על המשמר

ליל סתיו ממאן שוב לרדת על שדותיך החומים, הפרושים בין נחל גרר לבסיס הצבאי, נושקים לרקיע הסגול-כתום-כחול מדמם. ביום הולדתך ה-68, יושב אני מולך קיבוצי, בערב סתיו שכזה, על גבעתך הראשונה ושותה בעיני הצמאה את מחזה הקרב הנדרש מהלילה על מנת להכניע את ימיך הארוכים, ימים ארוכים ויוקדים של נגב. מאבק האיתנים אשר מתרחש תמיד בדיוק מול הגבעה הראשונה, מאחורי כביש האספלט, מאחורי "הפרדס" אשר מזמן נשארו בו רק הברושים, מאחורי התל ואפילו מאחורי האורות הקטנים הנדלקים במרחק בקו האופק. תמיד נדמה לי שכל שקיעה בעולם מקורה כאן, בגבעה הראשונה, בנקודה האחת הזו, שהייתה אחת מיני י"א הנקודות. נדמה, שכאן באמת הכול התחיל. כאן נוסד הקיבוץ, לכאן הגיע צינור המים הראשון, כאן נברא הקיום הארץ ישראלי, כאן הוכרע גורל הנגב. כאן בגבעה הראשונה של "ביר מָנסוּרה".

שקיעה בגבעה הראשונה, יוני 2012

שקיעה בגבעה הראשונה, יוני 2012

זהו סיפור שמתחיל במוצאי יום כיפור אך שורשיו בגולה ובשואה, שורשיו בנוער העובד ובמצודת בורוכוב, סיפור חייהם של קבוצת חלוצים אמיצים, אשר חלמו להקים ישוב אוטרקי שיתופי, וחלומם התגלגל אל הנגב בתרכובת המיוחדת של "צו שעה" ושל רצון. זהו סיפורן של י"א נקודות אשר קמו בן לילה במוצאי יום הכיפורים התש"ו, סיפורה של אדמה אשר לא ידעה ישובי קבע ולא איבדוה מזה דורות. לאחר הזריעה הראשונה והנביטה הראשונה, הגיעה הבצורת הראשונה. חורף תש"ו היה חורף שחון. אחריו עוד מספר שנות בצורת, כתמרור אזהרה, כמבחן מוטיבציה לחלוצים המיישבים וביניהם אבי וכל חבריו, אנשי תנועת 'דרור' מבלגיה וצרפת, חברי הנוער העובד הצברים וניצולי השואה מפולין. יסודות הבטון מסמלים צריפים אך צריפים כבר אין כאן בגבעה הראשונה, פחות משנה חיו כאן המעטים, לא כי נחרב ולא כי ננטש. הם עברו לגבעה השנייה כי בראשונה לא היה די מקום, כי חלמו על משק שיתופי גדול וגָדֵל, כדרכו של הקיבוץ המאוחד. עם קום המדינה הם סברו, יבואו המאות, ואכן באו מאות, מאלג'יריה, מבלגיה, מצרפת, מארגנטינה ומרוסיה. במשמר הנגב משנותיה הראשונות, מספר אבי, היו מאות חברים, מועמדים, גרעינים, קבוצות מעליית הנוער ועולים, ילדים ונערים. הייתה זו חברה עצמאית ודינאמית אשר גרעינה חברים, שמתעקשים לחיות בשיתוף, לייצר במשותף, לצרוך במשותף, להחליט על סוגיות החיים באסיפה וליצור תרבות מקורית. היו במשק בעלי תפקידים שהתחלפו תדיר, הייתה הגשמה יומיומית של האידיאלים הנשגבים של הציונות, היה אורח חיים חלוצי בנסיון צנוע ליצור חברה טובה. בראש השנה הסתובבו עמרם ודנדן במשק עם תפוחים חתוכים ודבש, ברכו לשנה טובה. בסוכות נבנתה סוכת ענק למאות אנשים בדשא של חדר האוכל, הנויניקים הביאו סכך, מהגד"ש הושאלו צינורות וילדי הגן הכינו קישוטים. את בריכת השחייה מילאו בקרפיונים והקיבוץ כולו ניסה לדוג אותם בחכות מאולתרות. בחנוכה צעדו סביב הקיבוץ ב'מצעד לפידים' לקראת מופע האש ובפסח באולם הספורט הגדול, לא היה די מקום לאורחים הרבים המסובים בסדר הקיבוצי. המסורות היהודיות חודשו ברוח הבלתי-פורמאלית של תנועות הנוער הציוניות, כפר צבעוני ופורח, קהילה שורשית ובריאה. חיים בשביל לחיות. עובדים בשביל לעבוד. לתוך הוויה זו נולדתי. הכול היה פשוט ויפה.

