האנושות כפי שפגשתיה

פרולוג

"מי שלא רוצה להכיר את הייסורים של העם הרואנדי עושה יד אחת עם תליינים"

רבות נכתב על רצח העם ברואנדה באנגלית ובצרפתית, אך מעט מדי בעברית. דווקא בשפתנו, מי שהיו קרבנות לרדיפה ולהשמדה שיטתית, מי שיכולים להבין לליבה של רואנדה, חסרים הכתבים, הסרטים, המאמרים, הספרים והעדויות.¹ על כן, מצאתי חשיבות רבה בפרסום עדויות של ניצולים בשפת הקודש. בשנה שחלפה פגשתי שלוש ניצולות רצח העם ברואנדה לשיחות ארוכות, קראתי שישה ספרים, עשרות שירים ומאמרים רבים. בשונה מהמאמרים הקודמים שפרסמתי, מאמר זה מביא את קולן של הקרבנות, פרי מפגשיי עם הניצולות.

יש שאתה פוגש אשה, משוחחים, מביט בעיניה, מביטה בעיניך, וכבר אתה יודע: ברגעים האלה משתנים חייך. מהשיחה הזו תצא אחר. כאלה היו שיחות אלו. נצרבתי. שלוש נשים רואנדיות, בנות טוטסי. שלושתן איבדו את כל משפחתן במאה הימים הנוראיים. שלושתן ניצלו בנס. אלוהים גזר את דינן: לחיות. בשעה שכולם נרצחו, המוות פשוט לא חפץ בהן, והן אינן יודעות כיצד ומדוע. שלשתן בחרו להקדיש את חייהן, שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו,  לשיקומה של רואנדה. עם השנים הפכו השלוש לנשות רוח ולמנהיגות. בסיפורים שלהן גיליתי צדודית נסתרת של האנושות, צדודית שלנו, כיהודים, יש את החוש לזהות. חשתי כי בדבריהן יש אולי, כוח מרפא לנו, השקועים עמוק בקרקעית "השבר הציוויליזציוני" שנפער באושוויץ והירושימה. העליתי בכתב את עיקרי רשמי מהשיחות עמן בתקווה שדבריהן יגיעו לאזנים קשובות, כפי שהגיעו אלי.

 האֵם

"האם ילדיי יחיו במדינה, אליה מגיע הג'נוסייד לביקור, חדשות לבקרים, כמו מלאך המוות?"

"אני טוטסי, אולי בגלל זה אני משלמת היום על חטאי אבותיי, על כך שהיו שליטי הארץ במשך 400 שנים. זו מעין גרסה של המהפכה הצרפתית שקרתה אצלנו ב- 1959: מעמד חברתי אחד נגד מעמד חברתי אחר, אך הסתירו זאת תחת מסווה של קרע בין קבוצות אתניות שונות. אבל היום הקרע ברואנדה איננו בין קבוצות אתניות, אלא בין בני עם אחד לבין עצמם. אלה שהורגים זה את זה הם אחים."

את יולנד מוקגסאנה פגשתי בכנס של האוניברסיטה הפתוחה בנובמבר 2014 ברעננה. חוץ מספרה ראשון של יולנד "המוות איננו רוצה בי", שתורגם לעברית, כתבה עוד ארבעה ספרים בצרפתית.² הדברים הבאים מכילים תערובת של ציטוטים משיחותינו ומספריה. לפני הג'נוסייד ניהלה יולנד מרפאה קטנה בשכונה צדדית של קיגאלי. היו לה חיים פשוטים ויפים. היא הייתה מאוהבת בבעלה. היו לה שלושה ילדים. היו לה הרבה חברות וחברים. במרפאה שלה טיפלה גם בחולים חסרי אמצעים, שלא יכלו לשלם על התרופות. אשה יפה, פשוטה וטובה. בולטת בסביבתה. אם למופת. רוח רואנדית.

"כל כך הרבה רצח עם ואיש לא נענש. האו"ם עצם את עיניו."

יולנד נשאה עמה צלקת כל חייה. בגיל 5 דקר אותה בן הוטו קיצוני, למול אמה, כדי להוציא ממנה מידע על מחבוא אביה הנרדף. למה נרדף? כי הוא טוטסי. "בטבח של בופונדו ג'יקונגורו הייתי בת 9. בטבח בבוג'זרה הייתי בת 13. בטבח של 1973, שהתרחש בכל המדינה, הייתי בת 19. ועוד אירועים רבים, בקיביליריה ב- 1990, בבוגז'רה ב- 1992, ברוהנג'רי אצל בני הבאגוגווה ב- 1993, והרבה מקרים אחרים של רציחות בודדות. כל כך הרבה רצח עם ואיש לא נענש. האו"ם עצם את עיניו."

