אָטוֹם שהוא יְקוּם, דָּבָר שהוא דַּעַת

"עמדתי מול מפה, ובו בזמן בנוף שהוצג בה. הנוף היה שומם וחשוף להבהיל, אי-אפשר היה לומר אם זהו שממון של מדבריות סלע או של הרקע האפור הריק, המאוכלס רק אותיות דפוס. אותיות אלה נסתלסלו על פני משטח הצבע, עוקבות כביכול אחר רכסי הרים; המילים שנוצרו על ידיהם היו מרוחקות פחות או יותר זו מזו. ידעתי או נודע לי שאני מצוי במבוך של צינורות השמע. ואולם המפה הייתה בו בזמן מפת הגיהנום."*

מֵרֵאשִׁית יָמֵינוּ הציוויליזטוריים, פֶּרֶק הדומיננטיות שֶׁל יישובי קֶבַע, עסוקים אָנוּ במחקר הָאָדָם והטבע. מטיילים לָנוּ בֵּינוֹת שְׁמָשׁוֹת מושגיות וערפילי דִּמְיוֹן. בְּנֵי קְבוּצָה קְטַנָּה שֶׁל עַמִּים אֲשֶׁר הֵחֵלָּה לכתוב ולקרוא אֶת חַיֶּיהָ, הֵבִיאָה לִידֵי מהפכות גְּדוֹלוֹת במערכת הַשֶּׁמֶשׁ כולה תּוֹך אֲלָפִים בודדים שֶׁל שָׁנִים. כַּמָּה מיליוני בְּנֵי אָדָם, וְלֹא יוֹתֵר מִכָּך, עוסקים בִּמְלֶאכֶת הפיענוח, העיון, המחקר. קידוש הַשְּׁאֵלָה. הַמַּטָּרָה אֵינֶנָּה טרם בוררה עַד תום, וְהִיא מונעת מִשְּׁלַל מניעים, אֲשֶׁר תוארו כְּבָר כהתפתחויות מאוחרות שֶׁל יֵצֶר, כשליחות אבירית, כשיקוף אידיאולוגי של יחסי היצור אוֹ כיצירה לְשחרור האנושות. הנאורות. הפרוצס. דוברה של היצור אדם, האנושות, אוֹתָהּ האנושות שברובה סוֹבֶלֶת ממגמה זוֹ לֹא פָּחוֹת משהיא מפיקה מִמֶּנָּה אושר. אֵינֶנָּה מוקירה טוֹבָה וְאֵינָהּ נֶאֱמָנָה לְדַעְתָּהּ. האובדים בְּתוֹכֵכִי פרקטל הַדַּעַת אֵינָם יוֹצְאִים נשכרים. אֶת המסע מתחילים תָּמִיד בנקודה אַחַת. תמיד בזמן-מקום ייחודי ופרטיקולארי. כך גם אני; נוֹלַדְתִּי וחונכתי כִיהוּדִי ארץ-ישראלי. זוהי נקוּדת המוצא שֶׁלִּי לטיול. עִבְרִית הִיא שְׂפַת הַכְּתָב. וכך בערך זה מתחיל: סֵפֶר תּוֹלְדוֹת הָאָדָם גוזר לידות ומיתות. דּוֹרוֹת, דּוֹרוֹת בסדרה הנדסית פטריארכלית תָּמִיד. אַלְפֵי שְׁנוֹת רֵאשִׁית לָנוּ. אָ-דַּ-ם (אֶ)שֵׁת אֱנוֹשׁ, חֲנוֹך, מֵת-וּשֶׁלַח, נוֹחַ. עוֹלָם חומר-אוֹר מקובצין טֶרֶם מָפָץ, אַך החוק והיחס שָׁרִיר ונצחי. פונקציה השואפת לאינסוף. שיירת הָאָבוֹת מסודרת תָּמִיד. כָּל דּוֹר מוֹלִיד מִיתוֹס וחוק. סיפור גַּן עֵדֶן וחוק