 שנות הבצורת הראשונות במשמר הנגב

שנות הבצורת הראשונות במשמר הנגב

"תסתכלו סביב," אמר לנו אמיתי בן צור, "כל מה שאתם רואים כאן, הדשאים, המדרכות, הבתים והגינות, חדר האוכל ומגדל המים, כל הדברים כולם נוצרו בשביל להגשים רעיון אחד: שוויון ערך האדם. כי אנחנו מאמינים שערכם של בני האדם שווה. רצינו ליצור חברה טובה. ובמרכזה של החברה הזו, תמיד במרכז העניינים, עמד החינוך". ילדות במשמר הנגב זה אבא'ים בבגדי עבודה, נוסעים על אופנים או טוסטוס, ותמיד שמחים לעזור, תמיד מחייכים. מטפלות רבות שהתחלפו לאורך השנים מבית התינוקות ועד הנעורים. כיתת אגוז, גן חרוב, מרחב כפירים, והבריכה שהייתה הכי יפה בעולם. מומוס והקלשון, פרנסיס והצ'ואוקואו, הציורים של יהושע צפריר, גיורא והעפיפונים, שמשי שתי זוגות אפניים, יידלה והאבנים. זכרונות יפים של משחקים וטיולי משפחות, ארוחות בחדר–אוכל ועבודה בגינה, האסם והכותנה, טיול בשדות וקפיצה לבריכה, דשאים, הרבה הרבה דשאים. שיהיה נעים לרגליים היחפות. יום שישי ויום חול, יום חג וסתם שעות בין ערביים. הילדות הזו הייתה היפה מכולן. עם משק חי ואורווה, עם כלבים ואווזים, עם משחקי תופסת ומחבואים. הזיכרונות שוטפים בזרם שלא פוסק. היינו עשירים. חיינו בחברה טובה. הכול היה בדיוק כמו שצריך להיות. מוגנים בבועה היפה שלנו. חיים בדיוק ההיפך מהורינו וסבינו באירופה. מרפאים את פצעיו של העם היהודי, פצעי שנות הגולה, באורח חיים פרודוקטיבי ומניב, כמו חיים בכפר, בזמן ומקום שהכול כשורה. כמו חלום.

אלא שתחת מעטה הילדות הזה רחשו כוחות אדירים של תרבות הגולה, ומוססו את הציונות ואת הקיבוץ אט-אט. בפנים קראו לזה "פרזיטים", בחוץ קראו לזה "קפיטליזם", כך או כך הגלות שבה אלינו לכלותינו. התבגרתי לתוך חברה קורסת, אך לא יכולתי להבחין בכך בילדותי. עד שהבועה התנפצה; תככי העיר, הכסף, הניצול והמרמה החליפו את האוויר הצלול והמתוק. הכול השתנה לפתע, הקיבוץ מת. הצביעו על כך באסיפה. הגידול הממאיר שדגר בו עשרות שנים, התגלה מאוחר מידי וניצח בשנים בודדות את מה שלקח שנות דור לבנות. הרקבון הרג את התאים החיים. ההתנדבות נאסרה. השכר הדיפרנציאלי נחקק; האחד שווה יותר מהאחר. בתים של עשירים ובתים של עניים. כך זה קרה. בדיוק לפני עשור, ביום ההולדת ה-58 לקיבוץ, הוא מת. בדיוק בימים בהם נתניהו הכניס את הפנסיות של ההמונים לבורסה ואמר לויקי כנפו, שעבדה בשכר מינימום רוב ימי חייה, "לכי לעבוד". זכיתי לגדול בקן חם ואוהב, משפרשתי כנפי התפרק לרסיסים, וזה כחלק מההתפרקות הכללית של החברה.

