כל ההכחשות כולן

"מי מדבר היום על השמדת הארמנים?"¹

קרבנות רצח-עם נרצחים פעמיים: ראשית בשדות הקטל ושנית בהכחשת הפשע שבו נרצחו. הכחשת רצח העם הארמני, שבעוד חודשיים ימלאו 100 שנים לתחילתו, הוא השקר המאורגן ביותר במאה האחרונה, שקר שמסתיר פשע כה גדול וכה מתועד עד כי קשה להאמין שהוא בכלל אפשרי. איך ניתן להעלים רצח מיליון וחצי בני אדם, שריפת 2,350 כנסיות, החרבת 2,500 כפרים ו-66 עיירות? כיצד ניתן להסתיר פשע בקנה מידה גדול כל כך? ובכל זאת, תעשיית השקרים הטורקית כנגד זכר רצח העם הארמני מצליחה. היא מצליחה כי היא מתוזמרת היטב, על פי שיטה סדורה. היא מצליחה כי טורקיה עודנה מעצמה חזקה ועשירה, המשקיעה את מירב המאמצים כדי להזין את מכונת ההכחשה. וכך עובדת המכונה:

  1. השמדת ראיות; בספטמבר 2010 פורסם באתר ויקיליקס כי קבוצת קצינים ודיפלומטים, בהנהגת שר החוץ הטורקי לשעבר נורי בירגי, השמידו לאורך השנים ראיות לרצח העם הארמני, מהארכיון העות'מני. על פי הפרופסור הטורקי האלי ברקטעי מאוניברסיטת סבנקי באיסטנבול, נגנבו מסמכים מהארכיון לראשונה ב- 1918 ולאחר מכן לאורך שנות ה- 80 ושנות ה- 90 של המאה הקודמת. על פי טורקי אחר בשם ארנט רוט, קטלוג הארכיון העות'מני הוחלף על מנת לטהרו ולהסתיר את גניזת המסמכים. בדצמבר 2011 הוצת הארכיון העתיק Institut d'Égypte בקהיר, בו נשמרו מסמכים עות'מנים המעידים על מעורבותו של הממשל ברצח העם. לאחרונה נחשף על ידי מקורות מצריים וטורקיים כי ממשלת טורקיה שילמה מיליון דולר למציתי הארכיון. אלו דורשים להעמיד את ארדואן לדין על מעורבותו בשרפת הארכיון בקהיר. 
  1. לחץ דיפלומטי; לאורך רוב המאה ה-20 לא עסקו הטורקים בהכחשת רצח העם הארמני, וזאת בין היתר גם בגלל שהארמנים, שלא הייתה להם מדינה עצמאית, עסקו מעט מאוד בהנצחת רצח העם ולא דרשו מהעולם להכיר בסבלם. רק מאמצע שנות ה-80, משהחלו מדינות שונות להכיר ברצח העם הארמני, הגיבו הטורקים ביד קשה. מאז, בשלושים השנים האחרונות, מגבירים הטורקים עוד ועוד את המאמץ להכחיש, להסתיר ולנקום בכל מי שמכיר ברצח העם הארמני. הטורקים מוכנים לשלם מחיר כבד בעבור מאמצי ההכחשה; כך למשל איימה טורקיה לנתק את כל יחסיה הדיפלומטיים עם צרפת, יחסים בשווי מוערך של 13.5 מיליארד דולר בשנה, ובלבד שצרפת לא תחוקק חוק המפליל את הכחשת רצח העם. הטורקים מפעילים את השתדלנים (לוביסטים) היקרים ביותר בשוק. הטורקים לא מהססים להחזיר שגרירים הביתה, לאיים ואף לפגוע ביחסיהם, גם עם הגדולות שבמעצמות העולם, הכול על מנת להעביר מסר חד משמעי: הכרה ברצח העם הארמני כמוה כפתיחה במלחמה.
  1. טשטוש המושג רצח עם; לפי מנהיגי טורקיה סין מבצעת רצח עם באויגורים, ישראל מבצעת רצח עם בעזה, אסד מבצע רצח עם במורדים וצרפת ביצעה רצח עם באלג'יריה. האגודה העולמית של חוקרי רצח העם, וארגונים שונים שחיברו רשימות של כל רציחות העמים במאה ה-20, לא מחשיבים אף אחד מהמקרים האלה כרצח עם. למעשה, אילו יחשיבו מקרים אלה, ייווצר מצב בו כל סכסוך שיש בו הרוגים אזרחיים יוגדר כרצח עם. ואם כך הדבר, לא תישאר משמעות רבה למושג רצח עם. וזה בדיוק מה שהטורקים מנסים להשיג. אם כל דבר הוא רצח עם אז שום דבר אינו חמור כל כך. המושג "רצח עם" הופך למושג המוטה פוליטית חדשות לבקרים ומאבד את משמעותו האיומה.
  1. אלימות "נגד בוגדים"; באוקטובר 2007 הורשעו שני עיתונאים טורקים-ארמנים שכתבו על רצח העם הארמני בגין "העלבת טורקיה" (סעיף 301 בחוקה הטורקית) ונידונו למאסר. אחד מהם הוא בנו של הרנט דינק, פעיל ארמני שנרצח בינואר 2007. המשפט שלהם החל רק חודשים ספורים לאחר שחמישה טורקים אחרים שהואשמו בהאשמות דומות, זוכו. המסר לטורקים ברור: מי שעוסק ברצח העם הארמני מסכן את עצמו, פיזית ופלילית.
  1. האשמת הארמנים בביצוע רצח עם; האזרים הצטרפו למאמצי ההכחשה של הטורקים בעקבות מלחמת ארמניה-אזרבייג'ן. אזרבייג'ן קרובה מאוד לטורקיה והטורקים רואים באזרים "בני דודים". שיטתם העיקרית של האזרים להכחשת רצח העם, מלבד הערוצים הדיפלומטיים בהם היא פועלת יחד עם טורקיה, היא מאבק חסר פשרות להכרה בטבח חוגא'לי כרצח עם שהארמנים ביצעו נגדם. טבח חוגא'לי שהתרחש בנגורנו-קרבאך ב-1992 בוצע ככל הנראה בידי "החזית העממית האזרבייג'נית", כך לפי נשיא אזרבייג'ן באותה עת. מספר ההרוגים בטבח עומד במחלוקת, בין 161 לפי HRW ל-613 לפי אזרבייג'ן. על שני הצדדים מוסכם הי הנטבחים היו "טורקים מסחתים" (מיעוט טורקמני סוני). אזרבייג'ן הצליחה להעביר חוקים במדינות שונות לפיהם טבח חוג'אלי הוא רצח עם, שארמניה ביצעה נגד אזרבייג'ן, וזאת במטרה להשיג את הארמנים מנגורנו-קרבאך. כך במקסיקו, סודאן, צ'כיה, רומניה, קולומביה, וכן בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. כל המדינות האלו לא מכירות ברצח העם הארמני, וכעת, לפי חוקתם, הארמנים הם אלה שביצעו רצח עם. כל דיון על רצח העם הארמני במדינות אלה בעשרות השנים הקרובות יעורר מיד ויכוח: הארמנים, הם קרבנות או תליינים? ומדוע שנזדהה איתם אם הם תליינים? ואולי כל הטענות שלהם על 1915 הן רק ניסיון להסתיר את הפשעים שלהם בנגורנו-קרבאך?
יחד עם אברהים סעד-אלדין, ניצול רצח העם בדרפור, בהפגנה מול הקונסוליה הטורקית בשיח ג'ארח

