מה מטריד את מנוחתו של ביל?

מעטים האנשים המודים בטעויותיהם. מעטים עוד יותר, פוליטיקאים כאלו. ביל קלינטון, הזכור לרוב על מעשי ההוללות שלו, מחפש כל הזדמנות להודות ולהתנצל, על טעות אחת ויחידה, הקשורה דווקא למה שאינו עשה. רצח העם ברואנדה. אם תקישו את שמו של ביל באינטרנט, תיווכחו כי הוא נוטה להופיע על רקע הגבעות הירוקות והנשים השחורות של רואנדה. נשיא ארה"ב לשעבר הפך לקלישאה. הוא מנצל כל במה אפשרית להצטער. הוא הרחיק והגדיר את רצח העם ברואנדה "הטבח האינטנסיבי ביותר במאה העשרים המדממת". הוא הקים קרן פרטית ייעודית לסיוע לרואנדה. הוא פועל במרץ ומשתתף בטקסים, כנסים ואזכרות.

על מה הוא מצטער כל כך? מה קרה שם, שחדר עמוק כל כך לסדר יומו של הנשיא? כיצד שינתה זו הקטנה את חייו של הגדול? מדוע פרשה זו נותרה בראש סדר יומו גם 20 שנה לאחר שעברה? על מנת לענות על שאלות אלה אתאר בקצרה את מה שהתרחש בארץ אלף הגבעות במאה הימים הנוראיים של אביב-קיץ 1994.

ביל קלינטון נוהג להופיעה על רקע רואנדי

ביל קלינטון נוהג להופיעה על רקע רואנדי

ביום רביעי, ה-6 באפריל 1994, בשעה 20:20, נורו שני טילים לעבר מטוסו של נשיא רואנדה דאז ז'ובנל הבריאמנה, הטיל הראשון פגע בכנף המטוס והשני בזנבו, המטוס התרסק לתוך חצר בית הנשיאות הרואנדי והתפוצץ. נשיא רואנדה ועמיתו נשיא בורונדי נהרגו שניהם, יחד עם כל שאר הנוסעים בטיסה. אלה שבו מסבב שיחות שלום אזוריות. לכאורה רצח פוליטי כנגד מנהיג שניהל מו"מ ארוך עם עמיתיו, אלא שבפועל היה זה מעשה הרג ראשון אשר נתן את האות לתחילתו של מסע רצח בן 100 ימים.

בני ההוּטוּ, המהווים כ-85% מאוכלסיית רואנדה, נחשבו לטיפשים ונחותים מן המיעוט הטוטסי. בימי שלטונם במדינה, בשנות השלושים של המאה העשרים, קעקעו הבלגים את ההפרדה הגזעית בין ההוטו לבין הטוּטסִי בתעודות הזהות ובמערכות השלטון. כשעזבו הבלגים, בסוף שנות החמישים, השתלטו ההוטו על המדינה וטבחו בטוטסי. עשרות אלפי טוטסי נרצחו, בשורה של מעשי טבח, בראשית שנות השישים, וכן בשנת 1972, ורבים ברחו למדינות השכנות. שם, במחנות פליטים ושכונות עוני, צמחה מחתרת הטוטסי RPF. בראשית שנות התשעים פלשה מחתרת הטוטסי לרואנדה בניסיון לשחרר אותה משלטון ההוטו הגזעני. אנשי הוטו שהחזיקו באידיאולוגיה ג'נוסיידלית, תפסו עמדות מרכזיות במדינה. הם האשימו את כל הטוטסי, כולל האזרחים הפשוטים החיים בשלום ברואנדה, על היותם בני גזע אחר, בוגדניים, משתפי פעולה עם הלבנים הרוצים להשתלט על המדינה. פיליפ גורביץ' מתאר בספרו "אנחנו רוצים לבשר לך שמחר נרצח יחד עם משפחותינו" (We Wish to Inform You That Tomorrow We Will Be Killed With Our Families), את מעשי הטבח והפיגועים הרבים שביצעו קיצוני ההוטו כנגד הטוטסי בראשית שנות התשעים, במהלך ארבע שנות לחימה בין צבא רואנדה למחתרת RPF. בשנים אלה הוקמה תנועת נוער שאומנה לרצוח את הטוטסי, הופעלה תעמולה גזענית באמצעי התקשורת הרואנדים ובמיוחד במספר עיתונים שחולקו בחינם, בתחנת הרדיו הפרטית RTLM וברדיו הממלכתי (שמומן בין השאר על ידי הבריטים). אלפי אזרחים בני טוטסי נרצחו, רק בשל זהותם האתנית, בארבע השנים שקדמו לרצח העם.

