הציונות נגד הגיהינום

התופעה האיומה של השמדת עמים, הפכה שכיחה בעת המודרנית ובמיוחד לאחר השואה. צוררים איומים כמו אידי אמין, פול פוט, סלובודן מילושביץ', ועומר אל-באשיר הסיקו מסקנות מהשואה יותר מכולם, והובילו את עמם לבצע השמדה של שבטים ועמים אחרים לעיני האנושות כולה. בעשורים האחרונים כשלה האנושות שוב ושוב מלעצור מעשי זוועה, פשעים נגד האנושות ופשעי רצח עם. די! הגיע הזמן להילחם בגיהינום הזה בכל הכוח. כבני אדם אנחנו מחויבים להילחם ברציחות העמים, כיהודים וכציונים, אנחנו מחויבים על חד כמה וכמה.

לצערי, אנחנו היהודים ידענו את כאב הרדיפה עוד הרבה לפני השואה. יהודים נרדפו מזה למעלה מאלף שנים רק בשל היותם יהודים. פוגרומים אכזריים נגד יהודים לימדו אותנו כי לאלימות אין רסן, כי משהחל נגיף הפורענות לפגוע, קשה מאוד לעצרו. למדנו את זה על בשרנו במסעות הצלב, בגזירות הרועים, בפרעות ת"ח ות"ט ב"סופות בנגב" ובעוד עשרות פוגרומים מאורגנים. המסקנה של התנועה הציונית בדמות ההגנה העצמית נועדה לקדש את החיים. יהודים שהחלו לשאת נשק במזרח אירופה ובארץ ישראל עשו זאת כדי לשמור על חייהם הקדושים, כדי להתנגד לרוע המוחלט שהתגלם במתקיפים. להלחם בגיהינום, ברוצחי התינוקות והאנסים.  ההסתה נגד היהודים, עלילות הדם על מגפת "המוות השחור" ועל הרעלת הבארות, הפרוטוקולים של זקני ציון, הכינויים הרבים שהודבקו לנו, השימוש ביהודים כשעיר לעזאזל, כל אלה לימדו אותנו היטב את משמעותה הרת האסון של שפת שנאה, כמוה כסימן מקדים לאסון. לצערי, אף על פי שלמדנו זאת הרבה לפני היטלר, לא השכלנו להרשיע אותו ואת שותפיו בני הבליעל, בטרם מעשה, לפני פרוץ המגיפה האיומה של האלימות. ולצערי אנו מתקשים לעשות זאת גם היום, מול היטלרים בני ימינו. כיהודים למדנו להזדהות עם הסבל של האחר, למדנו לזהות את הרודף והנרדף, למדנו מהורינו ומסבינו איך נראית ומרגישה האכזרית שבגזרות, השואה האיומה. כיהודים אנחנו מכירים, ועל כן מחויבים לפעול נגד אלימות מאורגנת, שנאה וכל ניסיון לפגוע בקבוצות מובחנות.

תיאודור אדורנו אמר אחרי השואה כי "היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש- שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתרחש עוד לעולם." כיהודים שהיו שם, באושוויץ בטרבלינקה, בגטאות ובמחנות העבודה, לא נוכל להתכחש לייעוד זה, לא נוכל להיקרא בני אדם אם לא נלחם ברעה הארורה הזו. ואכן בראשית שנותיה ישראל הייתה חלוצה בתחום זה. ניצולי שואה שתפסו תפקידים בכירים במערכת הביטחון היו הראשונים לעמוד לצד בני האיגבו המושמדים בביאפרה בסוף שנות השישים. במשך שנה וחצי הובילו בחשאי עובדי התעשייה האווירית, רכבת אווירית של מזון ותרופות למיליוני תושבי ביאפרה הנצורים והמופצצים על ידי צבא ניגריה. ניצול השואה הוגו מרום היה מי שדחף לפעולת הסיוע. "היו מראות קשים מאוד, שהזכירו לנו את התמונות של מחנות הריכוז" סיפר הטייס אורי שני. "כל כך כאב לנו, השמדת עם, ילדים, נשים." סיפר יוסי שמעוני, "כל מטוס היה עושה 4-5 גיחות לביאפרה כל לילה, זה היה על חיים או על מוות".  מדינת ישראל הייתה יחידה לעמוד לצד נצורי ביאפרה, באופן חשאי וללא כל אינטרס צר שכן יחסינו עם ניגריה היו אז בשיאם. ישראל הייתה קשובה לסבלם של בני האיגבו הרחוקים כאילו היו אחינו. המאבק הזה להצלת עם הוא מאבק ציוני, בבסיסו עומדים ערכים יהודים ועומד ניסיון יהודי. ראוי כי נלמד מסיפור הצלת ביאפרה על כוחה של ישראל.

