האיתנה והקנאית איננה סותרת לסלחנות ולפיוס אלא נובעת ממנה. ממגנצא למדנו מהי יראת שמיים, מהי קריאת איכה. ועוד סיפר לנו שלמה ב"ר שמעון: ³

"היה שם בחור ושמו ר' שמחה הכהן בן מורינו יצחק הכהן ויבקשו ממנו לטנפו במים סרוחים שלהם. ויאמרו לו: ראה, כבר נהרגו כולם ושוכבים ערומים. ויען להם הבחור בחכמתו: אמלא כלחפצכם, אם תוליכוני עמכם להגמון, ובן אחיו של ההגמון היה שם עימהם, והתחילו לקרות בשם נצר נסאב ונתעב, ויניחוהו בחצר ההגמון. ויוציא הבחור את סכינו ויחרוק בשיניו על השר, קרוב של ההגמון, כאשר עושה והוגה האריה על טרפו, וירץ אליו ויתקע בבטנו הסכין וייפול וימת. ויפן משם ויתקע עוד שנים עד שנשבר הסכין בידו. וינוסו כולם הנה והנה. ויהי כאשר ראו, כי נשבר הסכין יעלו עליו ויהרגוהו. שם נהרג הבחור שקידש השם ועשה מה שלא עשו שאר הקהל, שהרג ג' ערלים בסכינו."

כך היה בתתנ"ו, 850 שנים לפני נפילת הבונקר במילא 18 שבגטו ורשה. יהודים עמדו על נפשם, עמדו בגבורה ולא השתמדו. "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי". שנהיה ראויים לזכרם.

¹ מתוך: דברי ימי עם עולם, שמעון דובנוד.

² מתוך: ספר הדמעות, שמעון ברנפלד.

³ מתוך: פיין און גבורה, אנתולוגיה בעריכת אנטק צוקרמן ואליהו גוטקובסקי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s