הַדַּעַת. יְסוֹד הַמַּעֲלֶה אֱנוֹשׁ. נִיוּטרוֹן מֵחַבֵּק פּוֹזִיטרוֹן לָעַד. אָמַר חֲנוֹך: "הַבִּיטוּ עַל הָאָרֶץ וּדְעוּ אֶת הַמַּעֲשִׂים הַנַּעֲשִׂים עָלֶיהָ מִן הָרִאשׁוֹן עַד הָאַחֲרוֹן כִּי לֹא יֶשְׁנוֹ כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים [וְתָמִיד] יִרְאוּ: רָאוּ אֶת הַקָּיִץ וְאֶת החורף כִּי כָּל הָאָרֶץ מְלֵאָה מַיִם וְעָבִים וְטַל וּמָטָר יָנוּחוּ עָלֶיהָ". מוֹפֵת סדרם שֶׁל חומר-אֶנֶרְגְּיָה בְּאֶרֶץ תוהו ובוהו. דִינָמִיקה נִיוּטונית מתוקנת עַל פְּנֵי תְּהוֹם. קַו תיחום הגן שֶׁל תּוֹלְדוֹת אָדָם. אֶרֶץ כְאוטִּית הטומֶנֵת בְחוּבּה סֵדֶר מוֹפְתִי כְזְרימָת אֶלֶקְטרונִים בְמֶּרְחָב מַתַּכְתִּי. בְּנֵי אָדָם הָפְכוּ כאוס למיתוס, כִּי יָדַע אָדָם. בַּעֲבוּר אֶבְיוֹנָה וְיֶתֶר עַל אֶרוֹגֵניִוּת-כְּלָל-גוּפָנִית. מִין-אַנְטִי-כְאוס. צֶלֶם אלוהים.

מוּכְרָחַה הָיִיתָה לִנְגוס, כִּי לָשִׂים סוֹף ללָקְטַנוּת אֶפְשָׁר. שָׁם הֵחֵל מַסָּע מֶרֶד בֶּן אַלְפֵי שָׁנִים, שְׁנוֹת יִשּׁוּב, שְׁנוֹת סְפִירַת הַזְּמָן, שְׁנוֹת תרבוּת. אַנְטִי-קָנִיבַל. מוּלְטי-הוׂמִיסִידַה. כְּכֹלשהתרחק בָּשָׂר אָדָם מהפה כָּך הָלַך והתרופף הָרֶסֶן, רֶצַח הֲמוֹנִים הוּתַר. אָדָם וחווה הקמאיים, רִירִית מנוזל הַחַיִּים; אָנוּ צֶלַע מִבְּשָׂרָם. הֵם הַטֶּבַע, כְּשֵׁם שאלוהים: חוק הכבידה, חוק הַמֶּרֶד, חוק הַנָּחָשׁ, חוק העונשין, מיתוסים שורשיים אֲשֶׁר מֵהֶם צָמַח עֵץ התרבוּת, מֵאָז וּלְעוֹלָם. חוקים ועונשים ספירליים תָּמִיד. דיאלוג יָשִׁיר מִדַּי עִם אלוהים, צָמוּד מִדַּי, אֶצְלֵנוּ בְּרֹאשׁ. אַהֲבַת נֶפֶשׁ הָאָדָם לאלוהים אֵינָהּ אֶלָּא חֵלֶק שֶׁל הָאַהֲבָה האינסופית, שאלוהים אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, חוֹשְׁבִים אֲנַחְנוּ כיצירי דּוֹרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לנוח. אי לכך מַהְפֵּכַת הַדַּעַת לְעוֹלָם לֹא תושלם. תָּמִיד תיאכל כְּמוֹ בִטְנוֹ שֶׁל פרומתיאוס, עַל יְדֵי חַיּוֹת פֶּרֶא. הניסיון לְסַדֵּר אֶת הבלגן היָפֶה הזה; בְּתוֹך אָטוּם, בְּתוֹך יְקוּם, בְּתוֹכֵכִי הַזְּמָן, נועד לכישלון. היש בנמצא אָטוֹם שהוא