"לעולם לא עוד" – מצבת הזיכרון בטרבלינקה

אנשי האינטליגנציה דחו את מסקנתו של אדורנו, ולא עיצבו את חייהם ופועלם כך שאושוויץ לא תשנה, וראיה לכך היא העובדה כי המחקר אודות רציחות עמים לא היה קיים כלל עד השנים האחרונות. גם ההמונים מיעטו להתעניין בקורות גורלם של עמים אחרים, שלא נדבר על פעלם של מדינאים ונבחרי ציבור מרחבי הגלובוס שסייעו על פי רוב לרוצחים ולא לקורבנות תוך שהם נושאים נאומים על שלום, חירות ודמוקרטיה. הנשיא אובמה הזמין את היועץ הבכיר של עומר אל-באשיר, הצורר האכזר נאפלי עלי נאפלי, לוושינגטון ממש בין הטקס ליום השואה לבין הטקס לזכר רצח העם ברואנדה, ראוי לציין כי בשני הטקסים הוא אמר NEVER AGAIN. כיהודים אסור לנו לקבל את הציניות הזו, כציונים עלינו להילחם בה.

בימיו החמים של חודש יוני בשנת 1946, התאספו חברי הקיבוץ המאוחד ביגור לשמוע את עדותה של צביה לובטקין, מנהיגת מרד גטו ורשה, לאחר שמונה שעות ארוכות בהן גוללה את סיפורה, עלה יצחק טבנקין על הבמה ואמר את הדברים הבאים:

"בעלותי על הבמה סופר לי שנתפסה אניית המעפילים ע"ש חביבה רייק. נזכור, לפני חצי שנה עמדו משטרה וצבא ליד שער יגור והתכוונו לחפש פה את אלה ששוחררו ממחנה עתלית. ועכשיו שוב- העליה חסומה ובשערינו עומד הצבא ומתנכל. זוהי האמת- ימים נוראים. יום יום ומוראותיו. אתמול פוגרום ביהודי בודפסט, והיום שומה עלינו לשמוע את תורת הסבלנות שבווין מטיף לעולם. סבלנות זו אנו יודעים מה פירושה לגבי אלה שנשארו, לגבי אלה שהיטלר והנאצים לא הספיקו לגמור איתם והם מתגלגלים במחנות ומחוצה להם, ומצפים לרחמיה של אונר"א, בפולין, באוסטריה, בצ'כיה, בסלובקיה ובהונגריה… בין אקציה לאקציה יש הפסקה, ואנחנו נמצאים עכשיו לא בסוף ההשמדה אלא בין אקציה לאקציה."

טבנקין דרש מחבריו חיים ללא נחת, חיים של מאבק מתמיד, להצלת העם היהודי, פיתוח הארץ וכל זאת תוך חיי שוויון וצוותא. בזו הרוח עלינו להיאבק בהשמדת עמים ובגזענות על כל פניה וגווניה. ללא לאות. לא לעצום עין. אנחנו נמצאים תמיד "בין אקציה לאקציה", עלינו להלחם.

רצח עם הוא תופעה תהליכית. היטלר לא יכול היה להקים את טרבלניקה ב- 1933, דרוש היה להעביר לעם הגרמני תהליך מאסיבי של שינוי ערכים. האופוזיציה הגרמנית לנאצים נרדפה ונרצחה עוד לפני שהתחילו להרוג יהודים. הנאצים שינו את תכניות הלימוד וכוננו אתוסים חדשים בחברה. על מנת לדרדר חברה אנושית להיות חברה רוצחת דרושים שינויים מבניים בחברה, שינויים אלו לא יוכלו להתרחש בחברה ביקורתית ולומדת. אנו נדרשים להתנגד לטמטום החברה, לצפות ממנה להכיר בסבל של האחר.

