גנים פגומים, חיות אנושיות

"קשה לתפוס את המרחב המפריד בין הקוף לכושי"

נכמר ליבו של המבקש להתחקות אחר שורשי הגזענות בחברתנו. שורשים עמוקים שצימחו אילנות עבותים. מדי יום אנו נתקלים בה, נפגעים ממנה, וחרדים לעולמנו אלא שיודעים אנו היטב כי מצויה היא גם בנו; הפחד מהאחר, והנטייה ליחס לו רִשְׁעוּת, לִכְלוּך ואופי פגום נובע מההדחקה שהיחיד והחברה עושים, בהפכם צדודיות אלה לצד צֶל. מרגע שהיחיד מניח את הרע והפגום כתכונות זרות לו, הוא מתחיל לראות אותן אצל השונה, הַזָּר. כך גם נוהגת החברה על תרבותה ומוסדותיה, בהדחיקה אל עבר הזרים, המהווים "שעיר לעזאזל", את מה שהיא נכשלת להוקיע מתוכה. כך נוצרת השנאה לשונה, אשר הרחיקה לכת בחברה המערבית בעת המודרנית. כיהודים הוקרבנו שנים ארוכות ל"פולחן" זה. בספרד הקתולית החלו להפריד דם מדם כבר במאה ה-15. כבר אז נכתבו ספרים ונחקקו חוקים שמטרתם להקנות משמעויות דֶמוֹנִיוֹת לכל צאצא יהודי. תכונות שטניות מצויות בדם היהודי ומצויות בו עוד מרחם אמו. תקנות "טוהר הדם" והפחד מיהודים אנוסים ("מראנוס" – חזירים), הובילו לשיגעון חברתי מזן חדש, סופו מי ישורון. החרדות התהדקו במאה ה-18, אז החלו מדענים לחתור כנגד האמונה באחדות המין האנושי, ולטעון כי הלה מורכב מגזעים גזעים הנאבקים על הישרדותם. ככל שהשחית, רצח והשמיד האירופאי את העמים האחרים [ע"ע הכחדה]; ככל שגברה שליטתו בהם, וזאת דרך כיבוש אדמותיהם, ניצול משאביהם ובראש ובראשונה ניצול גופם ונפשם, וככל שהרבה לסחור בעבדים, כך גברו תורות הגזע וחדרו לתוך היכלי המדע העליונים.

הוגי הנאורות, גדולי הפילוסופים עליהם גדלנו והתחנכנו, גרסו כי "קשה לתפוס את המרחב המפריד בין הקוף לכושי" (וולטר, 1769). "הכושי לא מסוגל להגיע לרמת תבונה כמו של האירופאים" (סן-סימון, 1803). "הציוויליזציה והתרבות הגבוהה ביותר, להוציא את ההינדואים העתיקים והמצרים, נמצאת באופן ייחודי בקרב הגזעים הלבנים" (שופנהאואר, 1851). בספרו 'מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים' (1855), סיווג הרוזן, ארתור דה גובינו, את הגזעים לעליונים ולנחותים, כשהנחותים הם הצהובים: החומרניים והלא יצירתיים, והשחורים: הגסים וחסרי האינטליגנציה. גובינו טען כי היהודים התדרדרו בשל התערבותם עם "אלמנטים שחורים". עוד בטרם חזר דרווין לאנגליה ממסעו המפורסם, כתב חברו הפילוסוף, הרברט ספנסר, כי רק הכשירים ביותר מבין העמים ישרדו, כי זוהי דרכו של הטבע. יציאתו לאור של "מוצא המינים" (דרווין, 1859) סיפק כלים מדעיים חדשים לביסוס הגזענות. סוציולוגים, אנתרופולוגים, ביולוגים, בלשנים, רופאים, פסיכולוגים ופילולוגים; כולם עסקו בפיתוח האאוגניקה [השבחת הגזע] שהפכה לאחד המדעים הנחשבים ביותר.

