בין המערה לכפר

"אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי, אדוני, מפני שאני לא אני עצמי, אתה מבין."

-לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

את סיפורי הילדות של אבי זוכר אני מילדותי שלי. בתיאורי נופים, צבעים, וטעמים, היה מספר בקול חם על חיי הכפר המופלאים שהיו לו, אי שם בזמן "המלחמה". בכפר גידל עורבנים שעפו איתו בכל יום לבית הספר. בין סעודותיו לא ישכח אף פעם את כבד האווז, שאמו פיטמה, "שהיה נמס בפה". ריח הערמונים החמים שיצאו מתנור האבן. השדות והיערות בהם היה מתרוצץ, האיכרים הצרפתים, שמן אגוזים, ארטישוק ירושלמי, כל השפע שיודעת דורדון (Dordogne) להציע. רק דבר אחד נותר כחידה: מדוע ילדותו היפה בדורדון מתחברת תמיד לסיפורי "המלחמה". רק בבגרותי התחוור לי ש"המלחמה" היא גם שואת יהודי אירופה ושאבא שלי למעשה התחבא עם משפחתו בכפר קטן ב"צרפת החפשית" של וישי הרחק מביתו בנאנסי (Nancy) בירת חבל לורן (Lorraine) שסופח לרייך.

במלאת 70 שנה לסוף "המלחמה", ו-80 שנה לאבי, נסענו לטיול משפחתי בדרום-מערב צרפת, על מנת לבקר בכפר בו עבר אבי, יחד עם הוריו ואחותו הקטנה, את ימי הכיליון של יהדות אירופה. הורי שקדו רבות לקראת הטיול והכינו תכנית יומית מפורטת. הפנינה שבה, מבחינת אבי, ביקור במערת לָאסְקוֹ המפורסמת בציורי הקיר הפרה-היסטוריים שלה. כזה הוא אבי, מתעניין במדעי החיי והצומח. ציורים פרה-היסטוריים, לדידו, הינם ביטוי נעלה ליצר ההישרדות של החיה שעתידה לשלוט בכל. אנחנו הילדים ציפינו ל"טיול שורשים", לטעום ממטבח הילדות של אבינו. לא שמענו לפני כן על מערת לָאסְקוֹ. לא התרגשנו לקראתה בהמריאנו מנתב"ג לטולוז.

נופיה הפסטורליים של דורדון

נופיה הפסטורליים של דורדון

לאחר מספר ימים נפלאים בנופיה הפסטורליים של דורדון, בין הכפרים העתיקים הבנויים אבן-אבן, הארמונות הניצבים על כל פסגה, נהרות גועשים, בתים התלויים על צוק, שדות חמניות על גבעות מוריקות ויערות אלונים, הגענו לבוקר המיוחל. נסענו למונטינייאק (Montignac) לקנות כרטיסים למערת לָאסְקוֹ הסמוכה. לאחר שעה ארוכה שחיכינו בתור, התבשרנו כי נגמרו המקומות. למערה ניכנס רק מחר. מה נעשה עד אז? ניסע לסַנְט-אוֹלָלִי-דאֹנְס (Sainte-Eulalie-d'Ans), הכפר בו אבא עבר את שנות הילדות הזכורות ביותר שלו, "השנים היפות" של מלחמת העולם השנייה.