בעלה ג'וזף נשא גם הוא צלקת, משפחתו הגדולה נרצחה כולה בחג המולד 1963. הוא לא הסתיר מיולנד את חוויית הילדות האיומה שלו. "הוא סיפר לי אלף פעם איך אנשים חמושים במצ'טות ובמקלות הגיעו לביתו ולקחו את אביו ואחיו. אמו הלבישה אותו בשמלה והחביאה אותו אצל הסנדק שלו, כשחזר מצא את ביתו עולה באש." ג'וזף שמע את אימו זועקת, הוא הספיק לראות אותה בגסיסתה, מנסה לתת לו משהו, היא השיתה אליו את ידה. היא מתה מול עיניו ואגרופה קמוץ. הוא פתח את האגרוף ומצא בו שטר של 20 פרנק.

המחצית השניה של המאה ה-20 ברואנדה מלאה בסיפורים כאלה. בשכיחות גבוהה יותר (ככל הנראה) מכל מקום אחר בעולם. כל עלובי החיים רצחו ונרצחו בה. מאות אלפי נשים נאנסו. ג'וזף, בעלה של יולנד, נרצח גם הוא באביב האיום של 1994.

"אמא אני מפחדת למות"

"האם ילדיי יחיו במדינה, אליה מגיע הג'נוסייד לביקור, חדשות לבקרים, כמו מלאך המוות? הרי עד גיל 12 לא ידעו כלל שהשם טוטסי! נודע להם על כך ביום שבו החליט השר שצריך להפריד בבתי הספר בין ילדי הוטו לילדי טוטסי."

משפרץ רצח העם ברואנדה, ב-6 באפריל 1994, יולנד הפכה לאחת המטרות המבוקשות ביותר ברואנדה. המוני מכריה שידעו שהיא טוטסי ביקשו לרצוח אותה. שמה היה מבין הבולטים ברשימת החיסול שפורסמה מידי שעה ב"רדיו אלף הגבעות". חצי קיגאלי חיפשה את "מוגנגה" (כינויה), גברים פינטזו איך יחתכו את שדיה, נפוצה שמועה שהיא שוכבת עם הגנרל רומיאו דלייר (מפקד כוח האו"ם ברואנדה עליו כתבתי כאן). יולנד ברחה עם שלושת ילדיה, הסתירה אותם במקומות שונים, לאורך ימים ארוכים, בהם חרב עולמה. כל מכריה נרצחו או נהפכו לרוצחים. לאחר שכמעט נחשפה עם ילדיה במחבוא, הבינה כי היא מוכרחה להיפרד מהם, על מנת להצילם. אנשי הוטו רבים חיפשו את יולנד בכל עבר ועל כן נוכחותה במחבוא מסכנת את ילדיה. אך כיצד תוכל אמא להיפרד מילדיה בתופת שכזו? להשאירם לבדם בגיהנום…

כמה שכנות של יולנד חשו כי הן חבות לה את חייהן מפאת טיפולה המסור בהן כשהיו חולות. יולנד ביקשה מאחת מהן, להחביא את שלושת ילדיה שעה שהיא עברה ממחבוא למחבוא. "קיגאלי הסריחה מגופות, ריח שאי אפשר לתאר, ריח חריף של מוות. בכל מקום עוד ועוד גופות. אי אפשר היה לנסוע על הכביש מרוב גופות". מסיבה שלא ניתנת להסבר גנרל הוטו נתן לה מקלט בביתו לכמה ימים. משם עברה למנזר ולבסוף הגיע ל"מלון אלף הגבעות". "איפה ילדי? מה עם ילדי?". מה שהטריד אותה יותר מכל ולא נתן לה מנוחה. "מה עלה בגורלם?"

משהגיע ל"מלון אלף הגבעות" התבשרה כי ילדיה נתפשו. הופשטו. צורפו לשיירות של טוטסי ערומים שהוצעדו לעבר בורות הריגה. לאחר שסירבו להסגיר אותה ראשיהם נערפו על מפתן הבור, יחד עם שאר הטוטסי. ביתה הקטנה קפצה לבור הגופות לפני שהמצ'טה פגעה בה. היא העדיפה למות מחנק. במילותיה האחרונות, כפי שסיפרה לה ניצולה, צעקה: "אמא, אמא, איפה את. אמא אני מפחדת למות. אני רוצה לרקוד. אני מפחדת אמא."

בספרה "האו"ם והצער של הכושית" שיצא לאור ב-2014 כותבת יולנד על החודשים הראשונים שאחרי. "לא נותרה לי משפחה. לא חברים. לא קרובים. הילדים שלי נותרו בבור. לא מצאתי את הבור בו טמון בעלי. לפני שטסתי לבלגיה, הלכתי לבור לדבר עם ילדי. ביקשתי רשות לעזוב אותם. הבטחתי להם שאחזור. הבטחתי שהצדק יעשה. הבטחתי להמשיך לדבר אליהם גם בגלות. אני זקוקה לעזרתם. אינני יכולה להחזיק עוד. איבדתי 30 קילו בשלושה חודשים. העור שלי נראה כמו סמרטוט."

