הצל המאיים

בשנים 1942-1945 עולם האדם היה נתון בתקופה האפלה ביותר שידעה ההיסטוריה. לדעתם של היסטוריונים רבים, המלחמה בין בעלות הברית למדינות הציר כבר הוכרעה למעשה משנודע דבר כישלונה של הפלישה הגרמנית לרוסיה, במסגרת מבצע ברברוסה. תבוסתה של גרמניה הנאצית הייתה כבר ידועה מראש, אך העומד בראשה, הצורר אדולף היטלר, גמל בלבו שעם מפלתו יוריד אתו ביגון שאולה ארצות ועמים, לרבות עמו שלו. ההיגיון שמשל בכיפה היה היגיון ההשמדה. במחנות המוות הנאציים ברחבי פולין השמידו הגרמנים מיליונים מבניה ומבנותיה של יהדות אירופה, צוענים בני הרומה, חשודים בהומוסקסואליות, "עברייני-גזע", מתנגדים פוליטיים ועוד מיעוטים נרדפים אחרים. באמצעות מסילות הרכבת ותאי הגזים רתמו הנאצים את מיטב הישגי הביורוקרטיה והתעשייה המודרניות לצורך מפעל המוות שלהם. אולם, גם בעלות הברית שלחמו בנאצים לא בחלו באכזריות וציניות לנוכח חיי אדם באותה שעה היסטורית אפלה. הצבא האדום נקט בטקטיקות של הרעבה מאורגנת של אוכלוסייה אזרחית ואונס המוני של נשים, וצפה מנגד ברצח מאות אלפי פולנים, בעמדו מעבר לגדות נהר הויסלה, שעה שלוחמי הארמיה קריובה נמחצים תחת הפגזים הגרמניים בוורשה המופצצת, רק על מנת להבטיח שפולין המשוחררת מהכיבוש הגרמני תעבור לחסותה של מוסקבה. בריטניה וארה"ב, מצדן, פיתחו שיטה להפצצת ערים בפצצות תבערה המרוכזות באזורים הומי אדם, כך שתיווצרנה "סופות אש", ריכוז חום גבוה במוקד השרפה שיוצר ואקום ששואב לתוכו בעוצמה כל עצם במרחק קילומטרים. בשיטה זו נהרגו בהפצצות בהמבורג, דרזדן וטוקיו לבדן כ-170,000 אזרחים, ועוד עשרות אלפים בערים נוספות ביפן ובגרמניה, רובם ממשכנות העוני באותן ערים. בעידן בו רעב, רצח ואונס מחרבים את חייהם של עשרות מיליונים, הוקדשו מיטב מאמצי המדע המודרני לשכלול יכולות ההרג ההמוני.

אל שדה הניסויים בשיטות השמדה נוסף פרויקט סודי ביותר, שהוקם בהשקעת עתק של למעלה משני מיליארד דולר (סכום בלתי נתפש להשקעה ממשלתית במונחי התקופה, קרוב ל-0.1% מהתמ"ג של המדינה) במדבריות ניו מקסיקו בדרום ארה"ב. כך תיאר הגנרל לזלי גרובס, מפקד פרויקט מנהטן את הניסוי הגרעיני הראשון שנערך, בדו"ח מיוחד שנשלח לנשיא ולמזכיר המלחמה סטיבנסון:

"ב-05:30, 16 ביולי 1945, באזור מרוחק של בסיס אלמוגורדו שבניו-מקסיקו, נערך הניסוי המלא הראשון של פצצת הביקוע האטומית. בפעם הראשונה בהיסטוריה נערך פיצוץ גרעיני. ואיזה פיצוץ. הניסוי היה מוצלח מעבר לכל התחזיות האופטימיסטיות ביותר. על יסוד המידע שנאסף עד כה, אני מעריך ששיעור האנרגיה ששוחרר נע בין 15,000-20,000 טונות של ט.נ.ט, וזה אומדן שמרני. הפיצוץ יצר אפקטים אדירים של הדף. למשך זמן קצרצר היה אפקט דמוי ברק, ברדיוס של כ-20 מייל, השווה בעוצמתו לכמה שמשות."