כמשק של הקיבוץ המאוחד, גורלו של משמר הנגב כרוך היה בגורלה של התנועה. התנועה הזו החלה מתפרקת שנים אחדות לאחר קום הקיבוץ; השמדת מאה אלף חברי חוות ההכשרה של "החלוץ" בשואה, אבדן האופי המשימתי נוכח הקמת המדינה, ההידלדלות הרוחנית, חדלון ההנהגה של מי שבעבר ראו עצמם כ"נושאי העם", ואולי יותר מהכול, חוסר הנחיצות. מדינת ישראל הוקמה להיות מדינה ככל המדינות לעם ככל העמים. לא נחוצה לה יותר תנועה שתפנית משימתית. משמר הנגב כקיבוצים אחרים, נוסד בשיא ההתפרקות של הציונות מיעודה, ולא מצא יעוד חלופי. יכלו אולי, להתנסות ביעוד חדש: קיום משותף יהודי ערבי, יצירת קואופרציה משותפת עם עולי המעברות, פיתוח טכנולוגיה אקולוגית, אך לא עשו כך. דבקו ביעוד שנס לחו, קמו בבוקר לעבודה הפשוטה ולחיים היפים מבלי לשאול "למה?". שאלו "למה?", אבל לא שאלו מספיק חזק, ולא השתהו נוכח האבסורד. תהליכי ההפרטה הקשים בארבעים השנים האחרונות: פירוק ההסתדרות, פירוק מדינת הרווחה, פירוק התנועות הקיבוציות, ויותר מכל אבדן האמונה בדרכיה הקונסטרוקטיביות של תנועת העבודה, הותירו את חברי הקיבוצים שקועים עמוק בבוץ של עצמם. חסרי אונים במשבר החובות, בחרו מנהיגי התנועה הקיבוצית ב"הסדרים" פגומים אשר הנציחו את חובות המיליונים והעבירו עוד ועוד כוח לבנקים. גם על קיבוצנו לא פסחה הרעה, מזה עשרים שנה הוא מצוי בתהליכי הפרטה ופירוק, רוחניים וחומריים כאחד. גוועו להם המרחבים העצומים של האמון והשותפות בין הבריות. האופי השתנה. נאלמה הנשמה. האדמה נבקעה תחת רגליהם של המייסדים. השקרים הרבים אשר פוזרו על מנת להבטיח את הכרעת הרוב בתהליך ה"שינוי", נחשפו שוב ושוב, ובכל זאת, כבשה ההפרטה כל פינה, בתנופה אדירה. שקרנים אולי יגידו היום כי טוב להם יותר מאז, אך בהישירך מבט לעיניהם תגלה את הזיוף. מי כמונו ידע להבחין בין כסף לאושר, בין שכר לרצון. המילה "הפרטה" מכילה סיפורי מרמה וניצול של חברים, פיטורים ואבטלה, הרס של תרבות וולנטרית, התרוקנות. הכול שתוק, כמו שרק טראומה נוראית יכולה להיות שתוקה. קומץ המובילים של ה"שינוי", אותם חברים שגם קטפו את פירותיו, לא פעלו מתוך חלומות ציונים על חברה טובה וגם לא יבינו מילים אלה. הם דוברי שפה שונה, זו שצמחה בשיקגו בימי מילטון פרידמן, זו שדוברים בה ראשי הממשלות והדיפלומטים, זו שמכסים בה על גניבות עתק ורצח המונים. בתהליך החשיבה הארוך על ה"שינוי", לא התקיימה שיחה שמעמידה את האדם במרכז. אותו קומץ המובילים חתר במשך כעשור, מתוך אינטרסים אישיים בלבד, מתוך רצון להתעשר ולהשתחרר ממגבלות החברה השוויונית. תהליך זה בתחילתו, היה בעיקר תהליך רוחני-תודעתי, הפרטת חדר האוכל יצרה פרקסיס הקושר בין כסף לאוכל. יסודות הקפיטליזם חדרו לחיים הפנימיים בקיבוץ. "אין יותר בחינם" זו המנטרה. בשלב השני, בעזרת הצבעה אחר הצבעה, שכנעו את החברים שזו הדרך היחידה. עד שההכרעה נפלה. שיוך הנכסים היצרניים ושיוך הנדל"ן, פירוקה הלכה למעשה של הגדולה בתנועות השיתופיות-הוולונטריות שידעה האנושות, לא יכילו כל שאלה ערכית וכל דיון מוסרי. רק אדמיניסטרציה. החלטות פקידותיות. ללא כל דילמה. כאילו לא הייתה כלל נשמה. משמר הנגב הפכה בן לילה מיצור חי לאתר מת. בנה ביתך.