"חייתי בשביל להגן על הדורות הבאים של האנושות"

"בחרתי בחיים. למה? גם אני לא יודעת. לא יודעת אם מפחדנות או מאומץ. רק מאוחר יותר הבנתי שחייתי בשביל להעיד. חייתי בשביל להחיות את קרובי בימים שנותרו לי. חייתי בשביל לחשוף את השקרים של צרפת ושל האו"ם ולהיאבק בהם. חייתי בשביל ללמוד מההתנסות של כאב אבסולוטי, וללמד אחרים. חייתי בשביל להגן על הדורות הבאים של האנושות, מעתה ואילך."

עם יולנד מוקגסאנה באוניברסיטה הפתוחה ברעננה

עם יולנד מוקגסאנה באוניברסיטה הפתוחה ברעננה

"פיוס? אני מפחדת למשמע ארצי אומרת מילה זו. מפחדת שישימו את התליינים והקרבנות זה לצד זה כאילו הם שווים. אתם, רופאים שרצחו את מטופליהם על מיתות החולים. אתם, אינטלקטואלים רואנדים שהורו לרצוח תלמידים. אתם, טבחים שרצחתם את מגדלי הבקר, שערבו לכם, שטיפלו בכם, איך יכולתם? איך רצחתם תינוק שמחייך אליכם? נקיפות המצפון יתקפו אתכם גם כשלא יישארו ניצולים להעיד. בהרגכם את הצדיקים, רצחתם משהו בתוככם, אמרתי זאת ואומר זאת שוב ושוב תמיד, רצחתם את האנושיות שלכם".

ב-1999 הלכה יולנד לפגוש את רוצחי ילדיה בכלא. היא עשתה זאת מאמונה שלמה שהם לא יוכלו לחזור להיות אנושיים מבלי לדבר איתה. "ייתכן כי האנשתם של הרוצחים היא הדרך היחידה להגן על רואנדה לדורות הבאים."

מרבים לדבר היום על רואנדה כעל סיפור הצלחה, התמ"ג שלה צמח במהירות לאחר רצח העם, חוקה חדשה המבטיחה את השוויון בפני החוק עברה במשאל עם, האלימות פסקה. נשים רבות אחראיות למהפכה שעברה רואנדה, נשים ממלאות בה תפקידי מפתח בכל השדרות: במשרדי הממשלה השונים, במשטרה, בעסקים, בחינוך, וכן, הפרלמנט הרואנדי הוא היחיד בעולם בו רוב נשי. יולנד היא אחת הנשים האלה, היא עובדת במשרד ממשלתי לסיוע לניצולי רצח העם. היא מתגאה בנשות רואנדה. "אנחנו יכולים ללמד את המערב שיעור גדול בצדק. הנשים הרואנדיות הן אימהות של  כל האומה. דואגות לכולם. תבואו אלינו ללמוד מאיתנו".

היא אימצה ילדה של ניצולת רצח העם, שלא הצליחה לגדל את בתה בגלל קשיים נפשיים. "כל המדינה שלי משוגעת. כולם רצחו או נרצחו. אין אנשים שפויים. כולם בטראומה." היא מעשנת הרבה. צוחקת על מי שאומר שהעישון יהרוג. אחרי מה שעברה אי אפשר עוד לאיים עליה. במבט בעיניה אי אפשר שלא להבחין בכאב שלה. כאב על ילדיה שנרצחו. כאב על אהובה. כאב על ארץ שהייתה לה פעם. "היו לי פעם חברים" היא חוזרת לי "היו לי חברים רבים, אנשים פשוטים, אנשים טובים, נשים יפות, כולם היו חברים שלי. היום אין לי יותר חברים. כולם רצחו או נרצחו." בראשה נוהגת יולנד לשחק "ארץ-עיר", במקום שמות ארצות וערים, משננת את שמות קרוביה שנרצחו.

"אני, יולנד מוקגסאנה, מכריזה בפני האנושות שכל מי שלא רוצה להכיר את הייסורים של העם הרואנדי עושה יד אחת עם תליינים. העולם לא ידחה את השימוש באלימות עד שלא יסכים לחקור ולחשוף את הצורך שלו באלימות. אני לא רוצה לא להפחיד ולא לעורר רחמים, אני רוצה להעיד. האנשים האלה שאני שומעת מבעד למחיצה מבטיחים לי את הסבל הנורא ביותר, אני לא שונאת אותם ולא בזה להם. אני מרחמת עליהם."

הַיַּלְדָּה

"הייתה לי ילדות יפה"

את ג'קלין מורקטטה פגשתי בניו יורק באוקטובר 2013, היא אירחה אותי בעיר למשך שלושה ימים. באותם ימים סיימה ג'קלין לכתוב את ספרה הראשון שטרם יצא לאור.