בימים אלה הייתה רואנדה אחת המדינות העניות והצפופות ביותר בעולם. לא הייתה לה כל חשיבות גאו-אסטרטגית, לא היו בה משאבים טבעיים, לא תעשיה, ומרבית אזרחיה היו חקלאים בעלי חלקות אדמה קטנות. ג'ארד דיאמונד מתאר בספרו "התמוטטות" כיצד תרמה התפוצצות האוכלוסין והעוני הרב להיווצרותה של קרקע פוריה להסתה, שנאה וגזענות. למדינות מעטות מחוץ לאזור היה עניין ברואנדה: לארה"ב מתוקף היותה מעצמת על, ולצרפת, בלגיה ובריטניה בשל העבר הקולוניאלי שלהן באזור. אלה לחצו על השלטון הרואנדי לשבת למו"מ עם בורונדי ומחתרת הטוטסי, שזה מכבר כבשה שטחים ברואנדה, וזאת על מנת להרגיע את הרוחות בין מדינות שונות באזור האגמים הגדולים (רואנדה, בורונדי, אוגנדה וזאיר). במטרה למנוע שפיכות דמים הוכנס לרואנדה כוח משקיפי שלום של האו"ם, בפיקודו של רומיאו דלייר הקנדי, והוטל איסור למכור לה נשק. כל אלה לא מנעו מכוחות הוטו קיצוניים ברואנדה לקנות מאות אלפי מצ'טות מסין (לכאורה לשימוש חקלאי) ולפזרן ברחבי המדינה, לשדר תעמולה רצחנית כנגד הטוטסי באמצעי התקשורת, ולתכנן מבחינה ארגונית וצבאית את יום הדין בו יוצאו להורג כל בני הטוטסי.

בבוקר שלמחרת הפלת המטוס הנשיאותי, שודרו קריאות של תחנת הרדיו RTLM כי משהו עומד להתרחש, וכי על בני ההוּטוּ להיות מוכנים. מיד לאחר הישמע החדשות בדבר הפלת המטוס, הקימו המיליציות של "בני ההוּטוּ" מאות מחסומי דרכים, בפקודת השלטונות, וקיבלו לידיהן רשימות חיסול. תחנת הרדיו RTLM יצאה בקריאות לרצח בני טוּטסִי, כביכול כנקמה על הרג הנשיא. הקורבנות הראשונים היו אנשי הוּטוּ מתונים, ראש הממשלה ושר החוץ שיזמו את הסכמי השלום. אנשי הוּטו קיצוניים תפסו את השלטון במדינה, האו"ם, ארה"ב וצרפת הכירו בהם כמושלים לגיטימיים.

 במהלך 100 הימים הבאים נרצחו בין שמונה מאות אלף למיליון בני אדם, רובם בנשק קר, מרביתם בני הטוּטסִי וחלקם בני טוּוָה (קבוצת מיעוט קטנה יותר שהושמדה כליל) ובני הוּטוּ מתונים. רבבות אזרחים התגייסו לביצוע משימת ההרג. מפקדי משטרה, שופטים, כמרים, קצינים בצבא, ראשי עיר וראשי כפר, כולם שינו את סדר יומם לפי צו השעה ועסקו במשך שלושה חודשים ברצח המוני יומם וליל. לאורך כל התקופה, שידרו תחנות הרדיו קריאות לרצח והשמדה סופית של הטוּטסִי. אנשים רצחו את שכניהם, חבריהם לעבודה ואפילו קרובי משפחה. עם פרוץ רצח העם חידשה מחתרת בני הטוטסי (RPF) את מלחמתה נגד הממשלה של בני ההוּטוּ. המלחמה נמשכה כחודשיים, רק ניצחונה וכיבוש רואנדה הביא לסיום רצח העם האכזרי.

