סופו של שלטון העם

נפל הפור: הפרלמנט של אתונה איבד את עצמאותו. פקידים אירופאים בכירים, המשרתים את מאווייהם של בנקים גרמנים, הולנדים ולוקסמבורגים, רשאים לבטל כל החלטה של בית המחוקקים היווני, כולל החלטות שהתקבלו זה מכבר. כך חלפה תהילת עולם: יוון איננה עוד דמוקרטיה, יוון היא טכנוקרטיה: מדינה הנשלטת בידי פקידים. הכובש הגרמני, שהשפיע עוד קודם לכן על מדיניותן הכלכלית של הממשלות היווניות, באמצעות שלטונו במטבע, השתלט הלילה על יוון כליל. שלטון הבנקאים הפגין את כוחו מול חצי מיליארד אירופאים, והראה כיצד יעשה למי שיעז לעמוד על שלו. המציאות עלתה על הסיוטים האיומים ביותר של היוונים. חלום הבלהות האירופאי עלול להיות עוד פסע בדרך למלחמת עולם שלישית, זו שהחלה כבר במזה"ת ובעוטף רוסיה, ועשויה עתה להתפשט למזרח אירופה ולמרכז אסיה. על רקע נפילתה של יוון נדם קולו של מנהיג העולם החופשי. ברק אובמה בתפקיד נוויל צ'מברליין, המתגאה בהסכם הגרעין עם איראן כאילו היה זה הסכם שלום. תרומתו להתחממות "המלחמה הקרה" לא פחותה מזו של אנגלה מרקל בתפקיד הנסיך מטרניך, הרומסת תחת רגלה את העמים השונים המבקשים להסדיר את ענייניהם בדרך הדמוקרטיה. פרק נוסף באנושות עלול להיחתם: "עידן הדמוקרטיה". במקומו יבוא "עידן רצח-עם" או אולי "עידן מלחמת הכל-בכל."

יוון שילמה בחיי אזרחיה בתמורה לחבילות חילוץ כוזבות

"איני מסוגל להיזכר במיתון שנגרם בכוונת מכוון ושהביא עמו תוצאות קטסטרופליות כמו זה של יוון […] הצעת הנושים ליוון היא עינוי חסר צדק והיגיון".

-חתן פרס נובל, ג'וזף שטיגליץ

חמש שנים של מדיניות צנע הביאו לפגיעה אנושה באזרחי יוון, ובמיוחד באלה שלא נולדו להורים עשירים. 111,000 חברות יווניות פשטו את הרגל בשנת 2011 לבדה. 20,000 יוונים נהפכו להומלסים באותה שנה. האבטלה הגיעה לסף ה-30% ועברה את ה-60% בקרב הצעירים. 45% מהיוונים חיים מתחת לקו העוני. אנשים צעירים מחטטים באשפה. חסרים אלפי רופאים בבתי החולים, ול- 2.5 מיליון אנשים אין ביטוח רפואי (פי 5 לעומת 2010). חלה עליה של 35% בהתאבדויות, ו- 270% בדיכאונות קליניים. פגיעה בקרנות הפנסיה והעלאת גיל הפרישה, מכירה של נכסים, נדל"ן ואפילו איים שלמים לידיהם של בעלי הון זרים, פגיעה בכוחם של האיגודים המקצועיים, קיצוץ בכל משרדי הממשלה, פחות שוטרים, יותר תלמידים בכל כיתה, פחות מלגות, פחות תמיכה בחקלאות, פגיעה בפריפריה, בבעלי צרכים מיוחדים, בבעלי מוגבלויות. העלאת מיסים על מוצרי יסוד ומזון. שפל, עוני, זעם, שנאה.

הטכנוקרטים שלטו ביוון גם לפני המשבר

יוון היא מדינה קטנה ביחס לחברות אחרות בגוש היורו. מבחינה פיזית ודמוגרפית והיא שוכנת בפריפריה, מנותקת יבשתית מהחברות האחרות בגוש. יוון נכנסה לאיחוד המוניטארי כאחת המדינות העניות והחלשות בו. היא זכתה למעט מושבים בפרלמנט האירופאי ולנציגות חלשה בבנק המרכזי של אירופה ובשאר מוסדות האיחוד האירופאי. יוון הגיע למשבר הסאב-פריים של 2008 לאחר 8 שנים של צמיחה כלכלית. אמנם השחיתות הגלויה בה הייתה גדולה יחסית לחברות גוש היורו אחרות, והייתה לה בעיה בגביית המיסים, אך מצבה היה שפיר ומשתפר וזאת על אף עשר השנים הקשות, בהן כחברה בגוש היורו לא הייתה לה שליטה בשערי המטבע שלה.