"נולדתי למדינה בה מערכת הזיהוי של האוכלוסייה מבוססת על מוצא אתני, הבלגים הביאו את זה לרואנדה. הבלגים יצרו הוטו טיפוסי וטוטסי טיפוסי ולפי זה חילקו את האוכלוסייה. אמנם הייתי טוטסי, אבל במערכת החינוך בה התחנכתי לימדו אותי לשנוא טוטסי. טוטסי היו אזרחים מדרגה שניה, נחשים, מקקים או פשוט אנשים שאסור לסמוך עליהם. סבתי ואימי היו מספרות לי על הימים בהם הן נאלצו לברוח, ומשפחותיהם נרצחו."

"לפני הג'נוסייד הייתה לי ילדות יפה. הייתי בת 9, חייתי בחווה. היו לי הרבה דודים ו-6 אחים. אני לא זוכרת אף רגע בו הייתי לבד. כמו משפחות טוטסי אחרות גם ההורים שלי האמינו שאם אהיה תלמידה טובה תוענק לי הזדמנות להיות ממעט הטוטסי שכן מתקדמים במדינה."

"כשהרצח עם התחיל, הייתי אצל סבא וסבתא שלי, שעתיים נסיעה מביתי וממשפחתי. לא יכולתי לחזור לכפר שלי בגלל המחסומים. כשהתחילו לרצוח בכפר של סבתא שלי, ברחנו למשרד של ראש הכפר, קיווינו לקבל שם הגנה. הגיעו לשם מאות טוטסי מכפרים שונים באזור. כמה ימים אחרי שהגענו לשם, ההוטו התחילו להגיע עם מצ'טות וגרזנים, שרים שירי שנאה, מקקים, לרצוח. באותה נקודה אני וסבתא לא הבנו מה הולך לקרות. אחד הדודים שלי שהוא רופא, שיחד איש הוטו, שהסכים לקחת אותי ואת סבתא אליו לאזור אחר ברואנדה. הוא הוביל אותנו באמבולנס מבית החולים של דוד שלי. במזל הצלחנו להגיע. כשהגענו אליו הוא מצא הוטו שהחביא אותנו בביתו בעודו מסכן את חייו."

"התחבאנו אצלו שבוע. מישהו כנראה שמע את קולנו. בוקר אחד הבית בו הוחבאנו הותקף, קבוצה של גברים בני הוטו עם מצ'טות מדממות הגיעו להרוג אותנו. אומר לכם בכנות, קשה למצוא מילים לתאר איך זה מרגיש להיות במצב כזה. לדעת שתיהרגי רק בגלל הזהות שלך. הייתי מבועתת. רציתי לצרוח. לא הצלחתי. התפללת בשקט ובבכי: "אלוהים תציל אותנו, בבקשה, אלוהים תציל אותנו" האדם שהחביא אותנו ניסה לשכנע את הרוצחים: זוהי ילדה איך אתה יכול להגיד שהיא בוגדת במדינה? היא רק ילדה" אבל הם אמרו שלא אכפת להם. טוטסי צריכים להירצח. טוטסי הם בוגדים, חרקים, מחלות."

"אני וסבתא חשבנו שהכל נגמר. עד היום לא מצאתי שום הסבר לזה שאני חייה. יש שאומרים שזה אלוהים, יש שאומרים שזה צירוף מקרים. מה שזה לא יהיה, האנשים שבאו להרוג אותנו החליטו לא להרוג. הם רק הורו על מי שהחביא אותנו לסלק אותנו. אז הוא אמר לנו לעזוב את הבית. לא ידענו לאן אנחנו יכולות ללכת. לא הכרנו אף אחד באזור הזה. כל הזמן הזה לא ידעתי מה קורה עם כל המשפחה שלי, בכפר שלהם. הייתי ילדה, לא משנה כמה רציחות ראיתי, שכנעתי את עצמי שלהורים שלי לא יקרה כלום. האמנתי שכשהרציחות יגמרו אחזור להורי ולמשפחתי."

"עד היום יש לי סיוטים מהמראות בבית היתומים הזה"

עם ג'קלין מורקטטה בבית קפה רואנדי בניו יורק

עם ג'קלין מורקטטה בבית קפה רואנדי בניו יורק

"ההוטו שהחביא אותנו כיוון אותנו לבית יתומים שהיה באזור. שני נזירים איטלקים ניהלו בית יתומים קטן עוד לפני הג'נוסייד. בתחילת רצח העם הם היו חלק ממעט הזרים שהחליטו להישאר במדינה. הם סיכנו את חייהם במטרה להציל חיים. הם אספו ילדים בזמן רצח העם, כדי להציל אותם, אך הם לא הסכימו להסתיר מבוגרים מתוך החשש שזה יסכן אותם ואת הילדים. אז ההוטו שהחביא אותנו הסביר לנו שאני אלך לשם ושלסבתא שלי אין אפשרות למצוא שם מקלט. הוא לקח אותנו דרך מטע בננות לבית היתומים (הדרכים היו חסומות). נפרדתי מסבתא שלי, האישה היחידה איתה הייתי מאז שהרציחות התחילו. כל יום את אומרת לעצמך שזה לא יכול להמשיך, שמישהו בחוץ ישמע ויעשה משהו, האמנתי שיבואו להציל אותנו. סבתא שלי שכנע אותי שיהיה בסדר ונתאחד שוב כשהרציחות יסתיימו. למעשה זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא נרצחה במחסום דרכים כמה ימים לאחר מכן, לא רחוק מבית היתומים. עד היום איננו יודעים מי רצח אותה."