הפורטרט הראשון בהיסטוריה התגלה סמוך לבור בו נטמנה יהדותנו

ביום יפה בסתיו 1940, מרסל רבידה, נער ממונטינייאק, יצא לטיול ביער עם כלבו רובוט. רובוט רדף אחר ארנבת שאצה לתוך מחילה. הוא נכנס אחריה וממש כמו אליס נפל לתוך פיר חשוך. לאחר שמרסל חילץ אותו הוא החליט לשוב למערה עם חבריו. הם נכנסו למערה עם חבלים ולפידים, והופתעו לגלות בה מאות ציורים של חיות. ארץ הפלאות בבטן האדמה. על קירות האבן, שכבות על גבי שכבות של ציורים בצהוב, אדום, שחור וחום. במרביתם מצוירות חיות, לצדם צמחים, סמלים ואיורים שונים שקשה להבין את משמעותם. החיות מצוירות בצפיפות רבה, זו על זו בסגנונות ובטכניקות שונים. חלקן אף חרוטות בסלע. גדלם נע בין איורים בגודל כמה סנטימטרים ועד שור שאורכו חמישה מטרים. מרבית החיות המצוירות הן סוסות שמנות (אולי הריוניות), דובים, קרנפים, ציפורים, חתולים ואיילי ענק. מאוחר יותר תוארכו הציורים בשיטות שונות על ידי מדענים. התגלה כי גילם עומד על כ-17,300 שנים, מה שהופך אותם לאחת מהיצירות הקדומות ביותר של האנושות. שוורים שחורים וזועמים צועדים במעגל על התקרה. אייל עם קרניים ענקיות המתפצלות עוד ועוד. שור מנוקד שמזכיר קצת את פיקאסו. ציורים צבעוניים. דימויים של תנועה, ואפילו צלליות. דמות אדם עם ידיים גדולות ואף ארוך. אולי הפורטרט הקדום ביותר בעולם.

סוסה הריונית במערת לאסקו

סוסה הריונית במערת לאסקו

המערה התגלתה כחודשיים לאחר כניעת צרפת לגרמניה הנאצית. באותם ימים בידיוק סבא שלום הגיע לאזור לחפש מקלט. סבא שלום, אביו של אבי, נולד בחיפה בראשית המאה ליהודה, (יליד הארץ ממוצא אלג'יראי) ובידה (יהודייה מצרית). את רוב ילדותו עבר במושבה  זכרון יעקוב, שכן של משפחת אהרונסון הידועה. בבית דיברו ערבית וקצת עברית. הוא למד בחדר של תימנים וכך נחשף גם לשפה התימנית וייעד את עצמו להיות חייט כבר מגיל צעיר. בשנת 1930 הוא נסע לפריז ללמוד גזרה, שם פגש את שרה סבתי, מהגרת יהודייה, בתו של סוחר שוורים מהעיירה קוטנו (Kutno)  שבפולין. למרות שלא הייתה להם שפה משותפת – שלום דיבר עברית, ערבית, קצת תימנית וקצת טורקית, ושרה דיברה יידיש ופולנית – הם התאהבו נישאו ובאוקטובר 1934 נולד להם ילד, הוא אבי. כמה חדשים לאחר שנולד עלו ארצה "במחלקה ראשונה באניית פאר" והשתכנו בשכונת הדר-כרמל בחיפה. באותה העת הייתה זו שכונה יוקרתית. מבחינת סבי, היה זה טבעי לחזור למולדתו ולחיק משפחתו. סבתי, שלא גדלה במשפחה ציונית אלא בעיירה יהודית טיפוסית, לא התלהבה מהעליה לארץ הקודש. בארץ לא הייתה עבודה רבה לחייטים, וקשה היה להתפרנס. משפרצו מאורעות תרצ"ו, ואבנים נזרקו על ביתם, סבתא שרה לא יכלה לשאת זאת. הם ירדו לצרפת "במחלקה שלישית של אנייה עלובה".