רצח עם הוא תהליך חברתי, ועל כן הוא תהליך הניתן לחיזוי. פרופ' ישראל טשרני היה הראשון להציע מערכת אזהרה מוקדמת [Early Warning System] להתפתחות רצח עם בשנת 1981. בשנים האחרונות נמצאו פרמטרים רבים אשר עשויים לחזות את התופעה, והמדד המפורסם ביותר הוא זה של ברברה הארף. הטכנולוגיה של ימינו מאפשרת לנו לעבד נתונים רבים בקצב מהיר, עלינו להשכיל להשתמש בה על מנת להבין היכן ומתי הגזענות והאלימות מגיעות לסף רצח עם. אם נחכים להצביע על המקום הנכון בזמן הנכון, יתכן ונוכל למנוע את 'דארפור' הבא. אנו ב'וועד למאבק ברצח עם' עוקבים אחר אזורי סכסוך בעולם, במלאכת מחקר עקשנית, בניסיון להבין את הכוחות השונים הפועלים בהם ולעורר את המודעות כלפיהם.

יד לנספים בכנסיית קרונגי שבקיבויה, מערב רואנדה

יד לנספים בכנסיית קרונגי שבקיבויה, מערב רואנדה

מרגע שמצאנו את המוקד הרה האסון עלינו להקדים ולפעול למניעת אסון. גרגורי סטנטון סיפר לי פעם כי ב- 1989 נפגש עם נשיא רואנדה ודרש ממנו למחוק את ההגדרה האתנית [הוטו טוטסי וטווה] מתעודות הזהות של אזרחי רואנדה. סטנטון הפציר בו כי ללא צעד כזה יפרוץ ברואנדה רצח עם תוך 5 שנים, מה שבאמת קרה. זוהי דוגמה מצוינת לאפשרות מניעה שנכשלה. המניעה תמיד מתקיימת בתנאים של קונפליקט, ברור כי נשיא רואנדה שהיה בעצמו גזען וקשור לכוחות ההרס שבגדו והתנקשו בו באפריל 1994 לא היה משנה את תעודות הזהות ככה סתם. בתנאים של קונפליקט צריך להפעיל כוח על מנת להוביל שינוי ויש לשקול בכובד ראש כל התערבות, אך חייבים להבין כי אי התערבות תוביל להתגברות הרוע והאכזריות. גם כאן ברור כי חינוך לשוויון ערך האדם הוא התשובה הטובה ביותר. חברי שהדריכו במחנות הפליטים במקדוניה היו צריכים להתמודד עם יצר הנקם של ילדים, ללמדם את הדרך האחרת, ברת הקיימא, זהו אתגר עצום אשר מי כמו צעירי ישראל נדרש לענות לו.

מרגע שהחלה השמדה של בני אדם, באופן שיטתי ומכוון, חובה לדרוש הגנה לאותם קורבנות. ציינו אתמול 69 שנים ליום בו שודרו ב-BBC הפרוטוקולים של אושוויץ, דו"ח שנכתב בידי היהודים  רודולף ורבה ואלפרד וצלר שברחו מאושוויץ, הם מסרו בנאמנות על ההערכות ל"קליטת" 800,000 יהודי הונגריה לצורך השמדתם. לצערנו הרב, דו"ח זה ועדויות נוספות להשמדה לא הובילו את ממשלות בריטניה וארה"ב להפציץ את מחנות ההשמדה. קראתי מאמרים רבים בניסיון להבין למה, ולהפתעתי לא מצאתי לכך כל תשובה טובה. האמריקאים לא הפציצו את אושוויץ בימים שאלפים נרצחו בה בגזים, ופשעו בכך פשע חמור שאסור לחזור עליו לעולם. מדוע הם לא מקרקעים היום את מטוסי האנטונוב המשמידים כפרים בדארפור, בלו נייל והרי הנובה מידי יום? אין סיבה בעולם המצדיקה את זה. ברור כי אחת הסיבות היא כי לא מפעילים עליהם מספיק לחץ לעשות זאת. מתי לאחרונה מישהו דרש זאת מנשיא ארה"ב? המרדף אחר ג'וזף קוני הוא דוגמא מצוינת למחאה אזרחית שמובילה להגנה על אזרחים. אנחנו גאים על כך כי חמשת אלפים בני נוער יצאו לרחובות להסביר לציבור הישראלי מיהו ג'וזף קוני ומדוע דחוף כל כך לעצור אותו.