"בבית היתומים פגשתי מאות ילדים, רובם קטנים ממני. ראיתי אימהות זורקות את הילדים שלהן מעל הגדר, לתוך בית היתומים, במטרה להציל אותם. בהתחלה היה בטוח שם עד שיום אחד הוטו התחילו להיכנס לתוף בית היתומים ולאיים שהם ירצחו את כל ילדי הטוטסי שם. הנזירים שיחדו אותם כדי שלא יהרגו אף אחד. הרבה ילדים הגיעו לבית היתומים פצועים ומבועתים. ילדים מתו מפצעיהם בבית היתומים. עד היום יש לי סיוטים מהמראות בבית היתומים הזה. אני ועוד 200 שרדנו ובית היתומים עדיין קיים. כשהייתי ברואנדה ביקרתי בו. אני אסירת תודה לנזירים האיטלקיים שהצילו אותנו. כשהג'נוסייד נגמר, והילדים התחילו לעזוב את בית היתומים, קיוויתי שסבתא שלי תבוא לקחת אותי. ידעתי שלהורים שלי ייקח יותר זמן למצוא אותי אבל קיוויתי שדוד שלי או סבתה ימצאו אותי. דוד שלי באמת שרד בתוך בור שנחפר בבית של מישהו. הוא שלח בן דוד שיביא אותי מבית היתומים. השאלה שתמיד הייתה לי בראש היא מה עם ההורים שלי. סירבתי להאמין שהם מתים. כשיצאתי מבית היתומים גיליתי שכל המשפחה שלי נרצחה: סבתות, הורים, 6 אחים, דודות, בני דודים – כולם נרצחו. הם נשחטו וגופותיהם נזרקו לנהר שזורם ליד הכפר שלנו. הרבה זמן סירבתי להאמין לכך. הייתי קמה בבוקר וחושבת שאולי כל מה שהיה זה רק סיוט ולא מציאות. היה לי דוד שחי בארה"ב כבר לפני הג'נוסייד, הוא שמע מה שקרה לי והחליט לאמץ אותי."

"חשוב שהאנושות תשמע את הסיפורים כדי שאיש לא יישחט כך שוב בעתיד"

בשנת 1995 היגרה ג'קלין לארה"ב. היא חייה תחילה עם דודה ולאחר מכן לבד. יתומה בארץ זרה. כתלמידה בתיכון קראה את לילה של ויזל, ופגשה את ניצול השואה דוד גרטסמן. "כשהאזנתי לו מצאתי הרבה דברים דומים לסיפור שלי. הוא דחף אותי להתחיל לדבר.  לפני כן אף פעם לא דיברתי על מה שקרה ברואנדה. התביישתי בעבר שלי. אני ודויד הסתובבנו הרבה בארה"ב וסיפרנו את העדויות שלנו יחד."

ג'קלין מקדישה את חייה לעזרה לניצולי רצח העם ברואנדה ולמאבק ברציחות עמים. היא הייתה פעילה בתנועת Save Darfur והיא משתתפת בכנסים רבים להגברת המודעות בנושא.

"חשוב שהאנושות תשמע את הסיפורים כדי שאיש לא יישחט כך שוב בעתיד. רצח עם קורה שוב ושוב, אם לא יעסקו יותר במניעה וכן גם בחינוך זה ימשיך."

הַנְזִירָה

"אלוהים צריך להתנצל בפני בני האדם על כך שיצר אותם"

פגשתי אותה בקומונה בינלאומית של נזירות בירושלים בפברואר 2013, היא שהתה שם בשליחות הכנסייה הקתולית. שוחחנו בצרפתית.  היא ביקשה שלא אפרסם את שמה.

היא נולדה בשנת 1955 למשפחה עניה, בכפר קטן בדרום רואנדה, "היינו עשרה בבית, היו לנו שדות ושתי פרות, הורי היו עובדי אדמה וכך גם דודי וכל משפחתי". בדומה ליולנד, גם היא נשאה צלקת, בגיל 5 אמה הלכה לעולמה, אך החתך שנשאר תמיד פתוח ומדמם נחרץ בה דווקא בגיל 8.