יחד עם אברהים סעד-אלדין, ניצול רצח העם בדרפור, בהפגנה מול הקונסוליה הטורקית בשיח ג'ארח

  1. פרובוקציות ביום הזיכרון לרצח העם; מידי שנה, ביום הזיכרון לרצח העם הארמני, נוהגים המנהיגים הטורקים לנסח הצהרות שיעמידו את הארמנים במקומם. השנה, לקראת ציון 100 שנים לרצח העם, הטורקים לא מתכוונים להסתפק בהצהרות. ב-24 באפריל 2015 מנהיגי העולם יתחלקו לשניים: אלה שינכחו בטקס הזיכרון 100 שנים לרצח העם הארמני בירוואן, בירת ארמניה, ואלה שישתפו פעולה עם הפרובוקציה הטורקית, וישתתפו בטקס לציון 100 שנים לפלישה לגליפולי, שבכלל לא התרחשה ביום הזה. סביר להניח שבטקס הטורקי ישתתפו יותר מנהיגים, שהרי היא מעצמה עשירה וחזקה פי כמה מארמניה. פלישת מדינות הברית לגליפולי החלה ב-25 באפריל 1915 והטורקים, שלא נהגו לציין זאת בטקסים מיוחדים עד כה, החליטו לנצל את ההזדמנות על מנת לתקוע טריז לארמנים, שמציינים מזה שנים רבות את יום הזיכרון שלהם ב-24 באפריל, היום בו הוצאו להורג כ-250 מנהיגים ואנשי רוח ארמנים ובו החל רצח העם. יותר ממאה ראשי מדינות הוזמנו לטקס בגליפולי, ביניהם גם נשיא ארמניה. הטקס יתחרה בטקס הזיכרון הארמני שיתקיים באותו הזמן בירוואן. ראש ממשלת בריטניה כבר הודיע כי ישתתף בטקס הטורקי ולא בטקס הארמני. בעיתונות ובתקשורת, אני מניח, יחברו את האירועים לכתבה אחת, יניחו את החיילים הטורקים, הערבים וחיילי אנז"ק שנהרגו בקרב, לצד מיליון וחצי הילדים, הנשים והאזרחים הארמנים שנרצחו ונאנסו במסע השמדה מתוכנן ומאורגן. כאילו זה אותו דבר. מנהיגי "מדינות ההסכמה", במקום להנציח את פשעי אויביהן, יעדיפו לעמוד דקה דומיה לזכר חייליהן שנפלו במערכה.
  1. עידוד "המחלוקת"; הטורקים יצרו מצב, בו כל דיון על רצח העם הארמני הופך לוויכוח. הם מנצחים מעצם קיומו של הוויכוח. במקום להתנצל על רצח מיליון וחצי בני אדם, להנציח אותם, להתייחד עם זכרם, האנושות מתווכחת, וזאת למרות זמינותן של תעודות ועדויות רבות כל כך. גם אנחנו היהודים, שעברנו שואה איומה ואכזרית לאין שיעור, שסובלים עד היום מהכחשתה, גם אנחנו, למשמע צמד המילים "השואה הארמנית" חושבים מיד על יחסי טורקיה-ישראל. כל כתבה שפורסמה בעיתונות שלנו תמיד הזכירה את יחסי טורקיה-ישראל כאילו הן העיקר. נדיר, וכמעט שלא קיים, סיקור רצח העם הארמני העומד בפני עצמו. סיקור המביא סיפורים, עדויות, מכאובים. סיקור שאינו עוסק בהכחשה הטורקית ובמניפולציות שלה, שלא מופיע בו הוויכוח האם בכלל התרחש רצח עם. קל יותר לבני אדם לעסוק בוויכוח ובמשברים דיפלומטיים מאשר ברצח עם. וזה מבסס את הניצחון של הטורקים. מכונת ההכחשה עובדת.