ונניח שיתפסו את ג'וזף קוני, או פושע אחר שכבר ביצע רצח עם, למשל אפריין ריוס מונט שהיה הנשיא שהוביל לרצח של כמאתיים אלף בני מאיה בגואטמלה, היכן הוא יישפט? כיצד הוא יועמד לדין? משפטו של מונט שנערך בגואטמלה בחודשים האחרונים הוא דוגמה של כישלון בינלאומי בהרשעת פושעי רצח עם. אנשי המאיה, הניצולים ובני הקורבנות ציפו שנים למשפט הזה. משכשלו המאמצים להביאו למשפט בינלאומי, התפשרו על משפט בבית הדין העליון של גואטמלה בתקווה שהצורר יובאו לדין. נשיא גואטמלה המכהן עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את הרשעתו של מונט, בין היתר הוא שינה את חוק ההתיישנות והפעיל לחץ על גורמים רבים במערכת המשפט. לצערנו, לאחר שהורשע ונשפט ל- 80 שנות מאסר הצליחו בני בריתו של מונט לטעון כנגד המשפט, שלא התנהל כשורה ולהסיר את גזר הדין. הענשה על רצח עם היא הכרח על מנת ליצור עולם ללא רצח עם, ולצערי אנחנו עוד רחוקים מלהביא את כל הצוררים החיים, ביניהם הרודן עומר אל-באשיר, לדין. המודעות לכך, המפעלים החינוכיים ומחקר מהימן הם הכלים שלנו, של האנשים הפשוטים לדרוש את הצדק. לדרוש אותו ברחבי הגלובוס, ולא רק כנגד רוצחי עמנו.

בני דרפור לומדים על השואה, בבית לוחמי הגטאות

בני דארפור לומדים על השואה, בבית לוחמי הגטאות

כיהודים, עלינו ללמד את כל העמים שעברו רצח עם כיצד ניתן לשקם ולהשתקם מהמצב הנורא שלאחר רצח עם, עלינו גם ללמוד מהם. אין שני לשיקום שעבר העם היהודי שגדולתו הייתה בסולידריות הרבה שניחנה בה החברה היהודית בארץ ישראל בשנים שלאחר השואה. הסולידריות הזו היא שסייעה לנו להקים את מדינת ישראל, ובאמצעותה עמדנו מול הפורעים. כציונים, עלינו לדבוק בערכי הסולידאריות וגם ללמד עמים אחרים, אשר חלקם לא בורכו בעצמאות מדינית מיד לאחר רצח העם שעברו. עלינו לסייע לניצולי רצח העם בדארפור החיים בקרבנו על מנת לשקם את עמם, ומי ייתן ויחזרו למולדתם בשלום.

הפעולה האחרונה שאני רוצה לדבר עליה היא ההכרה, ההכרה שבאה כנגד ההכחשה. הכחשה של רצח עם הינה חלק אימננטי מהתופעה. הכחשה כמוה כפגיעה נוספת בעם. הכחשה היא למעשה ביטול הלגיטימציה של קיום העם. משמעה כלפי העם היא כי הוא איננו ראוי להתקיים. ההכחשה לא מאפשרת לעם מרפא שלם. עלינו להילחם בכל גילויי ההכחשה של כל רצח עם בכל מקום וללא קשר לסיטואציה הפוליטית. הבודנסטאג הגרמני לא מכיר בהשמדת ההררו והנאמה, רצח העם הבנגלי בשנת 1971 בו נהרגו 3 מיליון בנגלים איננו מוזכר כמעט בשום מקום בעולם מחוץ לבנגלדש, וכמוהו מעשים רבים של רצח עם ואף הכחדה שלמה של עמים. זהו אות קין לאנושות. כמי שסובלים בעצמנו מהכחשת שואה אנו מבינים טוב מאוד למה זה כל כך אכזרי, ועל כן אנו מחויבים להיאבק למען ההכרה והאמת. כך נאהב שבעתיים כפי שמצווה עלינו ליבנו, כפי שכתבה לאה גולדברג. במלחמה הזו, האהבה שלנו נאבקת בשנאה הגדולה ביותר, ציון שלנו נאבקת בגיהינום עלי אדמות. 

"ונדע כי אשמנו מאד. כי היינו עדים

למותו המכוער של עולם שאהבנו כל כך…

וציפינו מאד לבגרות אנושית ואוהדת

לשקיעה של פיוס ולחסד אורה הכוזב…

כאשר עוד לא שרתי אשיר לך שיר,

עולמי עולמי הגווע…

ורצינו לשנוא והלב לא ציית

ויאהב ויאהב שבעתיים".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s