יְקוּם, דָּבָר שהוא דַּעַת? רק בנוכחות 'אַתָּה' מוחלט נוכל לראות, ואזי יקשה עלינו להתגבר ולא לבגוד. תָּמִיד מפענחים-כותבים אֶת סֵפֶר תּוֹלְדוֹת הַדַּעַת, סֵפֶר תּוֹלְדוֹת הָאָדָם, מפענחים-כותבים את אותו הסיפור. הֶבֶל נִרְצָח, חֲנוֹך פָּרַשׂ, נָח לוֹ נֹח עַל פִּסְגַּת אֲרָרָט; כְּבָר חַיִּים בדמיונו עֶרֶב רַב שֶׁל פוֹשְׁעִים, רוצחים, אנסים ושודדים, הַכֹּל אֶצְלֵנוּ בכיתה א'. אֶרֶץ רֵיקָה, מְלֹאת שֵׁדִים, אֵין מָנוֹס. יצירי חוק הַמֶּרֶד וחוק הכבידה. אָב נִרְצָח. הַשֵּׁבֶט שָׁב ומותח גְּבוּלוֹת עַד דָּם. Sic Transit Gloria Mundi. הַקֶּשֶׁת הִיא רֶגַע בַּר חֲלוֹף. אֵין לָגַעַת, רַק לְהִשְׁתּוֹקֵק. פִּתַּחְתָּ צוהר, שִׁלַּחְתָּ יוֹנָה, אָבִיב הִגִּיעַ, וְאוּלַי זוהי רַק יוֹנָה מדוּמָּה. הָיָה זֶה רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה, הֵד לֹא נִשְׁמַע. הַתְחָלָה חֲדָשָׁה שתשחזר שׁוּב וְשׁוּב. תְּמוּנוֹת שֶׁל טוֹב וָרָע. גירוש נוֹסָף מָגֵן עֵדֶן צָפוּי. אֲשֶׁר גשמיותו לֹא תָּבוֹא בְּרֶצַח אֶחָד שֶׁל אָח. אַלְפֵי שְׁנוֹת מִלְחָמָה בֵּין עשרות עַמִּים-אַחִים, שֹׁאֵף אֶחָד מִבְּנֵיהֶם אֵינֶנּוּ עוֹד עַם-אָדָם. בְּאוֹתָהּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, ביקש לוֹ עַם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֶם; פֶּן יתפזר לוֹ. אלוהה בָּלַל שְׂפַת הָאָרֶץ והפיצם לָשֵׂאת חֶרֶב. אַלְפֵי לְשׁוֹנוֹת וְרִבְבוֹת נימים, אוֹפַנֵּי מַחְשָׁבָה שונים, אִי-יכולת לָשֵׂאת וְלָתֵת. סְבָרָה אַחֶרֶת תֹּאמַר: לעובדה ולשומרה בְּלֵב נָכוֹן וְלֹא יושמדו וְלֹא תושמד. סיזיפוס בֶּן יוון הִכְרִיעַ גּוֹרָל, גִּלְגֵּל הַמַּשָּׂא, מאוהב בנימי סֶלַע. קִיּוּם טְרַנְסְצֶנְדֶנְטִי אַכְזָר אוֹ אִי קִיּוּם כְּלָל, זוֹ הַשְּׁאֵלָה. מַה בָּא לִפְנֵי הַשְּׁאֵלָה? הִקִּישׁ יְהוּדִי בֶּן זְמַנִּי. קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה. קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה. אֵיכָה? רַק בדיאלוג תִּמָּצֵא תְּשׁוּבָה. אך הדיאלוג בחושך הכאוטי נתבולל כלא היה. בריאת האדם וגידולו בעין הסערה נתן אותותיו, כולם יהודים והיהודים כמו כולם.