"במפעל נועז זה של עם ישראל רואה אני אי-כישלון למופת. איני רשאי לומר: הצלחה למופת. כדי שיהיה כך, צריך עוד לעשות הרבה וצריך להיעשות הרבה. אבל הרי כך, כך דווקא, בקצב הזה, עם תסוגות, אכזבות, הפעלות חדשות כאלה ,מתבצעות ההפיכות האמיתיות."

משתעשעים בעבודה, משמר הנגב בראשית דרכה

משתעשעים בעבודה, משמר הנגב בראשית דרכה

כך תאר מרטין בובר את הניסיון השיתופי, בימי תקומתה של משמר הנגב. ערכו של הקיבוץ אינו נאמד אך במצבו כיום, ערכו של הקיבוץ יכול להיאמד רק ביחס למפעל הציוני כולו ולאלפי האנשים שחיו, גדלו, התחנכו, ומצאו בו את אושרם. בחורף 2006 עליתי לגבעה הראשונה יחד עם אבא שלי, עם אמיתי בן צור, ועם חניכי מגרעין שוחר, קבוצה שיתופית שחיה בשנים האחרונות בירושלים כחלק מקיבוץ המחנכים של תנועת 'דרור-ישראל' בעיר. אמיתי אמר להם: "יכול להיות שהיום אינני מרוצה מהאופן בו מתנהל הקיבוץ, אבל דבר אחד אני יכול להגיד: כשהגעתי לגבעה הזו לפני שישים שנה, הכל מסביב היה חושך מוחלט, בדמיון הכי פרוע לא חלמתי שמשמר הנגב תהיה מוקפת אורות 360 מעלות מסביב, שתשכון בצידה עיר עם מאתיים אלף תושבים שהגיעו מכל תפוצות הגולה, עמודי חשמל ומסילת ברזל, צינורות מים ונפט, שני כבישים ראשיים מצדדיה… אני לא בוחן את הקיבוץ לבדו, אני מתייחס אליו כאל חלק מהמפעל העצום הזה ושמו הציונות". ואכן קיבוצינו היה לאבן ראשה במפעל התחייה של העם היהודי. אשר בדברי הימים, מצוי הוא עוד בראשית דרכו. גרעין שוחר התעניינו דווקא ביחסם של הוריו של אמיתי, שגדל בשנות העשרים בחיפה, לבחירתו לחיות בשיתוף בנגב. הם שכחו לשאול אותו על ילדיו, וטוב שכך, העיקר הם ראו עצמם כממשיכים והטו אזנם לצו שעה חדש.

בטקס באחד הקיבוצים בנגב אמר שר האוצר דאז לוי אשכול: "יותר זול למדינה שכולכם תגורו על חשבונה מעתה ועד עולם במלון בתל אביב אך נכונותכם לחיות כאן מאפשרת את קיום המלון בתל אביב". משמר הנגב הייתה למשק יציב מבחינה חברתית וכלכלית, היא הייתה אחת מנקודות הגבול הדרומיות ביותר במלחמת הקוממיות, בניה ובנותיה התגייסו להגנת המדינה ולעבודות קשות במפעלי סדום. משמר הנגב קלטה במשך שישים שנותיה אלפי עולים וגידלה דורות חיים. משמר הנגב הייתה איבר משמעותי במפעל התחדשות חיי העם היהודי בארצו. על הדורות הבאים מוטל להמשיך מפעל זה ולא להחריבו.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s