מטרת האאוגניקה היתה לטהר את החברה מן הנחותים, וזאת על ידי סיווג מדויק של הגזעים ותתי הגזעים וחשיפת מאפיינים גזעיים נסתרים בקרב בני התערובת. חוקרים רבים, בני אומות מערב אירופה, האמינו כי "הכחדת הגזעים הנחותים היא האמצעי לשפר את האנושות" (בודישון, 1847). "ייתכן שהאפריקאים יושמדו. עלינו ללמוד להביט בתוצאה זו בקור רוח. היא מדגימה את חוק הטבע המיטיב, שעל פיו החזק צריך לטרוף את החלש" (ריד, 1863). גם דרווין עצמו, שהיה זהיר בניסוחיו, טען כי המאבק המתמיד בין "הגזעים הנחותים" או "הפראים" לבין "השורדים" ו"השולטים" הוא היחיד המסוגל למנוע את התנוונות האנושות. "טיהור הגזע" היה לאידיאל נפוץ בקרב האליטה החברתית והאקדמאית של החברה. על מנת להגיע להיגיינה גזעית, האמינו המדענים, לא מספיק להפריד את השחורים, האדומים והצהובים מהלבנים אלא צריך לבודד את בני התערובת ואת הפגומים ולמנוע מהם להתרבות. היהודים היוו איום גדול במיוחד לטוהר הגזע שכן בני תערובת הם. כך כתב הצורר אדולף היטלר ב"מיין קאמפ":

"הנער היהודי, שחור השער, אורב במשך שעות כששמחה שטנית על פניו, לנערה תמימה, מטמא אותה בדמו וכך גוזל אותה מעמה. בכל הדרכים הוא מנסה להשחית את התשתית הגזעית של העם שבכוונתו להכניעו. וכפי שהוא עצמו משחית במכוון נשים ונערות, איננו נרתע מלהרוס את מחיצות הדם בפני אחרים. היו אלה והינם היהודים, שהביאו את הכושי אל גדות הריינוס, במטרה הנסתרת והברורה להרוס את הגזע הלבן השנוא ולהורידו מרמתו התרבותית הפוליטית, על-ידי המימזור הבלתי נמנע, ובעצמם לעלות לדרגת שליט."

לטובת המאמצים לבידוד המאפיינים הגזעיים, דרשו המדענים יותר ויותר מוצגים למחקר, כאלה שאפשר למדוד את אפיהם ואת גולגלתם, לסווג את צבע עורם ועיניהם ולקצוץ משערם על מנת להשוות נתונים עם בני גזעים ותתי-גזעים אחרים.

שרה ברטמן נפלה קורבן לשיגעונותיהם של מדעני הגזע. ברטמן, אישה שחורה גדולת ממדים מדרום אפריקה, הוצגה החל משנת 1810, על ידי האדון שלה, מר פטר סזר, ב"פריק-שואו" בלונדון תחת השם "ונוס השחורה" [Hottentot Venus]. מלונדון עברה לפריז שם הציעו למר סזר כסף רב בעבור הזכות לחקור אותה. הם מדדו אותה, ציירו אותה, והתעקשו לחקור את איבר מינה. ברטמן מתה בשנת 1815 וגופה נמכר למדע. החוקרים תלשו את איבריה מגופה והשתמשו בהם לאורך שנים ארוכות על מנת ללמד "אנטומיה של כושים". גופה הוצג לציבור במוזיאון עד 1974.