וכך, בגיל שנה וחצי, הספיק אבי לעלות ולרדת מהארץ. בצרפת הם נסעו היישר לנאנסי, בה התגוררו שתי אחיותיה הפולניות של סבתי, ושם נולדה להם חביבה דודתי. ב-1939 סבא התגייס לצבא הצרפתי על מנת לשרת את מולדת המהפכה, שמעולם לא הייתה מולדתו. לאחר כניעת הצרפתים לגרמניה הנאצית, ופירוק הצבא, הבין סבא כי יהודים לא יוכלו להמשיך לגור בנאנסי. הוא נסע עם חבר יהודי לחפש בית חדש בדרום וכך הגיע לפריגיו (Périgueux), עיירה קטנה בחבל דורדון, ששימשה כמעוז לרזיסטנס. סבא שלום לקח איתו סכום כסף גדול במזומן על מנת לשכור בית בפריגיו, שנותרה תחת משטר הבובות של וישי. כשהיה בדרך לזרה לנאנסי וסכום גדול עוד בכיסיו תפסו אותו ואת חברו שני חיילים נאצים. הם לקחו את שני היהודים -שאולי כבר החזיקו תעודות זהות מזויפות – ואת הכסף, לתחנת משטרה גרמנית. שאלו את סבא איך שם את ידו על סכום זה. סבא סיפר בגאווה שזכה בלוטו. החייל הגרמני מאוד התרגש, גם הוא פעם זכה בלוטו, מרוב התרגשות החזיר לסבא את הכסף. החיילים הגרמנים לא ידעו מה לעשות עם השבויים. הם הלכו לחפש קצין שיורה להם מה לעשות, והשאירו את סבא שלום וחברו לבד בבוטק'ה. ניצולים הם מי שניצלו בנס, כי מישהו זכה בלוטו. ניצולים הם מי שידעו לנצל הזדמנויות, כי גם זכיה בלוטו לא הספיקה להציל אדם מציפורני הנאצים. סבא שלום וחברו ניצלו את ההזדמנות ששני החייילם השאירום לבדם, ומיד נמלטו. הם הצליחו לחזור בריאים ושלמים לנאנסי. סבא שלום לקח את אשתו שרה ושני ילדיהם מנאנסי, המסופחת לרייך, לדירתם החדשה במרכז העיירה פריגיו. את הרכוש שלהם החביאו מאחורי קיר גבס בביתם בנאנסי, בתקווה שאף אחד לא יבחין בו. הם אימצו שמות בדויים ובעזרת אנשי הרזיסטנס זייפו תעודות זהות. החיים בעיירה היו מסוכנים מדי ולאחר כמה חודשים עברו לגור בחווה מבודדת. החווה נקראת Le Lac והיא שוכנת כשני ק"מ מסַנְט-אוֹלָלִי-דאֹנְס, 30 ק"מ מהמערה שזה עתה התגלתה אך עדיין נשמרה בסוד; מהשוורים הזועמים; הפנטזיות של אבותינו הקדמונים; והפורטרט האנושי הראשון, סוג ראשון של כתב, שהופך את הפרה-היסטוריה להיסטוריה.

כשהגיעו לביתם החדש ב- Le Lac מיהר סבי לטמון את זהותו היהודית בבור שחפר בחורשה, מאחורי הבאר. אבא הראה לנו את המקום המדויק. בבור הטמין תפילין, ספרי קודש, תמונות של הוריו שחיו באותה העת בפלשתינה לצד תמונות של הורי סבתי, שגורשו באותם ימים מהעיירה קוטנו לגטו לודז'. תעודות שונות ואילן יוחסין. סמלים לשורשינו היהודיים. רק עשר שנים עברו מאז ירד סבי מהארץ, וכבר טמן את שורשיו באדמה.