"בגיל 8 הבנתי פעם ראשונה שאני טוטסי, מיליציות הוטו הגיעו לכפר שלנו ורצחו את אבי, אחי הקטן, דודי, אחותי הגדולה, בעלה וילדיה. רצחו גם את הפרות שלנו. רצחו את כולם. בכינו, לא ידענו למה רוצחים את אבא שלנו ואת כל משפחתנו. נותרנו רק אני ושתי אחיותיי. מאז לא דיברנו על מה שקרה שם עם אף אחד. ניסינו להסתיר את זהותנו."

היא סיפרה לי על חוקים רבים שהיו ברואנדה שמטרתם להדיר את הטוטסי. "אחותי הגדולה נשארה בבית לעבוד בשדה ואני ואחות נוספת הלכנו לבי"ס יסודי. כשאחותי סיימה את היסודי היה אסור לטוטסי להיכנס לתיכון אז היא הפסיקה ללמוד. אני זוכרת את היום בו מנהלת בית הספר קראה לי ואמרה לי שלא אוכל להמשיך ללמוד כי אני טוטסי ואסור לטוטסי ללמוד בתיכון." בשנת 1992 הצטרפה לקומונה קתולית של 27 נזירות ("אחיות") בקיגאלי, אחיותיה והילדים שנולדו להן נשארו לחיות בכפר.

"התחננתי שיירו בי"

"ב-6 באפריל 1994 היה יום שקט בקומונה," היא נזכרת "חיכינו לשמוע מה יעלה בדיוני המו"מ בארושה, אחר הצהריים שמענו פיצוץ וראינו עשן מכיוון שדה התעופה. החלה מהומה, נפוצו שמועות כי RPF הפילו את המטוס של הבריאמנה. האחיות (הנזירות) בכו, אמרו שהולך להיות נורא. בוגוסרה תפס את השלטון במהרה והאשים את הטוטסי ברצח הנשיא, הוא אמר שהוא יעשה אפוקליפסה לגזע הטוטסי, שהפעם אסור להשאיר אף טוטסי חי. במהרה הוקמו מחסומים בעיר וברחבי המדינה. ברדיו אמרו לכל הטוטסי להישאר בבתיהם על מנת שיוכלו להגן עליהם לכאורה מפני ההמונים. שכנים רבים הגיעו לקומונה בקיגאלי וביקשו להתחבא, לא יכולנו להחביא את כולם, ביקשנו מהם להשאיר את הילדים אצלנו וללכת. נתנו מקלט לעשרות ילדים. שמענו שהם עוברים בין הבתים של הטוטסי ורוצחים אותם בבתיהם. שמענו שמחפשים בארונות, בעליות הגג, בכל מקום. שמענו יריות רבות ופיצוצים בקיגאלי. כאילו מלחמה החלה. היינו חסרות אונים, לא היה לאן לברוח."

"ב-10 באפריל הגיעו אלינו החיילים לקומונה, מצאו את כל הילדים והרגו אותם מול עינינו. אמרו לנו להתחלק- הוטו לצד אחד, טוטסי לצד שני. בכינו ואמרנו שכולנו אחיות, אין הוטו וטוטסי. הרביצו וצעקו, לקחו לנו תעודות זהות והפרידו בינינו. ירו בכל הטוטסי וחתכו במצ'טות. עלי ועל החברה הכי טובה שלי, ציוו ללכת למחסום, שיהרגו אותנו שם, כנראה הספיק להם. הלכנו. כשהגענו ירו בה ואמרו לי לשבת על כיסא ולראות איך רוצחים טוטסי. התחננתי שירו בי כי פחדתי שיחתכו לי את הראש, ראיתי בעיני איך עורפים ראשים, המון דם וגופות וראשים ואיברים. זה היה כל כך נורא, רק התחננתי שירו בי. לאחר כמה שעות שישבתי שם הורו עלי ללכת למחסום הבא ברחוב הראשי ושם יהרגו אותי. הלכתי. גם שם לא הסכימו לירות בי. אמרו לי ללכת למחסום אחר. נדדתי בין המחסומים, לפעמים לבד לפעמים עם עוד אנשים, חלקם חיפשו את קרוביהם, חלקם צעקו, כולם בכו. הכל היה מלא גופות. רק רציתי שיהרגו אותי. לא היה לי האומץ להתאבד ולא רציתי לחיות עוד. חשבתי שלא מגיע לי לחיות אחרי שרצחו ככה את חברותי. התחננתי מהחיילים, תירו בי. לא יודעת למה הם לא ירו בי. לא יודעת. המשכתי ללכת בין המחסומים דרומה, עם זרם הפליטים שהתרחקו מאזורי הקרב בצפון. חשבתי בליבי שאלוהים צריך להתנצל בפני בני האדם על כך שיצר אותם, לאורך כל הדרך גופות היו מוטלות לצידי הכביש, חלקן כרותות ראש, אלוהים יצר עולם כל כך נורא שלא ראוי לחיות בו. הלכתי שלושה ימים עד שהגעתי לתיכון גדול בדרום המדינה בו היו מאות פליטים וקצת כוחות של האו"ם. לתיכון הגיעו חיילים רואנדים וחיפשו טוטסי לפי רשימת שמות, ירו בהם מול כולם. אותי לא חיפשו. לא יודעת למה. כל יום פחדתי שמחר יגיעו ויחפשו אותי, לא ידענו מה יהיה. שם, בתיכון הזה, שמעתי שאחיותיי הגדולות נרצחו, אחת מהן נרצחה עם 6 מתוך 7 ילדיה. השביעית ניצלה כי עברה ללמוד בבורונדי. אחותי השניה נרצחה עם בעלה. אחרי הג'נוסייד גיליתי ששני ילדיה ניצלו במחנה פליטים. גם בני דודי נרצחו. כל משפחתי נרצחה. נותרו רק שלושת האחיינים ודודה אחת בטנזניה. זה כל מה שנותר לי."