איור של שרה ברטמן בספר מדע צרפתי מהמאה ה-19

איור של שרה ברטמן בספר מדע צרפתי מהמאה ה-19

גני חיות אנושיים, תצוגות "פריק-שואו" בקרקסים נודדים ובדוכנים קבועים, כמו זה בו הוצגה ברטמן, היו נפוצים מאוד במאה ה-19. לצד האינטלקטואלים והמדענים ביקשו גם ההמונים לצפות בגזעים "הפראיים", כשאלה כלואים בכלוב. "כושי קטן ששיניו לבנות, שפתיו עבות, עורו קטיפתי והוא נעים לליטוף" (מרסייה, 1781) היה בנמצא לכל דורש. המבקש לחזות באסקימוסי, לצייר אבוריג'יני או לראות איך אינדיאני מדליק מדורה, היה נוסע לעיר הגדולה, עומד בתור, קונה כרטיס, והרי זה פשוט כל כך. בראשית המאה ה- 19 תערוכות ו"גני חיות אנושיים" [Human Zoo] עוד היו נדירים אך החל משנת 1870 ועד אמצע המאה ה- 20 הן נפוצו בכל ערי התרבות האירופאיות ובצפון אמריקה. האטרקציה הפופולרית ביותר בתערוכה העולמית בפריז 1889, מלבד מגדל אייפל שנבנה עבור אותה תערוכה, הייתה 400 הילידים מהיבשות השונות, 28 מיליון מבקרים עברו מול הכלובים שלהם ונהנו מהם. בתערוכה אחרת בבריסל 1897 נהרגו 267 "מוצגים" קונגולזים, אלו הוטמנו בקבר אחים מחוץ לעיר. הבלגים לא ראו בכך כישלון ולאור ההצלחה האדירה של התערוכה, הוקם בבריסל באותה שנה "המוזיאון המלכותי של אפריקה"; באדריכלות "ארט-נובו" המשלבת עץ אפריקאי היה זה בית קבע למוצגים השונים. בשנת 1904 הוצגה תערוכת ענק של ילידים אמריקאים, פיליפינים ואפריקאים בלואיזיאנה כחלק מהמשחקים האולימפיים שנערכו שם באותה שנה. חלק מה"מוצגים" עברו לאחר הקיץ לגן החיות בברונקס. הצרפתים שרצו לאתגר את הצלחתם האדירה משנת 1889 הקימו בשנת 1907 קומפלקס של שישה "כפרי ילידים" בתוך פארק עצום. בכל כפר הוקמו מבנים הדומים לאלו שמשתמשים בהם הילידים באסיה, אמריקה ואפריקה. התערוכה משכה המוני מבקרים. גם לחגיגות ה- 100 של ממלכת נורבגיה בשנת 1914 הובאו 80 סנגלים כדי שהצגתם תמשוך את הקהל להשתתף בחגיגות. גני חיות אנושיים קבועים או זמניים היו גם בניו יורק, המבורג, ברצלונה, אנטוורפן, לונדון, מילנו, ורשה, אמסטרדם, שיקגו ועוד.

אוטה בנגה היה ילד קונגולזי, שיובא לארה"ב על ידי סמואל פיליפס ורנר, להיות "מוצג" בתערוכת הקיץ בלואיזיאנה. המבקרים בתערוכה טענו כי שיניו החדות של בנגה הן עדות לכך שהגיע משבט קניבלי. השמועה פרשה כנפיים והגיע לתקשורת וכך הפך בנגה ללהיט של התערוכה. לאחר התערוכה הוא חזר לקונגו אך לא הצליח להשתלב בשבטו. הוא נדד באפריקה יחד עם ורנר, עד שהלה הציעה שיחזור לעבוד בגני חיות בארה"ב. בנגה הוצג בגן החיות בברונקס בכלוב של האורנגוטאן, כשהוא משחק עם קופים. לאחר מחאה של פעילי זכויות אדם הוחלט להפסיק את "העסקתו" בגן החיות. הוא עבר לבית יתומים בו למד קרוא וכתוב. עם השנים, התפקח והבין את גורלו, נכנס לדיכאון והתאבד בגיל 32.

אוטה בנגה בגן החיות בברונקס, 1906

אוטה בנגה בגן החיות בברונקס, 1906

בין מלחמות העולם, וביתר שאת לאחר מלחמת העולם השניה, בתקופת הדה-קולוניזציה, גברה הביקורת על גני חיות אנושיים ואלו הוצאו מהחוק בכמה מדינות. למרות שרובם נסגרו, כמה תערוכות הציגו "כפרים אפריקאים" ו"פראיים" גם במחצית השניה של המאה ה-20, כך בבריסל, בגואדלחרה, בלונדון, בברזוויל ובערים נוספות. הגזענות הפסבדו-מדעית ירדה מבימת ההיסטוריה בעקבות הכרזת המדענים מ-1951 כי "אין כל ראיה לקיומם של 'גזעים' כביכול בתוך האנושות", ופינתה מקום לגזענויות אחרות. החזקה מבינן היא "גזענות תרבותית" אשר מלווה לרוב בצידוקים אידיאולוגיים או דתיים.