נשיא ארה"ב באותה השעה היה הארי טרומן. ארבעה חודשים קודם לכן, לא ידע טרומן על דבר קיומו של פרויקט מנהטן ואפשרות השימוש בנשק גרעיני. טרומן כיהן כסגנו של הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט שנפטר בפתאומיות ב-12 באפריל 1945. רק לאחר השבעתו לנשיאות עודכן בקצרה על קיום הפרויקט. ב-25 ביולי שהה הנשיא הטרי טרומן בפסגת פוטסדאם עם מנהיגי רוסיה ובריטניה, סטאלין וצ'רצ'יל. בלחץ משרד המלחמה, אישר טרומן להשלים את ההכנות לשימוש בפצצת האורניום "ילד קטן". יומיים לאחר מכן אושרה הוצאת אולטימטום בו תובעת ארה"ב מיפן להיכנע ללא תנאי על מנת למנוע חורבן מוחלט ומידי. גישושי הכניעה של יפן נמשכו כבר מספר חודשים בתיווכה של ברית המועצות. ברור היה לכל שכניעתה היא עניין של זמן. אולם, האולטימטום לא התייחס לשאלה הקריטית מבחינת יפן, באשר למעמדו של הקיסר לאחר הכניעה. כעבור יומיים דחה ראש ממשלת יפן את האולטימטום האמריקני. בספרו "העידן הגרעיני כהיסטוריה מוסרית" כותב אבנר כהן:

"וכך, מבלי שנפלה כל החלטה עקרונית בחלונות הגבוהים, הפור בעצם כבר נפל. הזמן בשעון החול הולך ואוזל עד לרגע השימוש. מבחינתם של הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות הפקידותיים, עצם קיומו של מפעל אדיר כ'פרויקט מנהטן', בהוצאה של למעלה מ-2 ביליון דולר, פירושו גם שימוש. איש מהם לא העלה כלל על הדעת אפשרות פעולה אחרת. בוודאי שלא שיקולי מוסר הם שימנעו את השימוש. ככל שהפרויקט הלך והושלם, שאלת הזמן והמקום הפכה רק לעניין מבצעי-טכני, לא לעניין מהותי.

בבוקר ה-6 באוגוסט 1945, הדבר הגיע לידי מיצוי. ב-8:15 בבוקר שחרר מפציץ B-29, יחיד, ה'אנולה גיי', כפי שכונה, שחג בגובה רב מעל העיר הירושימה, את תא הפצצות שלו, ותוך שניות הבזיק כדור האש כ'אור של אלף שמשות'. מיד לאחריו נוצרה תבנית הפטרייה האטומית, אפופת האבק והעשן הרדיו-אקטיביים, שתוך דקות ספורות הגיע לגובה של כ-40,000 רגל. לראשונה הוטלה פצצת אטום על עיר. הייתה זו פצצת אורניום, הראשונה מסוגה שיוצרה אי-פעם, שהוטלה ללא כל ניסוי מוקדם. גלי האש, ההדף, החום והקרינה ששטפו את העיר במהירות מאות קילומטר בשעה – הרסו כ-60% משטח העיר. עצמת הפיצוץ הייתה כ-15,000 ט.נ.ט., פצצה "קטנה" יחסית במונחים של היום. מבין 300,000 תושביה של הירושימה, נהרגו כ-70,000 במקום, ומספר דומה של אנשים נפגע. בשבועות, בחודשים ובשנים שלאחר הטלת הפצצה ימותו אלפים נוספים מבין הנפגעים.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט 1945, התרחש הדבר שנית. הפעם, הפצצה הוטלה על העיר נגסאקי. בניגוד לפצצת האורניום שהוטלה על הירושימה, על נגסאקי הוטלה פצצת פלוטוניום (הידועה בשמה 'האיש השמן'). שיעור הקרבנות היה נמוך במעט מזה שהיה בהירושימה, על אף שבעצמתה לא נפלה מקודמתה, ואף עלתה עליה. מראה הירושימה חזר על עצמו – כדור אש, גלי הדף כבירים וקרינה. עיר שלמה מושמדת מפצצה אחת."

מעולם לא ניתן הסבר משכנע לשאלה מדוע לא סופקה התראה מוקדמת ליפן על אופי הנשק שיופעל נגדה? אם המטרה הייתה לדחוק ביפן להיכנע, מדוע לא ניתן היה להסתפק בהדגמה שאינה מחייבת השמדתן של ערים על תושביהן? וכן, מדוע לאחר שהוחרבה הירושימה לא ניתנה שהות מספקת לכניעה, והיה צורך בהטלת פצצה נוספת על נגסאקי? האם מאות אלפים קיפחו את חייהם רק על מנת לקבוע את סדר הכוחות העולמי שלאחר המלחמה? רק על מנת שהעולם כולו, ובפרט סטאלין, יחזו בכך שלארה"ב יש יכולת להפיל גם פצצת אורניום וגם פצצת פלוטוניום על אוכלוסייה אזרחית, ואין לה עכבות מוסריות בעשותה כן? העיתונאי והסופר נורמן קאזינס קבע שקורבנות הירושימה ונגסאקי לא היו קורבנותיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, אלא קורבנותיו הראשונים של המאבק על השלטון בין ארה"ב לבריה"מ. אין בידנו אלא להניח שהמצפון האנושי ניגף בפני שיקולים ציניים להחריד, לפיהם צבירת כוח קודמת לחיי אדם ואין הגיון בעולם זולת הגיון ההשמדה.