אלון ניסר מסביר זאת היטב:

"את המשבר היווני צריך להבין בקונטקסט של משבר היורו. היורו נולד בחטא, איחוד מטבע בלי איחוד פוליטי או תקציבי, ומכאן שתי בעיות היסוד שלו, "סקילה וכריבידיס" של ים היורו:

היורו מנוהל כמטבע אירופאי על ידי טכנוקרטים אירופאים (עם השפעה חזקה של הבנק הגרמני) ובלי השוט של פיקוח דמוקרטי שיש לממשלות נבחרות.  הסיוט האנטי-דמוקרטי הזה הוא משאת הנפש של כל הנאבקים על "עצמאות" הבנק ותומכי המדיניות הזו בקרן המטבע הבינלאומית, אבל, למיטב ידיעתי, רק בגוש היורו נוצרה הפרדה מושלמת כזו בין רצון הבוחר לניווט המדיניות המוניטרית.

ניתוק מוחלט בין מדיניות פיסקלית (תקציבית) שאותה מנהלת כל מדינה בנפרד (זו מרחיבה וזו מקצצת, זו מאזנת וזו משקיעה) למדיניות מוניטרית (שער המטבע) שאותה מנהל הבנק המרכזי. כך שהמדיניות המוניטרית יכולה לחבל ולקזז את המדיניות הפיסקלית שאותה מנסה המדינה להוביל. הפרדה כזו גם יוצרת מאבק בין מדינות היורו על ההשפעה על הבנק המרכזי, על איזו מכלכלות אירופה (השונות מאוד זו מזו) הוא משרת. בפועל לאורך חייו משרת היורו את האג'נדה הגרמנית ומהווה תחליף למארק הגרמני החזק.

[…] בטווח הבינוני יצר העיוות הזה, מתוגבר בביטול המכסים בין מדינות האיחוד האירופאי, תנועה אדירה של ייצור תעשייתי-מתקדם מהפריפריה של גוש היורו אל המרכז הגרמני. התעשייה האיטלקית או היוונית לא יכלו להתחרות בתעשייה ההולנדית והגרמנית בלי חומת מכס ובלי מטבע ריבוני."

לא הכסף מעניין את מרקל אלא השיטה

לא הכסף מעניין את מרקל אלא השיטה

בראשית משבר הסאב-פריים  נפגעה יוון בשיעור דומה למדינות רבות. אלא שדווקא בשעת משבר קשה זו, הסירה קאנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, את האחריות מהמדינות המוחלשות בגוש היורו והנהיגה מדיניות של "כל מדינה לעצמה". מדיניות זו היוותה הצדקה להשתמש בבנק האירופאי המרכזי על מנת להציל את הבנקים הגרמניים, הלוקסמבורגים, ההולנדים, הפינים והצרפתיים על חשבון הבנקים של המדינות הפריפריאליות (יוון, ספרד, איטליה, פורטוגל). לפני מדיניות זו, הריבית על האג"ח היווני הייתה זהה לזו של האג"ח הגרמני – ההנחה הייתה שגרמניה וצרפת ערבות ליוון ולשאר המדינות הקטנות. באיווחת הכרזה אחת של מרקל התמונה השתנתה כליל. הריבית על האג"ח היווני זינקה. יוון נכנסה לסחרור שאינו קשור להתנהגות עובדיה, ל"עצלות" פועליה, ואף לא לממשלתה, אלא אך ורק להתנהגותם של המלווים, הנושים ובעלי ההון.

ב-2010 דובאי קרסה. שכנתה אבו-דאבי חילצה אותה, על מנת למנוע קריסה של מדינות נוספות במפרץ. גבר החשש שמדינות נוספות יקרסו. בארה"ב הממשל הפדראלי הזרים כסף בסכומי עתק לבנקים פרטיים על מנת למנוע את קריסתם. איסלנד הלאימה בנקים על מנת להצילם. ממשלת יוון נתפסה עם המכנסיים למטה. יוון במשבר, בניגוד למדינות אחרות יש לה בעיה של חוב גדול, בעיית גביית מיסים ועוד. לבעלי ההון המחזיקים בערוצי התקשורת היה שווה כנראה להצביע עליה כ"הבאה שתיפול", מה שגרם למשקיעים להפסיק לקנות ממנה אג"ח.