הגזענות התרבותית היא כביכול פשוטה יותר; החברה מוקיעה את התרבות השונה ומשתמשת בה כ"שעיר לעזאזל". גזענות זו נפוצה כמו מים בכל חברה ובכל ארץ ברחבי העולם, ומגיע לעיתים לנקודת רתיחה. במאה האחרונה השמידו קבוצות ועמים, בתעשייה של מוות, בשם "תרבותם הלקויה" בשם הנצרות, האסלאם, הבודהיזם, הקומוניזם, בשם הקדמה והחילון ובשם החזרה למסורת. גם בנו היהודים פשעה גזענות מסוג זה יותר מאי פעם והגיעה לשיא בספר "תורת המלך" של הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור:

"אחרי מתן תורה 'התייאש' הקב"ה, כביכול, מלהתייחס אל הגויים כאל ברי שיח איתו, וככאלה שמצווים במצוות וממילא יש לחייהם משמעות. בעצם הם הפכו כעת לכאלה שאינם מצווים ועושים, בדומה לבעלי חיים שחיים בעולם הזה ללא מודעות ומשמעות לחייהם"

גזענות זו עומדת בבסיסם של חוקי הסגרגציה והאפליה במדינות שונות, ומהווה את עיקר מצען של מפלגות אירופאיות, שזכו לאחרונה בהצלחה רבה בבחירות לפרלמנט האירופאי. האנטישמיות נפוצה היום משהייתה בעבר וזאת דווקא בצידוקים דתיים ותרבותיים. הגזענות שבשמה הושמדו עמים רבים כל כך במאה ה-20, ממשיכה להכות שורשים ולהצמיח פירות. גם האאוגניקה שכמעט עוקרה כליל, החלה עוברת אבולוציה וממציאה עצמה מחדש. תוך שימוש במיפוי ה-DNA לצורך הבדלה בין בני אדם ו"שיבוח הגזע". אליה מצטרפות קסנופוביות חדשות-ישנות כמו ההומופוביה, שנאת הנשים והפחד מבעלי מוגבלויות.

המסקנות בנושא זה נדושות ובכל זאת יש חשיבות לכתוב אותן שוב. בכדי להיאבק בגזענות אל לנו להפנות גבנו להמונים המתלהמים ולפוליטיקאים הרואים במהגרים "סכנה קיומית". אל לנו להימנע מקורות "האינטליגנציה" המערבית שחשבה עצמה כנאורה, אלו הם קורותינו, לכן עלינו לעשות תיקון. עלינו להתמודד עם הצדדים האפלים שלנו, של כל אחת ואחד מעמנו, ולא להתכחש אליהם. השאלה שעולה על-פי רוב: מדוע שונא אני את השונה ממני ונמשך דווקא לדומה לי? היא שאלה מטעה משתי סיבות: האחת, כי הכול שונים, והשניה, כי כל אחד מאתנו חש בו בזמן משיכה חזקה לשונה ממנו ואולי גם דחייה מהדומה. ייתכן ודווקא המשיכה לשונה היא זו המובילה אותנו לשנוא, בהיעדר דרך אחרת להתקרב יצרי המשיכה מופנים לאלימות. שאלה אחרת שאני מציע לשאול היא: כיצד ניתן לתעל את המשיכה לשונה, זו הקיימת בנו, לאהבה, יצירה ובריאה? וכן: כיצד ניתן לחשוף את השונה שבכל אדם? גם אם הוא דומה. קבלת המשיכה לשונה, לאחר, והשלמה עם היותי אני שונה הם אולי כלי הנשק היעיל היחיד כנגד הגזענות. זהו מאבק שאין לו סוף, ודווקא בגלל זה אסור לנו להפסיד בו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s