בטרם פרץ רצח העם דיווח הגנרל דלייר לממונים עליו על הכוונות הברורות של אנשי ההוטו הקיצוניים לבצע הפיכה ולהשמיד את הטוטסי. ב-10 באפריל, ארבעה ימים לאחר הפלת המטוס הנשיאותי, דלייר הבין כי לא מדובר בעוד מלחמת אזרחים על רקע מחלוקות פוליטיות אלא ברצח עם, הוא הבין כי כל הטוטסי במדינה נידונו לרצח. באותו יום התקשר ללשכת האו"ם בניו יורק ודרש להכפיל מיד את מספר חייליו. ארה"ב הורתה לאו"ם לסרב וקופי אנאן הורה לדלייר לפנות מיד את כל המשקיפים בטענה שאין זה מתפקידם להילחם. ב-30 באפריל צוּטט ברויטרס: "אם הקהיליה הבינלאומית לא תפעל, היא תמצא את עצמה חסרת הגנה נגד האשמות כי לא עשתה כלום לעצור רצח עם". כוח האו"ם פונה מרואנדה בהוראת קופי אנאן, רק מעטים התנדבו להישאר עם דלייר שסרב להתפנות. מאז ועד יומו האחרון של רצח העם, אלה עשו כל שביכולתם למנוע הרג. דלייר ניסה לשכנע את הממונים עליו ואת התקשורת כי מדובר ברצח עם, ולא בעוד מלחמת אזרחים. אלא שהכול התעלמו ממנו ואף נזפו בו. סיפורו של דלייר נחשף רק לאחר שהכול נגמר, בספרו ללחוץ יד לשטן: כישלונה של האנושות ברואנדה (Shake Hands with the Devil: The Failure of Humanity in Rwanda)