יוון שימשה כקרבן על מזבח הבנקאים הגרמניים 

תשנו את אירופה, לא את יוון!

תשנו את אירופה, לא את יוון!

בגוש היורו, בו הכוח הרב נתון בידי גרמניה וצרפת וכן בידי פקידים המשרתים את בעלי המאה, הוזרם כסף רב לבנקים של המדינות החזקות ואת המדינות המוחלשות "הצילו" רק בתמורה לרפורמות ניאו-ליברליות קיצוניות. את איטליה למשל, הסכימו "לחלץ" בתמורה לוויתור על הדמוקרטיה. בנובמבר 2011, מונה מריו מונטי, ראש האיחוד האירופי לשעבר, לראש ממשלת איטליה והקים ממשלה של "אנשי מקצוע". אלה לא נבחרו על ידי האיטלקים אלא על ידי פקידים דה-יורה, שליחיהם של בעלי הון דה-פקטו.

ממשלת יוון נאלצה לפנות לאיחוד האירופי, לבנק האירופי ולקרן המטבע הבינלאומית (להלן: הטרויקה) בבקשה להלוואת חילוץ כדי להמנע מחדלות פירעון. הטרויקה העניקו ליוון חבילת חילוץ במאי 2010 בתמורה לפגיעה דרקונית בכלכלתה. דרישתם הייתה לעבור ליעד גרעון שיכלא את יוון בתנאי צנע, מכירת נכסים ציבוריים לידיהם של זרים, קיצוץ תקציבים מכל משרדי הממשלה, פיטורים במגזר הציבורי, פגיעה ביכולת המיקוח של איגודי עובדים, קיצוץ פנסיות, פגיעה בביטוח רפואי לאזרחים ועוד. בנובמבר 2011, בעקבות הרפורמות ההרסניות, ובלחץ רב של מרקל לקראת פקיעתה של חבילת החילוץ, הודח ראש ממשלת יוון מ"המפלגה הסוציאליסטית היוונית" והותיר את השלטון למפלגת הימין "הדמוקרטים החדשים". אלה חתמו בפברואר 2012 על עסקת חילוץ נוספת,  בתמורה לקיצוצים, פיטורים ופגיעה נוספת בכלכלת יוון. באותה שעה צמחה ביוון מפלגת  "השחר הזהוב": מפלגה ניאו נאצית שהאשימה את הזרים המציפים את המדינה במצבה של יוון. על רקע פיטורים המוניים במגזר הציבורי וצמיחה בעוני, כשגרמניה כפתה על יוון להסתדר עם פחות שוטרים, פחות מורות, פחות גננות, פחות עובדות סוציאליות, הפעילה "השחר הזהוב" רשת של מתנדבים, מוקדים לחלוקת מזון, סיוע לאנשים במצוקה וכן יחידות של בריונים ש"טיפלו בזרים שעשו בעיות". ממשלת הימין של יוון, עשתה יד אחת עם הגדולים שבאויביה מבית ומחוץ, אך דבר אחד יש לזקוף לזכותה: היא הצליחה לכלוא ולפרק את "השחר הזהוב" ומנעה בכך, לעת עתה, עליה של משטר פאשיסטי מהסוג שכבר היה ביוון בין השנים 1974-1967.

דווקא גרמניה, הקרבן הגדול של נפילת הבורסות בארה"ב ב-1929, המנוסה היטב בהשפעתו ההרסנית של העוני על חיי החברה, דווקא גרמניה היא זו שהביאה על יוון את "השחר הזהוב".

