ציונות ארוטית ב'

"האמנו בתמימותנו הרבה שאין זה הוגן לחשוב על קשרי אהבה בין צעיר לצעירה, האהבה האמתית צריכה להקיף את האנושות כולה, ולא להצטמצם באהבה ש"תלויה בדבר". נוסחה מקורית נמצאה לנו: אין אנו אוהבים אחד בשני צעיר או צעירה, אלא את הצעיר והצעירה בהא הידיעה אשר רעיון אחד לאומי אנושי מאחד אותם- קרבת לבבות."

כותבת שורות אלו, העלמה חיותה בוסל, מביעה תשוקה עזה לאהבת-כל אשר מצאה מקור חיים בקשר האהבים שלה עם יוסף כמו גם בציונות ובחיי הקבוצה בדגניה א'. על גדת הכנרת, בראשית המאה, הניחה אבן ראשה, חיי שיתוף וצוותא, ציוויליזציה יהודית חדשה. אני נמשך לדבריה הצורבים, החיים, הנושמים, בלתי אידיאולוגים, מלאי כוח היצירה. בין המבקשים לכונן מהפכה בהיסטוריה היהודית, בלטו חלוצות העלייה השנייה, שהובילו מהפכה מהלב, מהפכה מהבטן. בסוף החשבון ההיסטורי [ע"ע ציונות ארוטית] עולה בי הצורך לבטא את נימי העצבים הקוראים דרור. לאחר מיצוי ההגיונות המושכלים עליהם הצבעתי, אבקש להוסיף את צדודית הלב, בקולי הנשי, המחפש מסקנות אמוציונאליות מהניסיון הציוני. במילים של אהבה וכאב אבקש להביע עוד ממחשבותיי. ציונות מהלב. ציונות מהבטן. ציונות כפי שהיא הייתה באמת.

"הייתי חולמת בהקיץ על ארץ האבות, על ציון וירושלים, על הרי יהודה, הכרמל והחרמון – כל שם של הר וגיא לא נעלם ממני… והכיסופים לארץ לבשו דמות ריאלית. לא יכולתי להישאר עוד בגולה, נפשי כלתה לחונן את עפר ארץ ישראל ואבניה."

בראשית היה החלום, הורי החלוצות הצעירות, שכניהן, דודיהן ואנשי ציבור בקהילה היהודית הורישו חלום זה לאותן צעירות חסרות מנוח מבלי להתכוון. אותם הורים, בפעלם לקידום מוסדות ציוניים בסוף המאה ה- 19, בתרומות הקטנות לקרן הקיימת, בקריאת מאמריהם של הרצל, בורוכוב וסירקין, הורישו לילדיהם כמיהה עזה למולדת הרחוקה עד שילדיהם עזרו אומץ והפליגו לארץ ישראל. בחלומות שליוו אותם בימים כבלילות הייתה רוח רומנטית, תלושה במקצת, כזאת אשר בנשבה האנושות כולה מתרעננת. שרה ורבקה, חיותה ולאה, רחל  ויוסף, עלמות צעירות אשר ליבן פעם בכוח, דחף את דמן החם לכל נים ונים עד קצות אצבעותיהן, בתשוקת יצירה עצומה, בחדווה ובעונג, ייחלו להתחדשות חיי העם היהודי. מבוקשם היה חסר גבולות, להקים לתחייה את השפה העברית, לחזור לעבוד את האדמה, לחדש מנהגים יהודיים עתיקים אך יותר מכך- להמציא צורות חיים חדשות בהן לא יהיו מעמדות, לא יהיו עשירים ועניים, לא תהיה בורגנות המבוססת על ניצול ולא תשרור שנאה בין עמים. נשים מיוחדות אלו נתנו לחלומות שלהן להוביל אותן, הרגליים הלכו בעקבות הלב גם כשהקיבה הייתה ריקה, האידיאלים הרחיקו מעבר לאופק, עד עולם. הן קראו תיגר על הישנות שבמסורות, כנגד נורמות פוגעניות ומנהגים חסרי טעם, וביקשו להמציא הכל מחדש. שמות רובן נותרו עלומים, הן מתחבאות מאחורי התואר "אנשי העליות הראשונות", אך אל נשכח כי פועלן היה אמיץ וחיוני לאין שיעור; הן ראו בציונות תשוקה ארוטית פשוטה כטיפול בתינוק, כהקמת משפחה. החלב שהוציאה מרים ברץ מעטיני הפרות, הגזר שגדל בערוגה של חנה מייזל, קולה של רחל במרומי עגלה עמוסת חציר, רחל ינאית ושרה מלכין, הציונות לא הייתה בלעדיהן. איתן היא הפכה לשירה ארוטית. שירה של חיים.