מלחמת העולם השנייה גבתה את חייהם של כ-65 מיליון בני אדם, למעלה מ-3% מהאנושות. לבד מההרג ומהחורבן שנגרמו במישרין, הולידה המלחמה נזק עקיף בלתי נתפש לעושרה של האנושות. עלותה הפיננסית במושגים של כושר ייצור שוות ערך ל-11-20 טריליון דולר היום (כאשר התוצר הכולל של העולם כולו עומד על כ-70 טריליון דולר). ניתן רק לשער מה היה קורה אילו היו מופנים כוחות הייצור ששימשו להשמדה לטובת מיגור העוני, המחלות והרעב בעולם.

אך לא כך היה. היקפי ההרס, הסבל והאומללות שפקדו את האנושות בשנות המלחמה היו חסרי תקדים בהיקפם. המלחמה תמה וענני העשן התפזרו ונמוגו, אולם הכתם מעל המקום בו שכנו הערים שהוחרבו בפצצות האטום נותר לדיראון עולם.

לאחר מלחמת העולם השנייה פתחו המעצמות שהביסו את גרמניה הנאצית ובנות בריתה במרוץ החימוש הגרעיני. במחצית השנייה של המאה ה-20 בנו המעצמות המובילות של הגוש המערבי והגוש המזרחי למעלה מ-80,000 פצצות גרעיניות. מרוץ זה עלה טריליוני דולרים וכיוון חלקים גדולים ממערכת הייצור לפיתוח כלים המיועדים להשמדת בני האדם במקום כאלה המיועדים לרווחתם.

במחצית השנייה של שנות ה-50, כעשור לאחר הופעת הנשק הגרעיני, צעדה האנושות לעידן חדש. נשיא ארה"ב דוויט (אייק) אייזנהאואר הכריז: "האנושות הגיעה עתה, לראשונה בתולדותיה, ליכולת להביא לקִצָּה שלה." הנקודה ממנה מאגרי הנשק הגרעיני מכילים מספיק עוצמת הרס על מנת להביא לחורבן כל החיים על פני כדור הארץ מכונה נקודת ה-Overkill. הדוקטרינה הביטחונית שגובשה לצורך כינון מאזן האימה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי, בפרט לאחר משבר הטילים בקובה, זכתה לכינוי Mutual Assured Destruction  השמדה הדדית מובטחת. באמתחתו של כל אחד מהצדדים יש די נשק להבטיח מכה שנייה שתשמיד את הצד שכנגד, במידה שינחית את המכה הראשונה. כך מובטח, כביכול, שלום העולם, באמצעות צלה המאיים של ההשמדה המוחלטת. אך למעשה, למרות אשליית השקט, המלחמות הקונבנציונליות לא פסו אלא הועתקו לחלקים הפריפריאליים של הגלובוס, שם שכנו הרחק מעיניהם של אזרחי העולם השבע, לצד תופעות כמו רצח עם, רעב המוני ועוני מחפיר.

מינים רבים כבר נכחדו בתולדות כוכב הלכת שלנו, משלל סיבות שונות. אך המין האנושי עשוי להיות הראשון שייכחד בידי עצמו. בעצמנו אנחנו טווים את החבל וכורכים אותו סביב צווארינו, לקראת האפשרות שנשים קץ לקיומנו. מאז צעדה הציוויליזציה האנושית בעיניים פקוחות לעידן הגרעיני (ואולי עוד קודם לכן) היא חיה במצב סכיזופרני: שפע חסר תקדים עבור מיעוט מצומצם לצד המשך קיומם של מחסור ועוני בממדים כבירים; האצה מסחררת בהתפתחות הטכנולוגיה לצד הפניית פירותיה לטובת שימור מבני הכוח הקיימים ולדיכויים ולחיסולם של המונים; זינוק בהתפתחות יכולות הייצור לצד משברים כלכליים חוזרים ונשנים.

בשנת 1957 פרסם הסופר והמחזאי האנגלי ג'.ב. פריסטלי מאמר בשם "בריטניה והפצצות הגרעיניות". פריסטלי, שנחשב לאחד מאבותיה הרוחניים של מדינת הרווחה הבריטית, היה מזוהה עם ההתנגדות הבריטית לנאציזם לאחר שיצא בקריאות למאבק בנאציזם עוד בראשית מלחמת העולם השנייה, בניגוד לעמדה הרווחת במחנה הפוליטי אליו השתייך כביכול. במאמר, שהצית את תנועת המחאה הגדולה נגד נשק גרעיני, CND – Campaign for Nuclear Disarmament, פריסטלי כתב:

"לבדנו התייצבנו נגד היטלר; ולבדנו עלינו להתייצב נגד הטירוף הגרעיני שלתוכו נדמה שעברה רוחו של היטלר, על מנת להרעיל את העולם".