כשמולדת הדמוקרטיה אמרה "לא" לכובש הגרמני

בעוד יוון מתבוססת בעוניה, כלכלתה התכווצה ב-25%, המשבר שלה הפך גדול וארוך מזה של ארה"ב לאחר 1929. בסוף 2014, חצי שנה לפני מועד פקיעתה של חבילת החילוץ השניה, הצביעו רוב היוונים למפלגת שמאל חדשה: סריזה. מפלגה זו, המונהגת על ידי אקדמאים וכלכלנים צעירים, שמה לה לדגל את המלחמה במדיניות הצנע. היא קיבלה 149 מתוך 300 מושבים בפרלמנט, וייסדה קואליציה יחד עם מפלגת ימין חדשה ששמה "היוונים העצמאיים". המפלגה היוונית הקומוניסטית והמפלגה הסוציאליסטית נשארו באופוזיציה יחד עם מפלגות ימין מתונות, ועם מה שנשאר מ"השחר הזהוב".

יוון נאלצת לבחור בין עינויים בגוש היורו לגורל לא ידוע מחוצה לו

יוון נאלצת לבחור בין עינויים בגוש היורו לגורל לא ידוע מחוצה לו

סריזה היא המפלגה הראשונה במאה ה-21 שאיננה קשורה לבעלי הון, ובכל זאת ניצחה בבחירות. בכל העולם עוד לא היה דבר כזה. מראשית ימיה נדחתה ממשלת סריזה על ידי הגרמנים. אלה רואים אותה כממשלת שמאל שוררת, ביטוי מובהק לאופי היווני העצלן, הטפיל, זה שעדיף לפגוש אותו בחופשה מאשר לעשות איתו עסקים. כפי שניסח זאת גתה, משוררה הלאומי של גרמניה, כבר לפני 150 שנה: "העם היווני אף פעם לא היה שווה הרבה". הפעם, הודות לגרמנים, האג"ח היווני באמת כבר לא היה שווה הרבה והיוונים הגיעו לסוף עסקת החילוץ השניה, תלויים שוב על קצה הצוק.

בדיונים המתישים בין יוון לנושים, צללו הצדדים במים האדירים של נהר הריין ואפילו חרס אתונאי לא עלה בידיהם. הגרמנים ביקשו לעשות את כל הניתן על הדעת על מנת להוביל להדחתה של מפלגת סריזה מהשלטון ביוון. בסופו של דבר הם הניחו על השולחן עסקה רעה ליוונים תוך איום שאם יסרבו לה יצאו מהאיחוד המוניטארי. ראש ממשלת יוון החדש, אלכסיס ציפרס, מחה על הפגיעה העקבית והחמורה בדמוקרטיה, ליבתה הקדושה של אירופה, והעביר את ההחלטה למשאל-עם. בתגובה אלימה מאין כמותה, הבנק האירופי הפסיק להזרים כסף ליוון, בכדי לאלץ את הבוחרים להצביע בעד ההסדר האיום. מרקל החליטה להרעיב אנשים כדי לכפות עליהם רפורמה שתשרת בעיקר את בעלי ההון ממרכז אירופה וצפונה. היוונים כאמור סגרו את הבנקים, הגבילו את כמות הכסף שניתן למשוך, ופתחו את כל התחבורה הציבורית בחינם, וכך גם את אתרי העתיקות והגנים הלאומיים.

לקראת משאל העם הסביר שר האוצר היווני, יאניס וארופקיס, למה כדאי ליוונים להצביע נגד:

1.  המו"מ תקוע כי הנושים של יוון א. סירבו לצמצם את החוב הציבורי הבלתי ניתן לתשלום שלנו ו- ב. התעקשו שהוא ישולם בעיקר ע"י השכבות החלשות ביותר בחברה, ילדיהם ונכדיה.

 2. קרן המטבע הבינלאומית, ממשלת ארה"ב, ממשלות רבות נוספות מסביב לעולם ורוב הכלכלנים העצמאיים מאמינים כמונו שהחוב צריך להיפרש מחדש.

3. קבוצת היורו כבר החליטה (בנובמבר 2012) שהחוב צריך להיפרש מחדש אבל עכשיו מסרבת לבצע פרישה כזו.

4. מאז ההכרזה על משאל עם, אירופה הרשמית מאותתת שהם מוכנים לדון בפרישה מחדש של החוב. הסימנים שהם עצמם שולחים, מאותתים שגם אירופה בעצמה תצביע "לא" במשאל העם.