"אלוהים יעזור לי להיות אחות של כולם"

"יום אחד בחודש יוני הגיעו לוחמי RPF לתיכון בו התחבאנו ואמרו לנו לא לפחד כי הם לא יפגעו בנו. לא ידענו מה לעשות. חיפשנו אם נותר מישהו ממשפחתנו, חברות שלי גילו כי נותרו לבד בעולם. אני מתנחמת בכך שנותרו לי שלושה אחיינים. מאז אני מסתובבת עם תמונות שלהם לכל מקום. "

"אחרי הג'נוסייד הבנו שצריך לבנות את המדינה מחדש. חזרתי לקומונה, קיימנו שיחה והחלטנו להפנות את כל מאמצינו לשיקום המדינה. תיקנו את הקומונה שלנו שנהרסה מהפצצות, אימצנו 36 יתומים, רובם תינוקות וילדים קטנים. מכיוון שבזמן הג'נוסייד היה אסור לבשל, לא אכלנו כמעט כלום, רק קצת ירקות טריים, היה רעב במדינה. עכשיו אחרי הג'נוסייד אכלנו הרבה קטניות ולא היה בכלל פירות וירקות. אחות אחת הלכה לעבוד בבית יתומים חדש שהוקם, אחרת עברה הכשרה רפואית והחלה לטפל בפצועים. שתי אחיות עבדו בבית לנפגעי נפש הסובלים מחרדה בגלל הזוועות, אחות אחרת הלכה לעבוד עם אלמנות ג'נוסייד, היא עשתה פרויקט יפה, הכירה להן נשים של רוצחים. חלק מהאלמנות אפילו זיהו את נשות רוצחי בעליהן. היא יצרה דיאלוג בין האלמנות לנשות הרוצחים. חלקן חברות עד היום. אני הלכתי לעבוד בבית כלא קטן שאיכלס 2,000 אסירים רוצחים. היה צפוף מאוד והיה צריך לטפל באסירים. רבים מהם התחרטו על מעשיהם. לדעתי רובם שוחררו ונשפטו במשפטי גצ'צ'ה. אני עדין בקשר עם חלקם ואני לעיתים פוגשת אותם בקיגאלי."

"בגלל שסבלתי מאוד בימי הקטל, נשבעתי לא לגרום סבל לאף אחד לעולם. אני מתאמצת לכבד כל אדם ומאמינה שכל בני האדם שווים. אני מקווה שאלוהים יעזור לי להיות אחות של כולם. אלוהים יברך אותך."

הַתַּמָּה – מעין אפילוג

"יושבת ברום פסגה,

בבדידותי הקשה

צער עמוק,

כסנה שלא אוכל, כאש שפשטה בשדה קוצים,

כעץ בודד, שאף אחד לא צריך,

אפילו לא להסקה,

אני תוהה, לאן אלך ב-7 באפריל?"

20 שנה אחרי, עדין קשה לדבר, הפצעים עוד לא נסגרו, הפחד מהרוצחים עוד זורם מתחת לעור. "ביקרתי בכפר בו נולדתי אך לא הרגשתי בטוחה. אחרי שעה הרגשתי שאני חייבת לצאת משם". (ג'קלין) "כולם אצלנו משוגעים, זוהי מדינה של אנשים מסובבים, אני מכירה אנשים שלא יודעים מה לעשות עם הילדים שלהם, זורקים אותם ברחוב… גרים זה ליד זה רוצחים וניצולים וזה לא יכול להסתדר" (יולנד).