את יחסה של ארה"ב לרואנדה טרם קיץ 1994 אפשר להדגים בסיפור קטן: לאחר שהתרסק המטוס הנשיאותי, יועצת לענייני אפריקה למזכיר המדינה הביאה אטלס למשרדו בכדי להראות לו היכן רואנדה מצויה על המפה. כך תיארה סמנתה פאוור (שליחת ארה"ב לאו"ם דהיום) בספרה  "בעיה מהגיהינום: ארה"ב בעידן הרצח עם" (A Problem From Hell: America and the Age of Genocide). פאוור מצוטטת את ג'ויס לידר, שהייתה סגנית שגריר ארה"ב ברואנדה: "כבר בשמונה בבוקר למחרת התרסקות המטוס ידענו כי מתבצע רצח שיטתי של טוטסי. הסברתי לעמיתי במחלקת המדינה כי שלושה סוגים הרג מתקיימים במקביל: הרג של חיילים משני הצדדים, רציחות פוליטיות של מנהיגים מתונים ורצח עם כנגד הטוטסי." הממשל האמריקאי ידע בדיוק מה מתרחש ברואנדה בזמן אמת והפעיל את כל כוחו על מנת למנוע כל מעורבות שתוביל להפסקת הרצח. גרגורי סטנטון, שהיה אז פקיד בכיר במחלקת המדינה, עקב מקרוב אחר ההתפתחויות ברואנדה עוד משנות השמונים. הוא דיווח על התעמולה הגזענית וההסתה, הוא הפציר בממונים עליו כי אם לא יעשה דבר, רצח עם איום ונורא עתיד לפרוץ. כבר בשנת 1989 הוא אמר לנשיא רואנדה כי אם לא יבטל את הסיווג האתני בתעודות הזהות, רצח עם יפרוץ במדינה תוך כמה שנים. לאחר שרצח העם החל הוא פנה לשליחת ארה"ב לאו"ם דאז, מדליין אולברייט, ודרש ממנה למסך את כל הרדיו ברואנדה, הוא הפציר בה באומרו כי רצח העם מתנהל באמצעות הרדיו. אולברייט אמרה לו כי לא ניתן לעשות זאת מפני שזה עולה 7,000$ ביום (כלומר, בחישוב הסופי, 0.7$ לכל אדם שנרצח). הלחץ שהופעל על הממשל האמריקאי לאורך מאה הימים הנוראיים, בהם נהרגו בממוצע ב-10,000 בני אדם מידי יום, זכה תחילה לאטימות מוחלטת. כך בהתייחסות ראשונה במסיבת עיתונאים ב-8 באפריל דווחה פרודנס בושנל, עוזרת מזכיר המדינה לענייני אפריקה, על האלימות הגואה ברואנדה, ואמרה שהממשל עושה מאמצים לפנות מיד את כל האמריקאים. באופן פרדוקסלי, לאחר שסיימה לדבר ניתנה ראשות הדיבור למיכאל מקקורי, יו"ר מחלקת המדינה, שביקר מדינות שלא מוכנות לשדר את הסרט רשימת שינדלר. מקקורי אמר: "הסרט מראה שאפילו במהלך רצח עם, אדם אחד יכול לשנות". אף עיתונאי לא קישר את דבריו לרצח העם המתחולל ברואנדה (וגם לא לזה שהתחולל באותה שעה בבוסניה).

רק לאחר שנהרגו יותר מחצי מיליון בני אדם, ובתקשורת ההמונים הוכח מעבר לכל ספק כי לצד הלחימה ברואנדה מתבצע רצח עם, רק לאחר ששודרו בטלוויזיה תמונות מזוויעות של ערימות גופות נשים וילדים, רק אז, ב-10 ביוני, כינס הממשל האמריקאי מסיבת עיתונאים בנושא. את מסיבת העיתונאים הזו, איש לא ישכח. קריסטין שלי, דוברת מחלקת המדינה, סירבה להגיד את המילה Genocide (שמכונה מאז "G word"). היא הסבירה כי ברור שמה שמתרחש הוא "פעולות של ג'נוסייד" (Acts of Genocide) ואחד העיתונאים שאל: "כמה פעולות של ג'נוסייד צריך כדי שתקראו לזה ג'נוסייד ותפעלו לעצור את זה?" בתגובה היא הקריאה את נוסח אמנת האו"ם למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם. הייתה זו התחמקות בוטה מפעולה, בשעה שרבבות נרצחים מידי יום, במדינה קטנה ועניה.

 

במהלך 100 הימים הנוראיים, קלינטון לא כינס, ולו פעם אחת, את יועציו לדיון על רואנדה. ומילא, אילו לא היה עושה כלום אך לא מפריע לאחרים לעשות; הוא הוביל מדיניות באו"ם שנוסחה כך: "ארה"ב לא תתערב ולא תסייע למי שירצה להתערב". זו לא הייתה הפעם הראשונה שהאמריקאים מסרבים למנוע רצח עם, הם פעלו כך גם בשואה, ולמרות שהודו בטעותם והתנצלו, זו לא הייתה גם הפעם האחרונה. בנאום ברואנדה, במרץ 1998, בעודו נשיא, אמר קלינטון: "חוקרים מצאו כי באמצעות מצ'טות וסכינים רצחו הג'נוסיידרים ברואנדה מהר פי חמש מתאי הגזים של הנאצים". זה מכבר אמר כי יכלו להציל 300,000 רוּאנדים אילו פעלו בזמן. אין סוף לצער שחש כל בן אנוש למשמע דברים מסוג זה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s