5.  יוון תישאר בגוש היורו. הפיקדונות בבנקים היוונים בטוחים. הנושים בחרו באסטרטגיה של סחיטה המבוססת על הסכנה שהבנקים ייסגרו. המעקש הנוכחי הוא תוצאה של הבחירה הזו מצד הנושים, ולא של עצירת המו"מ על ידי הממשלה היוונית או איזו שהן מחשבות יווניות על יציאה מהגוש. מקומה של יוון בגוש היורו ובאיחוד האירופי אינו נתון למשא ומתן.

6. העתיד דורש יוון גאה בתוך גוש היורו ובלב אירופה. עתיד הזה דורש שאזרחי יוון יאמרו "לא" גדול ביום ראשון, שנישאר באזור היורו ושבעזרת הכוח שה"לא" הזה יעניק לנו, ניכנס למו"מ מחודש על החוב הציבורי של יוון ועל חלוקת הנטל בין מי שיש לו ומי שאין לו.

61% מהיוונים שמעו לקולה של מפלגת סריזה והצביעו נגד ההסדר הרע שהוצע ליוון. ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, מילא את הבטחתו ושב לבריסל ובידו הצעה לחבילת חילוץ שלישית. בשונה מהדיווחים של התקשורת, הצעתו של ציפראס הייתה שונה מזו שהעם היווני דחה: הייתה בה דרישה לשמיטת חובות והיה בה ניסיון להפיל את נטל הצנע על מעמדות הביניים והעשירים במקום על המעמדות הנמוכים. האירופאים דחו את ההצעה היוונית, והשתמשו בצעדים ההרסניים שהיוונים היו מוכנים לבצע כבסיס להסכם חמור בהרבה. שר האוצר הגרמני הודיע כי אם המו"מ ייפול, יוון תאלץ לעזוב את היורו. לאחר כ-19 שעות של דיונים רצופים, שתוארו על ידי עיתונאים כ"עינוי הטבעה" נאלץ ציפראס להסכים לחבילת החילוץ. זאת מורכבת מהלוואת גישור שתציל את יוון במידי, בתמורה לרפורמות וקיצוצים ולמתן זכות ווטו לטרויקה על כל החלטה תקציבית של ממשלת יוון, ועל חבילת חילוץ נוספת של 50 מיליארד יורו שתינתן בתמורה להפרטה של רכוש ממשלת יוון בסכום זהה. יוון שלמה את היקר שבמחירים: הזכות לריבונות מדינית, וזאת בכדי למנוע כאוס כללי ותמותה גוברת של אזרחיה.

יוון אומרת OXI לסחיטות ואיומים

יוון אומרת OXI לסחיטות ואיומים

שמיטת החובות שלא הייתה

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'".

 -דברים טו

שמיטת חובות היא מצווה יהודית עתיקה. בעוד שמיטת חובות בין אדם לחברו היא מצווה מוסרית אשר עשויה לשמור על סולידריות חברתית ולהגביר את השוויון בין בני אדם, שמיטת חובות בין מדינות היא הכרח על מנת לשמור על חייהם של מיליוני אזרחים. יש להבדיל בין השניים, שכן, על כף אחת של המאזניים, אף אדם נזקק לא יפגע משמיטת חובות מדיניים בעוד על הכף השנייה מוטלים חייהם של המוני אזרחים, וביניהם ילדים תמימים, שיועדו לסבל על לא עוול בכפם.

שר האוצר היווני חותם על הסדר שמיטת החוב הגרמני ומבטל 50% מחובה של גרמניה. לונדון 1953.

שר האוצר היווני חותם על הסדר שמיטת החוב הגרמני ומבטל 50% מחובה של גרמניה. לונדון 1953.

"גרמניה היא מדינה שמעולם לא פרעה את חובותיה, אין לה שום זכות להטיף למדינות אחרות […] הנס הכלכלי של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה התבסס כולו על מחיקת חובות מהסוג שגרמניה מונעת מיוון כיום."

כך אמר הכלכלן הצרפתי, תומס פיקטי, בראיון לשבועון הגרמני  "די צייט". גרמניה זכתה פעמיים לשמיטת חובות במאה ה-20. בשני המקרים נשמטו חובותיה לאחר שנכנסה אליהם בעקבות החלטתה להתקיף ולכבוש את שכנותיה, החלטות גורליות שהובילו למלחמות עולם בהם נהרגו עשרות מיליונים. אבסורד הוא כי גרמניה מסרבת עתה לשמיטת חובות.