תעודת הזהות המזויפת של סבא שלום

תעודת הזהות המזויפת של סבא שלום

במהלך חמש השנים בהן חיו בחווה, אבי ודודתי למדו בבית הספר בכפר השכן. חיי הכפר הניבו חוויות אינספור אותן אבי זוכר בפירוט רב. שלוש פעמים הזהירו אותם כי הנאצים מגיעים לחווה. בפעם הראשונה הסתתרו בביתם כשבועיים. "אבא הלך בבית מצד לצד כמו אריה בכלוב" נזכר אבי. בפעם השניה סבי וסבתי החביאו את הילדים בחווה מבודדת של פעיל רזיסטנס, ונסעו להתחבא במקום אחר. "שם שמעתי לראשונה את 'רדיו צרפת החופשית' משדר מלונדון". הפעם השלישית הייתה המסוכנת ביותר. סבי הוזעק כי הנאצים מגיעים מיד. סבי וסבתי ברחו ליער והשאירו את אבי ואחותו הקטנה בשדות החווה. נאצים הגיעו עם מידע מדויק אודות משפחה יהודית המתגוררת באחד משלושת בתי החווה. השכנים, שגוו מסבי כסף רב עבור שכירות הבית הקטן, הראו לנאצים היכן מתגוררת משפחתי וטענו כי היהודים כבר עברו הלאה. הנאצים העמיסו את תכולת הבית על משאית. באותה שעה יצאה סבתי מהיער לעבר הבית. אבי שעמד בגינה, סמוך לפטרול נאצי, סימן לה בידיו להסתלק. ברגע האחרון לפני שהפטרול הבחין בה, סבתי חזרה למעבה היער וניצלה. בכל פעם שאבי מספר את זה הוא נראה מפוחד כאילו איננו בטוח כיצד הסיפור יגמר. "הייתה זו יחידת SS שפונתה מלנינגרד, האיומים ביותר". במהלך המלחמה, היהדות של משפחתי נרקבה באדמה. עם שוך הקרבות, כשחפרו שוב להוציא אותה, כבר לא נותר ממנה כלום. אבי זוכר את הבכי הגדול של הוריו משגילו כי הכול נרקב. "אבא בכה כמו שהוא בכה כשהוא שמע שסבא נפטר בארץ". חגיגות סיום המלחמה לא פסחו על הכפר הקטן, ואבי זכה לעלות למגדל המנזר המקומי ולצלצל בפעמון הגדול. נערכה סעודה גדולה שהתפריט שלה שמור אצלנו עד היום (קינוח: פירות העונה).

כששבו לנאנסי סבתי התבשרה על רצח הוריה, אחיה ומשפחותיהם בידי הגרמנים במחנות ההשמדה. קיר הגבס מאחוריו הסתירו את רכושם בנאנסי נופץ והרכוש נבזז. עם נרצח. תרבות נגדעה. זהותם היהודית והאמונה בשמא רבה נותרו קבורים בדורדון. רקובים. בחורשה, מאחורי הבאר. בגיל 18 אבי עלה

לארץ ולא חזר לדורדון עד גיל 80, אך מדי ערב הוא צופה בערוצים צרפתיים. אלו הם נופי מולדתו, שם השאיר את ילדותו.

אבי מול הבית בו מצא מקלט בזמן השואה

אבי מול הבית בו מצא מקלט בזמן השואה. דורדון, אוגוסט 2015.

המילה הראשונה: אושוויץ או קיבוץ?

"למה היה לך חשוב כל כך לבקר במערה הזו?" שאל אחי את אבי, לאחר שיצאנו ממערת לָאסְקוֹ. למה היה לנו חשוב כל כך לראות את הכפר בו גדל אבי? שאלתי את עצמי לאחר שיצאנו מ-Le Lac. עשרות אלפי שנים של יצירה וסמלים, שכבות על גבי שכבות. הסוסה השמנה היא אולי מילה ראשונה שאמר אדם לחברו, לעצמו. הוא צייר סוסה באמצעות פיח שחור ופיגמנט חום שזיקק מהאדמה, ובכך אמר מה הוא אוהב. על מה הוא חולם. מי הוא. הוא צייר ובעודו מצייר הפך לסובייקט היסטורי ולמושא מחקר בעבור צאצאיו. אלה פיתחו עולם שלם של סמלים ודימויים. המילה הראשונה שנהגתה לא התכוונה לדעת טוב ורע. משיצא האדם מהמערה ונחשף לאור הגדול, הוא נתן שמות לדמויות. השמות הפכו לשפה. השפה בה הקימו את בָּבֶל, "שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ." ¹ אלפי שנים של שפות מדוברות ומלחמות ביניהן הובילו לתרבות הכתב. משהחלו דברי הימים להיכתב, נכתבו גם תורות וחוקים. אלה הגוזרים על האדם את אורך חייו. האדם זיהה את עצמו, ראשית באמצעות ציור של שור, ובהמשך באמצעות אמונה באל זה או אחר, בדרך אחת לחיות או בדרך אחרת. כוחות אדירים שהופעלו בימי הביניים, על מנת להגביל את ההמון ולמנוע ממנו אוריינות, לא יכלו לו. האנושות למדה קרוא וכתוב. מסמליים הקרויים "אותיות" נוצרו עוד ועוד סמלים ודימויים, סוסות הריוניות, קריקטורות וקרנפים. העולם כולו הפך ל"מערת לָאסְקוֹ אינסופית".