ואני היהודי, שכחתי כי יהודי אנוכי?

אל מול כל הרעה הזאת, 22 מדינות כבר הכירו ברצח העם הארמני בחוק. לארמנים חשובה יותר מכולן ההכרה של ישראל, כמי שעברו את רצח העם האכזרי ביותר. חשובה להם גם ההכרה של ארה"ב, איראן, בריטניה, ספרד, גיאורגיה, ברזיל, אוקראינה, אוסטרליה ומדינות נוספות בהן חיים רבבות ארמנים. אם כמה מדינות גדולות יתאמו עמדות ויכירו כולן ברצח העם ב-24 באפריל, טורקיה תידום. היא לא תוכל להחרים כמה מדינות גדולות במקביל. זה יהיה ניצחון קטן של צדק מועט. בנאומו של רובי ריבלין, נשיא ישראל בטקס 70 שנה לשחרור אושוויץ באו"ם התקרבה ישראל להכרה יותר מאי פעם. ריבלין פתח את נאומו במילים הבאות:

"בשנת 1915, בימים בהם התרחש רצח בני העם הארמני, כתב אבשלום פיינברג, איש המחתרת היהודית ניל"י, את הדברים הבאים, ואני מצטט: "כבר נשחקו שיני מחרוק, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת, בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי, אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915, או בימי טיטוס או נבוכדנצר? ואני היהודי, שכחתי כי יהודי אנוכי? וגם שאלתי עצמי, אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד, ואם לא הוזיל ירמיהו דמעות דם, גם על הארמנים?!". כך כתב, אבשלום פיינברג, לפני מאה שנים בדיוק, מאה שנים של גמגום והכחשה. בארץ ישראל של אז, בירושלים אליה נולדתי, איש לא התכחש לרצח שארע. תושבי ירושלים, הוריי ובני משפחתי, ראו אותם מגיעים באלפיהם, מזי רעב, אודים מוצלים מאש; השאלות שהדהדו באותם ימים, היו שתיים: מי הבא בתור? והאם נזיל אנחנו, היהודים, דמעות דם, גם על שברם של אחרים? את התשובה לשאלה הראשונה, נתנה ההיסטוריה כשני עשורים אחר כך. היהודים היו הבאים בתור. אנחנו, בני עמי, היינו הבאים בתור."

ריבלין הוא מנהיג אמיץ. הוא מבקש להביא את מדינת ישראל להכרה ברצח העם הארמני מזה שנים רבות. הוא הרבה לעסוק בכך כחבר כנסת. לצערי, ריבלין הזכיר בהמשך הנאום את טבח חוג'אלי, מה שנתפס בעיני הארמנים כ"מס דיפלומטי" ששולם לאזרים, ומסייע במאמצי ההכחשה שלהם. גרוע מכך, בתרגום לאנגלית שפורסם על ידי בית הנשיא נכתב: "Members of the Armenian nation were being massacred" והמילה Genocide כלל לא הופיע. לצערי הרב כמה עיתונים ארמנים התייחסו לנאומו של ריבלין כצעד נוסף של ישראל כנגד ההכרה ברצח העם. כעת, עלינו לצפות ממשלת ישראל שלא תמסמס את יום הזיכרון לרצח העם ב-24 באפריל, שתשלח נציגות מכובדת לטקס בירוואן ושתכיר, אחת ולתמיד, ברצח העם הארמני.

הפגנה מול השגרירות הטורקית בתל אביב במלאת 99 שנים לרצח העם הארמני

הפגנה מול השגרירות הטורקית בתל אביב במלאת 99 שנים לרצח העם הארמני

¹ אדולף היטלר, נאום בפני קצינים גרמניים ערב פלישת גרמניה לפולין, 22 באוגוסט 1939. צוטט לראשונה אצל: Louis P. Lochner, What About Germany? New York: Dodd, Mead & Co. 1942

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s