בשעה זו עלינו לזכור את המנהיג האפריקאי, תומס סנקרה, מייסדה של בורקינה-פאסו, שקרא לכל מדינות אפריקה לסרב לשלם את החוב הלאומי. הוא טען שלעושק ולנעשק לא יכולה להיות אותה מערכת חיים מוסרית: "לא יתכן שהאדון והעבד יקראו באותו תנ"ך. יש להוציא מעתה שתי מהדורות – אחת לקולוניאליסטים ואחת לתושבי המדינה המשתחררים". בשל הסיבה הזאת, לא ייתכן כי העבד חייב איזשהו כסף לעושק. על פי היגיון נעלה זה, יוון לא חייבת כלום לגרמניה אלא דווקא גרמניה חייבת ליוון, שבעבודה הקשה של אזרחיה מימנו את צמיחת הבנקים הגרמניים מאז הקמת גוש היורו וביתר שאת לאחר המשבר של 2008.

מי מרוויח מגוויעתה של יוון?

"מה שלמדנו בשבועות האחרונים הוא שאם אתה חבר בגוש היורו, הנושים יכולים להרוס את הכלכלה שלך אם אתה חורג מהכללים. זה לא קשור לחוקים הבסיסיים של כלכלת הצנע. כמו תמיד, התברר שהטלת צנע קשה ללא הקלה בחוב היא מדיניות שנידונה לכישלון – ולא משנה כמה המדינה שמטילה את הצנע מוכנה לסבול. וזה גם אומר שאפילו כניעה מוחלטת של יוון תוביל למבוי סתום."

-חתן פרס נובל, פול קרוגמן

התקשורת דואגת לסקר היטב את המפסידים: החלכאים והנדכאים, האנשים הפשוטים מיוון וממדינות מוחלשות אחרות, עובדי הכפיים, אלה שלא שפר עליהם מזלם לרשת בנק או מפעל משגשג במרכז אירופה. אך מי מרוויח מקריסתה של יוון? את זה התקשורת עוזרת להסתיר: זה לא עניינו של ההמון. הנושים דרשו כי נכסיה של יוון, בשווי 50 מיליארד יורו, יעברו לקרן פרטית בלוקסמבורג. מידיעה שולית בגרדיאן למדנו כי שר האוצר הגרמני הוא יו"ר הקרן. סיפור זה הוא רק קצה הקרחון: יש מי שמרוויחים מיליארדים רבים מקריסתה של יוון. אז מי מרוויח, אתם שואלים?

  • מרוויחים בעלי ההון שמחזיקים את הבנקים. הבנקים שמנציחים חובות שיוון לעולם לא תוכל לשלם ונהנים מתשלום הריבית וממיחזור החוב. הם ה-1% המחזיק הון גדול מזה שמחזיקה מחצית האנושות. הם מעמד עליון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של האנושות.
  • מרוויחות חברות הענק הבינלאומיות, שכבשו בשלושים השנים האחרונות את שווקי העולם כולו. יוון, הידועה בחנויות הקטנות שלה, ששליש מאזרחיה הם עצמאיים, תהפוך לעוד רשת סניפים של מקדונלדס ושות.
  • מרוויחים הפקידים במערכת הבנק העולמי והבנק האירופאי, כוחם עולה לכדי שליטי על במערכת טכנוקרטית בה לציבור הרחב אין כל השפעה עליהם.
  • מרוויחה ממשלת גרמניה, שמצליחה לכופף את כל המערכת לפי נגינת החליל שלה, ובכך להנציח את מעמדה השליט באיחוד האירופאי. ממשלה זו מייצגת נאמנה את בעלי ההון ואת המעמד המבוסס בגרמניה.
  • מרוויחים התיאולוגים של הדת הפוסט מודרנית ההגמונית: הניאו-ליברליזם. כהני דת זו, שהתחנכו על ברכי אסכולת שיקגו, כובשים את העולם באין מפריע. מפלגת סריזה הייתה אולי המפלגה היחידה בעולם שהתמרדה בדת זו, והנה היא מתבוססת בדמה.
  • מרוויחים רוצחי העמים באשר הם, דאעש והג'ינג'אוויד, שלאף אחד אין פנאי למחות על מעשי הזוועה שהם מבצעים, באנושות שנגזר דינה להיות מקלט בטוח לרוצחי המונים.
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s