חוות העלמות, עמק הירדן 1912

חוות העלמות, עמק הירדן 1912

בהגיען לארץ ישראל חוו התנסויות ראשונות. אהבה בוערת. "איזו דמות אדם אנחנו מבקשים?", "רך כפרח, סוער כאש, קשה כסלע".  ימי הנעורים של הציונות, התבטאו היטב בשלושים השנים שבין ניסיון ההפיכה שנכשל ברוסיה 1905 לבין עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933, אך חזרו והתגשמו במקומות שונים על ידי קבוצות שונות גם בשנות הארבעים, שנות החמישים והלאה. ימים אלו שקקו במגוון נסיונות אוטופיים של אנשים חולמים במציאות חיים קשה. המבקשות להקים בית, לא רק לעצמן כי אם לעם היהודי, בימי חול ומלריה, במרץ רב והשתוקקות רבה לחיים, הן זיו נעוריה של הציונות. יצירותיהן שוקקות חיים, עליזות ומרדניות: קבוצת כיבוש העבודה, הקומונה החדרתית, חוות העלמות, דגניה, גדוד העבודה, הסתדרות העובדים הכללית, הקיבוץ המאוחד ועוד. לכל אורגן אנושי מטרות שונות ואופן הגשמה שונה אך לכולם יעוד משותף. בזיו נעוריה יצרה התנועה הציונות עשרות מוסדות חברתיים וולונטאריים אשר לא היו כדוגמתם בתבל כולה. השוויון בין נשים וגברים בארץ ישראל בימים ההם היה נס שאין כדוגמתו בתבל. בשורתם הייתה אהבת האדם, זה ניכר מכל זווית ומכל כיוון. כך הן חשו. כך אני חש בקוראי את כתביהן. ובינות קשיי היומיום בארץ לא מפותחת, בלב המאבק בניצול וברמייה, באנשי הקפיטל החזירים המצויים גם בציון, תחת גזרות של ממשלות אימפריאליות כובשות, החל לצמוח גם סכסוך לאומי. תחילה היה מינורי, קשה היה לשאר את האכזריות אליה יגיע, וכך קרה שהשנאה נכנסה מהדלת האחורית לספרי ההיסטוריה של התנועה הציונית. עליה וקוץ בה. הולדתו של סכסוך לאומי. כותבת חיותה בוסל:

"עליתי לארץ יחד עם יוסף בוסל, ברית כרתנו שדרכינו לא ייפרדו. הארץ לא פגשה אותנו בסבר פנים יפות. עוד בהגיענו לביירות פגשנו בצעירים החוזרים לגולה והם ניבאו לנו, כי בקרוב נשוב גם אנחנו. הם סיפרו על פרעות בארץ ישראל."

כך זה התחיל, פרעות ביהודים במקום בו הם כה מעטים וכה חלשים. כאב גדול לשמוע ששכן נרצח רק בגלל היותו יהודי. כאב גדול שלצערנו איננו נחלת אירופה בלבד. ובעוד נשים וגברים אמיצים אלה שוקדים על הקמת בית לאומי אסון מתהווה בגולה. חשכו רוחות אירופה, במקום שבמערב יוקיעו את מבצעי הפוגרומים במזרח, עלו לשלטון כוחות אופל: מוסוליני, דולפוס ולאחר מכן גם היטלר. בארץ היו מי שהבינו לאן זה הולך, טבנקין הפליג לאירופה ונתן מכל מרצו וכוחו להקים את תנועת "החלוץ", להכשיר את צעירי וצעירות עמנו לעלייה ארצה, בהמוניהם. הרוחות בארץ רגשו ומרדו, גברים ונשים התנדבו לאחוז בנשק, ההגנה גדלה מיום ליום עד שבאביב 1941 הוקם הפלמ"ח. הקמת ישובים בסתר, חומה ומגדל, עליה בלתי לגלית או בשמה העממי: עליה ב'. בשנים האלה לא היה רגע שקט, החלוצים פעלו במרץ רב, ברור היה לכול כי העם היהודי מצוי במאבק על הישרדותו כאן בארץ ישראל. את המתרחש באירופה ראו פחות טוב וגם חשו חסרי אונים. כל החלטה שהתקבלה במוסדות הציונים כמו גם בהנהגות התנועות המיישבות הפכה גורלית במיוחד. החלטות טקטיות: היכן להתיישב, כמה לגייס, יחסנו לבריטים ועוד. החלטות שהביאו את הגברים למרכז הבמה הציונית ושחררו את השיח הפוליטי, בעל כפל המשמעות, שהיה רחוק כל כך מהעשייה היומיומית בראשית ההתיישבות, אל מרחב השיח הציוני. נשות הציונות ויתרו על הנהגתן גם בחברות השוויוניות ביותר, גם בקבוצות, בשומר הצעיר ובקיבוץ המאוחד.  חברות אלה תמיד הונהגו על ידי גברים אך לא בדומיננטיות כזו, לא בכזה פער. העוצמות הגנוזות בילדיהן של אותן נשים התבטאו במלוא העוז בפלמ"ח ובהעפלה יוסי הראל, אורי ברנר, משה נצר, יצחק רבין וחבריהם, גיבורים שנתנו הכול על מנת להביא יהודים ארצה ולהגן על אלו שכאן, תוך כדי שואת העם היהודי. הצל של מה שקרה "שם" ריחף כל הזמן כרוח מוות נורא וכולם רצו להמשיך לחיות בכל הכוח, בשביל זה היה צריך להילחם. להילחם כאילו אין מחר. להילחם בבריטים. להילחם בערבים. להילחם בכל מי שעצל ולא נלחם. להילחם בזירה הפוליטית הבינלאומית. להילחם על ארץ ישראל. כי העם שלנו נשחט. להילחם לעליית ההמונים כי "שם" הם מתים. ובתוך המלחמה הזאת נהיו קצרי רואי. ובתוך המלחמה כבר אין חלומות גדולים ואידיאלים. ובתוך המלחמה נרמסת הנשיות, האימהות. ובתוך המלחמה מתרחשים דברים איומים. שיאם בשנת 1948, שנת המהפכה בה הוקמה ריבונות יהודית אחרי אלפיים שנות גלות.