בשנתיים האחרונות, אני וכמה חברות עורכים "אנתולוגיה לשירת רצח עם". במהלך העבודה על האנתולוגיה זכיתי לקרוא מאות שירים של ניצולי רצח העם ברואנדה, ובמיוחד של ניצולות. מבין העדויות המזוויעות והתקווה לפיוס שניבטה מהשירים, מבין תיאורי הנוף הרואנדי ותיאורי נהרות הדם, גיליתי צדודיות נוספות של אותה רואנדה. אחת המשוררות, ששם העט שלה רוזיגנה הַתַּמָּה,³ שלחה לנו שירים מצמררים המתארים את החיים 20 שנה אחרי. שיריה השאירו בי חותם. השאלה הצורמת, "לאן אלך ב-7 באפריל?" (יום הזיכרון לרצח העם בו מתקיימים טקסים בכל המדינה) עוד מהדהדת בראשי. היא מעלה שאלות נוספות על רואנדה, שרק המאה ה-20 הייתה איומה דיה לברוא: (א) כיצד ניתן להנציח רצח עם בארץ בה כמעט כולם היו רוצחים ונרצחים? (ב) איך אפשר להשתתף בטקס לצד בני משפחתו של רוצח משפחתך? (ג) היכן יערכו טקסים במדינה בה כל אתר ציבורי הפך למוקד רצח המוני? (ד) באלו מילים ניתן להשתמש בשפה שכל מילותיה שמשו רוצחי תינוקות?

בשיר אחר של רוזיגנה, שאינני יודע אם הוא מתאר ביוגרפיה אישית או דמות בדיונית, מתארת הדוברת את יחסה לאביה הביולוגי, מי שאנס את אימא.

"מהאיש הזה, אימי נאנסה

מהאיש הזה, היא יודעת להגיד ממי נולדתי.

התדעו את עומק הכאב

את ייאושי, תוצרת של האונס הזה.

במקום להיות נחמה, תקווה בשבילה,

אני נטל נצחי."

ידווה ליבו של הקורא שיר זה. התיאור הצורם של חייה העלובים, של ביתה של הקרבן, הוא גם אלגוריה לנפשה של רואנדה. רואנדה שנאנסה והולידה דור חדש של בני אדם לתוך החורבן. רואנדה שנשחטה. רואנדה ששרתה עם השטן, ולא תוכל. רואנדה של בתי כלא מלאים ברוצחים. רואנדה של בתי יתומים. רואנדה, שכל אדם בעולם יפגוש, במוקדם או במאוחר, ביודעין או שלא ביודעין. שיר זה מעלה שאלות על האנושות כולה: (א) מי יכיל את הכאב העצום? (ב) מי יישא אומה זאת לעבר השפיות ומה יהא עליה? (ג) מה יהא עלינו, בני אדם שנידונו לחיות זה לצד זה, אחים אכזריים כל כך? (ד) הגם אנחנו נידונו לרצוח ולהירצח לדיראון עולם?

"השואה", כתב  הפילוסוף היהודי-גרמני תיאודור אדורנו, "היא שבר-ציוויליזציוני". רצח העם ברואנדה מוכיח כי האנושות מצויה עמוק בתוך השבר, שוכבת בתחתית הקרע. "היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש: לערוך את חשיבתם ופועלם כך שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתחולל עוד לעולם". אדורנו צדק. אך מנהיגי העולם, ואזרחי העולם לא הפנימו את דבריו, וגזרו על האנושות להיות אנושית פחות. בשביל ללמוד את הלקח, כדאי אולי שיקראו את שיריה של רוזיגנה הַתַּמָּה בבתי ספר בכל העולם, לצד פרימו לוי ואלי ויזל, שמנהיגים ישבעו לאנושות, ולא רק לאלוהים ולאזרחיהם, שלא יעמוד עוד אף אדם מנגד בשעה שמתבצע רצח עם.

מצבה על קבר אחים בקיבויה, מערב רואנדה

מצבה על קבר אחים בקיבויה, מערב רואנדה

¹ שני ספרים העוסקים ברצח העם ברואנדה ראו אור בעברית, שניהם בשנת 2005: 

  1. רואנדה  1994: רצח-עם ב"ארץ אלף הגבעות", בנימין נויברגר, סדרת ג'נוסייד בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עורך: יאיר אורון.
  2. המוות איננו רוצה בי, יולנד מוקגסאנה, מצרפתית: יונתן בק.

²  ארבעת ספריה הנוספים של יולנד מוקגסאנה שראו אור בצרפתית:

  1. N'aie pas peur de savoir – Rwanda: une rescapée tutsi raconte, Paris, 1999 |  לא לפחד לדעת – רואנדה: ניצולה טוטסי מספרת
  2. Les Blessures du silence. Témoignages du génocide au Rwanda. Arles, 2001 | פצע השתיקה. עדות מרצח העם ברואנדה
  3. De bouche à oreille. Paris, 2003 | מהפה לאוזן
  4. L'Onu et le chagrin d'une négresse – Rwanda/RD-Congo, 20 ans après, Paris, 2014 | האו"ם והצער של הכושית – רואנדה וקונגו 20 שנה אחרי

³ Innocent RUZIGANA – חוקרת במרכז למחקר ותיעוד של הוועדה הלאומית למאבק ברצח-עם, קיגאלי, רואנדה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s