מימין לשמאל: סבא שלום, אחי עמיחי, סבתא שרה, אחותי אלא ואבי משה. משמר הנגב, ראשית שנות ה-70.

בפריז בה הכיר סבי הפלשתיני את סבתי הפולניה, כתב ב-1674 ניקולה מלבראנש כי "מכל מדעי האדם תורת האדם הוא המדע הנאות לו ביותר. ואף-על-פי-כן לא רבו ביותר דורשיו ואין הוא המפותח ביותר במדעים שלנו."² לאחר כמאה שנים, השיב לו, הרבי שמחה בונים מפשיסחה, הנמצאת בארץ מולדתה של סבתי: "חפצתי לחבר ספר, שיהיה שמו אדם ויהיה נכלל בו כל האדם, אבל אחר כך נמלכתי בדעתי ומנעתי עצמי מזה".³ ציורי המערות והסמלים, הפכו לשאלות פילוסופיות, שכבות על גבי שכבות: מי אנחנו? מדוע אנחנו מה שהננו? כיצד ראוי לנו להיות? המתכחשים לשאלות אלו, מי שניסו לפטרן בדרך האיומה ביותר, בראו את אושוויץ. מהם הסתתר אבי בסַנְט-אוֹלָלִי-דאֹנְס. שם התעורר לאמור: "שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?"4 

בין כל הסמלים, הסיפורים, השפות והתרבויות, הזדהה אבי עם הסיפור הציוני – עליו למד בתנועת הנוער "דרור" – אליה הצטרף משחזרו לנאנסי. מחנות קיץ, פעולות, בנות, ויכוחים ערים עד השעות הקטנות של הלילה, ומדריך אחד שקרו לו מומוס והוא הגיע לנאנסי מכפר קטן בצפון הנגב, ליד נחל גרר. הכפר הזה, משמר הנגב שמו, הפך למושא חלומותיו של אבי. שם חלם אבי להקים חברה חדשה, חברה טובה. התשובה של אבי לשאלות שהחלו במערת לסקו הייתה הפוכה מזו של הנאצים, התשובה הייתה קיבוץ. הוריו לא הרשו לו לעלות לארץ ישראל וללכת לקיבוץ, אז הוא ברח מהבית, ומחה בשביתת רעב, עד שלבסוף לא יכלו עוד למנוע ממנו ללכת לדרכו. על קיבוץ משמר הנגב, יצירת חייו, מיעט לספר לנו. ממש כמו אבותינו הקדומים שלא ציירו במערה את אייל הצפון, אף על פי שזה היה מקור מזונם העיקרי (כך מעידות העצמות הרבות שנמצאו בה). ועל כך מאירים לנו היהודים הצרפתיים דלז וגואטרי כי "הזולת גורם לעולם לחלוף, וה"אני" אינו מציין עוד אלא עולם שחלף".5 אני, אבי, אמי, אחי ואחותי נאבדים ומחפשים, בין מערת לָאסְקוֹ לסַנְט-אוֹלָלִי-דאֹנְס. עולמות, שהזולת גרם להם לחלוף, מצויים הם בתוכנו ואנחנו בהם.

הקבר של סבא שלום וסבתא שרה בבית העלמין במשמר הנגב

קבריהם של סבא שלום וסבתא שרה בבית העלמין במשמר הנגב

¹ בראשית פרק יא

² ניקולה מלבראנש, על בקשת האמת, 1647

³ מופיע אצל מרדכי מרטין בובר, פני אדם, 1965

4 יוסף חיים ברנר, עַל הַדֶּרֶך, 1905

5 ז'יל דלז ופליקס גואטרי, מהי פילוסופיה?, 1991

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s