אללה ואכבר, אלי אלי, תן ואכיר, תן ואנצור את שמותיהם כולם, את חללינו האלומים שנהרגו ונטבחו בידי אויב, את החללים הערבים שנשחטו בידי אחינו היהודים. אלי אלי, תן לנצור לנצח את הכאב, למען אוכל להמשיך את העץ הענף הזה שקרוי עמי. אלי, תן להתגבר על פשעיהם ועל פשעינו, צוררים וקורבנות, תן להצטער על חטאינו, להצטער ולכאוב, להזיל דמעות, להפסיק את הקטל. אבוי לנו על מות קדושים וטהורים. על נשים וילדים. כי יש בינינו רבים אשר דרשו שלום ונפלו קורבן לפשעי רוצחים, וגם ביניהם יש כאלה. כי למרות המוסר הגבוה של מנהיגי הציונות נפלנו בפח, וזאת אל נא נשכח ואל נכחיש. רצחו ילדים יהודים על אדמת המולדת. יהודים רצחו גם הם. צער ויגון על הטבח בכפר עציון ועל טבח השיירות, על הטבח בדיר-יאסין והטבח בלוד, על מעשי הטבח בכפרים בצפון, על אונס ילדות בדואיות בנגב. אמנם אינני מכיר מלחמה מעוטה כל כך במעשי טבח, אך אבוי לנו, ורק בצערנו יכופר. לא ביצענו רצח עם, לא פשענו נגד האנושות, אך צר שצריך אני לגונן על עמי במילים אלו. פשעי המלחמה שלנו המה סדק בלוז המוסרי של עמנו, נוסף על הסדק שנפער ממותם של חללינו הרבים והצעירים. פשעינו המה רמז לנוראית שבהתבוללות המאיימת עלינו שעה שהקימונו לנו מדינה עצמאית, ההתבוללות הלאומית. הטרור נגדנו מאז ועד היום, רצח נתעב, פשע חמור שלא יכופר. אלי, תן לנו להתגבר על הטרור ועל הנכבה, להתגבר על הפיגועים ועל פשעי המלחמה במבצע "שלום הגליל", להתגבר על "סברה ושתילה", להתגבר על פשעים קטנים כגדולים שחוללנו בארבעים שנות שלטון בעם זר, להתגבר על החרדות שאנו נושאים עמנו לכל מקום. בכי אימהות. ייסורי נשים וילדים. אלי, אין כל ארוטיקה במקום בו נשפך דם משנאת חינם, אין אהבה. תן להיגאל מהייסורים הללו שאנו מחוללים וחוטפים, חוטפים ומחוללים. העמידה על טוהר הנשק במלחמה בטרור כמוה כאתגר לינארי בסביבה כאוטית, אך אם רק נשאף לו בכל נפשנו אולי נוכל. הארוטיקה שבציונות חטפה מהלומה כבדה. מהאידיאלים המוסריים "כיבוש הארץ" ו-"כיבוש העבודה" שומעים היום על פי רוב את המושג "כיבוש". לא לכך התכוונו המשוררות. לא לכך התכוונה עטרה שטורמן, הגיבורה האלמונית ששכלה בעל, בן, ושני נכדים ונשארה רודפת שלום כשהייתה. האמינה תמיד בחיי שכנות יהודים וערבים. ומה נותר? קול דממה דקה. נפלנו קורבן לאכזרית שברציחות העמים, נהיינו פחדנים וכוחניים. נגררנו וגררנו 100 שנות סכסוך. נבקש עתה בקצה הלשון לחיות עוד, להוליד חיים. לא מספיק לבקר את הקיים, צריך לבנות. דרושים לנו אידיאלים חדשים, דרושים מושאים חדשים לחלום. דרושות חברויות יפות. דרושות עלמות צעירות שאינן מתפשרות, ומבקשות אדמה טובה לבנות בה בית וחברה טובה לגדל בה ילדים. כך, חנה סנש:

 "אל, אם נתת אש בליבי, תן שאוכל לשרוף את הראוי להישרף בביתי, בבית ישראל. ואם נתת לי עין לראות, אם נתת לי אוזן לשמוע, תן לי גם כוח להצליף, ללטף, להרים."

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s