לאחר אושוויץ, נראה שעדיף לא לדעת כלום, כי דעת טוב ורע חד היא, ובחרת בטוב – אחר. הגויים בארץ אחר המבול, לוחצים זה על זה שלא לבחור, שלא להכריע. נולדים שקרי טוב ורע, אלה מכופפים הכול כלא היה. לוחצים האחד את השני, תולדות הסכסוכים והמלחמות הם תוצריו. מאות סוגים של ציבורים הפעילו לחץ בכיוון הזה, זהו משבר אשר יסודו ברשות הביניים, המקום בו המילה הופכת לדיבור, אותו מרחב שבין אני ואתה. בין הסהר הפורה לנילוס, משתומם לו מבוך המדבר, ארץ כנען. לך לך אב-רם, לך ואל תחשוב, הפסילים שברת מיצר ולא מדעת. האמונה איננה תולדה של דעת אלא הכרה מעמדית, המגיע מהבטן, צומחת בישימון, מתנגדת לשפע ונוחות. אברהם לא מבקש גן עדן אלא חיים, ביראת שמיים אכזרית זכה. רמז לבאים אחריו אבותינו ונביאינו אשר כל מבוקשם היה שה. שירת דבורה, אם אכן התקיימה אחת כזאת, הינה ככל הנראה השירה הראשונה בתולדות התרבות, שכן, מיסודה של התרבות עומדת מוסכמה ברורה וכואבת והיא דיכוין ואי-אהבתן של הנשים; האימהות שלנו אשר מולידות ומגדלות את הטוב, הרך והענוג שבאותה תרבות. רק נשית יכולה להיות שירה. רק מהבטן. רק מדבורה. את האבסורד הגדול הזה לא חשפו הפילוסופים של יוון, וגם לא אנשי תורת האסכלה. דעת גברית היא דעת פגומה, אך על ברכי דעת זו כותב אני כאן. וזוהי האמת לאמיתה, אלא שלא ניתן להמשיך מכאן, שכן אני הוא תוצר של התרבות שלפני. מעשה במלך עריץ אשר התעלל בנתיניו, מעשה בתרבות אנושית הנשלטת מזה אלפים בשנים בידי מלכים עריצים שכאלה. מעשה במשפחות המבקשות לעבור יום ביומו מבלי להיפגע. מעשה בחייל בשדה קרב אשר רק מייחל להגיע הביתה בשלום, מבלי שיצטרך לערוף ראשו של חייל אחר שאינו מכיר, רוצה לאמא. מעשה בקבוצות קבוצות, שבטים ועמים, אשר מעולם לא הונהגו על ידי אמא טובה. מעשה בילד ששאל: "אמא, למה צנטריפוגה?" -"כי יש מלחמה בני, תמיד יש מלחמה". "למה?" -"כי אסור לשחק, מותר רק לנצח" "למה?" -"כי אבד כושר ההתנסות שלנו, ילד, כי איננו יודעים עוד אמון". "למה?" -"אינני יודעת ילד, תמיד חלמתי על עולם אחר, רציתי לסדר את האהבה אחרת, אהבתי כל כך, כל עץ וכל ציפור, לא יודעת למה ילד, האהבה לא מורגשת בין הבריות, כמו לב שנדם, לא יודעת למה ילד, האדם נפל, ועמו נפלה הדעת. אין עוד דעת טוב ורע. אין עוד חכמה בעולם. נותרה רק תחרות, נותרו רק גנבי הדעת. הרי הצנטריפוגה היא גנבת הדעת, והיא שולטת בכיפה." -"אם כך אמא, מדוע זה הבאת אותי לכאן?". דמעות האם לא הרטיבו את האדמה היבשה, כשם שהבקשה הכי חזקה לחיות לא חודרת ללב התליין. אין יותר דעת גדולה, רק רגעים קטנים בדרך לתבוסה. על פי תהום הפרקטל, נותרו רק כמיהות קטנות לשוקולד אשר יחלפו יחד עם החיים. לא נותר אדם אלא הסובל והנכשל במרד. זהו הכרונוטופ בו נולדתי, לזו הארץ גדלתי. כך שרו את חיי ההוגים והמדינאים. את חיינו שלנו היפים. פוסט אושוויץ. על כן אנסה להתחיל שוב מהבטן, אנסה להוציא ממנה את מסלול ידי. הדעת מהבטן כי מוח אין. כה אמר איוב. והנה אנחנו כאן. רמזו לנו דלז וגואטרי כי "היסוד הטרנסצנדנטי חייב להתכופף או להסתובב כדי להיחקק על פני מישור המחשבה-טבע, שהוא תמיד אימננטי. האנך השמימי, נשכב על פני הקו אופקי של מישור המחשבה בצורה לוליינית." והנה זה כל מה שיש, רק רגעים קטנים של דעת, מישור מעורפל חסר עמוד, חסר פאלי. אין עוד רוח על פני התהום, אין כל רציפות בהירה. ככה זה. ככה בודד האדם. זוהי מפת הגיהנום, מי יפענחה?

* ולטר בנימין, קרל קראוס

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s