הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם

דברי ימי העם היהודי מוסרים לנו שיעור נפלא אודות התפתחות אורגאנית של עם; אברהם אבינו, שובר את הפסילים, האל מתגלה בפניו, והוא מקבל ממנו הבטחה: "הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים–אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." אי שם בין "ברית בין הבתרים", ברית מילה בגיל תשעים ותשע ועקדת יצחק, נולדת תרבות חדשה, שפה חדשה, אלוהות חדשה, מסורת, סלע עליו יבנה העם לדורות הבאים. חומר אקזיסציאליסטי. תשובות ראשונות לשאלות: "מה?" ו- "למה?" החמולות הנודדות של אברהם, ישמעאל, יצחק, יעקב ועשו נושאות בחובן את הזרע, המופרה תדיר מגילויי האמיתות האלוהיות שנוצקו למיתולוגיה העברית. רק לאחר רדת שנים עשר הבנים מצרימה, ובהגיעם למעמד המקורב למלכות, מתחילים אט אט לצמוח השבטים. לאחר שהם נהיים לעבדים בפיתום ורעמסס, עבדים בעלי תודעה, בני תרבות שונה ודוברי שפה שונה, מתרקמים השבטים לכדי לכידות אחת. ואז מופיע משה, תחילה הוא שואל "מי?". בהוציאו את שבטי ישראל לחירות הוא "ממליך" אותם כעדת עבדים מתמרדים הלוקחים גורלם בידיהם. תחת הר סיני נוצקת האחדות הנקראת עם-ישראל, מתלכדת בקבלת מלכות שמים, בקבלת ספר החוקים, מעמד קבלת התורה. בלוחות הברית חרוטות עשרת הדיברות כחרוט אדם אמונותיו על לוח ליבו. הדיברות מהוות מסגרת מוסרית נוקשה המצווה על עם ישראל חיים ברי קיימא. אופיו של מעמד הקבלה חשוב לא פחות מתוכן החוקים. משמעותו מחייבת, הלכה למעשה, חיי שלום בין הבריות. מהר סיני דרך הכניסה לארץ ישראל וחלוקת הנחלות, דרך ימי הנביאים והשופטים ועד לעלייתם של מלכים בשר ודם, מתרחש תהליך דו כיווני של התלכדות אומה תוך כדי התעצמותם של מאבקי שלטון פנימיים. היפרדותה של ממלכת ישראל ממלכת יהודה כתוצאה מהחרפת המתחים שהתקיימו בתוך העם, המורכב משבטים, שכל אחד מהם מכיל חמולות רבות, משפחות, תימהוניים, אנשי דת ובעלי מעמדות שונים. התנ"ך מצייר תמונה מורכבת ופרקטלית של הירקמות והיפרדות האורגן האנושי. באחת עומדת נבואת האמת על העליונה, ובאחרת עומד השקר. לעם עומדים אויבים הששים להשמידו. סכסוכיו הפנימיים של העם, על פלחיו השונים הם שמכשילים אותו. כך לפי ספר הספרים.

חקקנו לנו על לוח לבנו כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. הסבל והמרד הם כור מחצבתנו, מעבדות לחירות. מסלע זה נוצק עמנו, אותו נשאנו במרוצת הדורות כחרב נגד צוררנו. כשבגדנו בערכינו, הפסדנו, אויבינו לא ריחמו. ורבו הצוררים; במוצאי חג הפסח, שנת 70 לסה"נ תקף טיטוס את ירושלים "במטר של אבן, ברזל ואש".¹ לאחר פרוץ הרומאים לעיר, טבחו ברבבות יהודים ושרפו את בית מקדשנו במדורת ענק. הדם הרב שניגר ברחובות ירושלים, השואה שהמיתו עלינו הרומאים, הובילה את חכמינו להישבע כי לא ימרדו עוד בגויים.² או אז יצאנו לגלות בת אלפיים השנים, והעם המרדן, המכבי, היה לעם הספר, כמאמרו של רבי יוחנן בן זכאי לאספסיאנוס: "תן לי יבנה וחכמיה". ³ בימי גלות אלו, פרעות, שחיטות ומיתות שונות, לא הניעונו לאחוז בנשק. החירות הייתה רוחנית, "דרור לנפש", והתפילה הייתה לנשקנו היחיד. את פרעה ממצרים וטיטוס מרומי, המשיכו טורקמדה בספרד וחמלניצקי באוקראינה. "עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ–עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ" 4 עמנו נשחט ונחבל על ידי שבעים אומות עולם, ומועט הַזֶכֵר לאומה שעמדה לצדנו במכאובנו. בצאת חג הפסח בשנת 1903 פרע המון מוסת ביהודי קישיניב. "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט".5 בדידות גדולה ידענו בין הגויים, דמנו הותר. "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה–הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים".6 לו רק השכילו האומות לעמוד לצדנו, בקושי העזנו לבקש זאת, לו אך הענישו את הפושעים. צר הדבר.

דור לדור הביע אומר ביציאת מצרים, אך רק במאה ה- 19 קמה לנו תנועת תחייה לאומית. כנבט רך צמחה לה, תנועת מרד ודרור, שביקשה להובילנו שוב לארץ ישראל. יחידים מיואשים קראו תיגר על גורלנו המר, חלוצים, עולים ראשונים, ביקשו לבנות בית לאומי לדורות, אשר רוח ישראל תנשב בו. הדבר נשכח בימינו, אך בבואם של ראשי הציונות לבנות לנו בית הם ביקשו לשנות את יחסי המסחר והתועלתנות שנהיו אופייניים לנו בגולה, וליצור רקמה אנושית אחת, המנהלת את ענייניה בצדק. עוד בטרם הציונות הסוציאליסטית נולדה, ביקשו ההוגים: הס, סירקין, בורוכוב, לוינסקי, הרצל ואחד העם כי נתגבר על הפלגנות ונפעל בשיתוף, כי ארצנו לא תיתן יד לתככים אפלים, כי מציון תצא תורה. משהחלו החלוצים לעלות ארצה ולהגשים את החזון הציוני הם מצאו בדרך השיתוף השלום והאחווה את התשובה האפשרית היחידה. המבקשים לעשוק ולהרוויח היו מוקצים מחמת מיאוס. מי שהיה בליבו לבנות עם, מוכרח היה ללמוד לוותר לאחרים, לפעול בצוותא, לתת ללא תגמול. לא יכול היה להסתפק במדינה. אמונת הייחוד של העם היהודי, עמנו, היא אחדותנו, היא ייעודנו. נכון שכיום מילים אלו נשמעות כחלומות באספמיה. בימינו ה"אינטרסים" חזקים מכל, והפוליטיקה שולטת בכל. ואולי דווקא בגלל זה, זקוקים אנו יותר מתמיד לרוח ישראל. לאמת הפשוטה כי טוב ניתן לברוא רק באמצעות טוב, לברית חדשה בינינו. זקוקים לחסד. זקוקים להיעשות שוב לעם.

Eilat mountains, Israel ,April 2013

גרעין המשך בהרי איילת, פסח תשע"ג

¹ הרב קן ספירו, אש התורה. ראה גם: דיו קאסיוס קוקיאנוס

² רבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: שלש שבועות הללו למה? – אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. – תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי- מסכת כתובות, דף קיא

³ תלמוד בבלי, גיטין נו, א-ב

4 איכה פרק ה', פסוק י"ז

5 חיים נחמן ביאליק, בְּעִיר הַהֲרֵגָה, תמוז–תשרי, תרס"ד

6 איכה פרק א, פסוק ג'

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s