לתנועה קמו מאות סניפים ברחבי בריטניה ומאות אלפים צעדו בשנים 1958-1963 במטרה לפרק את העולם מנשק זה. אולם מטרתם לא הושגה ומצבורי הנשק הגרעיני הוסיפו לגדול.

סמל Peace נוצר לראשונה כסמלה של התנועה הבריטית לפירוז גרעיני.

סמל זה נוצר לראשונה כסמל התנועה הבריטית לפירוז גרעיני, CND.

כאמור, המציאות הגאו-פוליטית של האפשרות לרצח-כל, אומניסייד, אינה גזרת גורל אלא מעשה ידי אדם. היא גוזרת עלינו מציאות נפשית-פסיכולוגית חדשה. הציוויליזציה האנושית מתקיימת תוך הדחקת הידיעה הברורה כשמש שהיא מחזיקה בכל האמצעים להשמיד את עצמה, ועשויה לעשות כן בלחיצת כפתור. ריבוי המופעים התרבותיים (בקולנוע, בספרות ועוד) המתארים את חורבן האנושות אינם אלא הוכחה לעומק חדירתה של הפנטזיה הדיסטופית הזאת לתוך מה שכינה הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג "התת-מודע הקולקטיבי".

בשנת 1945 החל העידן שלאחר השואה ומלחמת העולם השנייה, לאחר הירושימה ונגסאקי. ב-70 השנים שחלפו קרסו אידיאולוגיות ומשטרים, השתנו סדרי עולם ודרכי חשיבה. רעיונות שניסו לתאר עולם טוב וצודק, פינו את מקומם לפילוסופיה של היעדר אמת, לתפישה רווחת לפיה לא ניתן להבחין עוד בין טוב לרע. המחשבה המנקרת בתחתית ההכרה, לפיה קץ התרבות האנושית מצפה מעבר לפינה, מאפשרת לנו לחיות חיים של הדוניזם מנותק ואפאטיות לסביבה גם כאשר תחלואיה מתדפקים בדלת ביתנו, מרצדים על המסכים המקיפים אותנו מכל עבר.

המבנה היחיד שנותר על תלו בהירושימה ולימים הפך למרכז השלום והזיכרון, צולם באוקטובר 1945

המבנה היחיד שנותר על תלו בהירושימה ולימים הפך למרכז השלום והזיכרון

עלינו מוטלת החובה לברוא גרעין אוטופי אחר. על המאבק בתופעת רצח העם, שעודנה קיימת ושרירה בעולמנו, ובאפשרות לרצח-כל, המאיימת כצל מעלינו, להתבסס על הניסיון המתמיד לכונן חברה מוסרית וצודקת. ניסיון זה הוא ניסיון תרפויטי, עליו להציף לרובד המודע את התכנים המודחקים שמתווים מנבכי תת-ההכרה שלנו את דרכה של האנושות. על מנת לפרז את העולם מהנשק המאיים להשמידו, אין די במאבק פוליטי; יש צורך בשינוי טיבה של הפוליטיקה עצמה, בקנה-מידה כלל עולמי. המעצמות המחזיקות במצבורי הנשק הגרעיני, ובכללן ישראל (שאמנם שומרת על מדיניות עמימות בנושא, ואין לדת אם בידה נשק גרעיני או לאו, אך כוח ההרתעה הגרעיני הוא חלק מדוקטרינת הביטחון שלה), לא יוותרו עליו בנקל. המאבק לפירוז העולם מצלן של הירושימה ונגסקי לא יוכרע בהפגנות ובמצעדים. לשם כך יהיה צורך בכינון החיים החברתיים על בסיס מוסרי ובשינוי אופי היחסים בין העמים, כך שלא יוכתבו על ידי הרצון בצבירת כוח כי אם בשאיפה המשותפת לטובת הכלל; כך שבלבם תעמוד ההכרעה על ייעוד משותף. עלינו להכיר את ההיסטוריה, אך אל לנו לראות בה רצף דטרמיניסטי של מאורעות שנקבעו מראש. בחירותיהם של בני האדם הן שהתוו את מסלולה והן שיתוו את עתידה של האנושות. בידינו הבחירה בין הטוב לבין הרע. עלינו לבחור בטוב, לבחור בחיים.

*מאמר זה נכתב על ידי עמוס נצר ופורסם באתר הוועד למאבק ברצח עם, בגרסתו המלאה, לרגל יום הזיכרון, 70 שנה להטלת הפצצה על הירושימה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s