הכול שלך ואין לך כלום

"בגיל 6 ברחתי עם אחותי מרצח-העם ברואנדה. עברנו 7 שנים כפליטות. מה אתם רוצים שאעשה? שאבכה?"

-קלמנטין וואמריה

1. אופרה ווינפרי

ביום בו הצטלמנו לתכנית של אופרה ווינפרי, ב-2006, פגשתי את אחותי קלייר בדירתה, דירת שלושה-חדרים ברוג'ר פארק. בה התגוררה עם שלושת ילדיה, שנולדו טרם מלאו לה 21 שנים, הודות לבעלה לשעבר, עובד סיוע במחנה הפליטים שלקח אותה תחת חסותו. מכונית שחורה אספה אותנו למרכז העיר שיקגו. הייתי תלמידת תיכון, החיה משני לשישי עם משפחת תומס, בפרבר האמיד קנילוורת' (Kenilworth). לעומתי, קלייר כבר לא הייתה ילדה כשזכינו למקלט בארה"ב. אף אחד לא אימץ אותה, לא טיפל בה, לא שלח אותה לבית-הספר. במקום זאת היא עבדה כחדרנית במלון, ניקתה 200 חדרים בשבוע. כל מה שידעתי על התכנית של אופרה ווינפרי, אליה נסענו, הוא שהיא מחולקת לשניים: בחלק הראשון אופרה ואלי ויזל מבקרים באושוויץ, אלוהים ישמור; ובחלק השני יופיעו 50 הזוכים בתחרות הכתיבה לתיכונים, שאני אחת מהן. נתבקשנו לכתוב מאמר על הרלוונטיות לימינו של הספר "לילה", מאת ניצול השואה אלי ויזל. אני הקדשתי את המאמר לגברת תומס, האמא המאמצת האמריקאית שלי, שציידה אותי בסנדוויץ' והסיעה אותי לבית-הספר מדי יום. כתבתי שאם רואנדים היו קוראים את "לילה" יתכן והם לא היו רוצחים אחד את השני.

אופרה ישבה על כורסה לבנה בוהקת, לצד אלי ויזל הזקן והעייף, שישב על כיסא מרופד לבן. אופרה הרעיפה שבחים על כל הזוכים מלבדי, מה שנראה לי בסדר גמור באותו רגע. לא ממש הלכתי לבית-הספר עד גיל 13, ומתנת חג-המולד שקיבלתי בגיל 7 הייתה קופסת נעליים מלאה עטים בלויים, שהטמנתי באדמה מתחת לאוהל שלנו כדי שאף אחד לא יגנוב אותם. אלא שאז אופרה נשענה קדימה ואמרה: "אז קלמנטין, לפני שעזבת את אפריקה, האם הצלחת למצוא את הורייך?"

מיקרופון קטן היה מחובר לחליפה השחורה שלבשתי, וקופסת הסוללה שלו הייתה מחוברת למכנסיים השחורים שקיבלתי מההפקה, כך שהייתי אמורה לנחש כבר לפני כן שמשהו כזה יגיע.

"לא", השבתי.

"אז מתי לאחרונה ראית אותם?", שאלה.

"זה היה ב-1994," עניתי, "כשלא היה לי שמץ של מושג מה מתרחש סביבי."

"ובכן, יש לי מכתב מהורייך," הכריזה אופרה, כאילו שזכיתי בפרס הגדול. "קלמנטין וקלייר, בואו אלי!"

קלייר לבשה את הפרצוף הקשוח והסקפטי ביותר שהיה לה. היא הכירה את החיים יותר ממני. אני חייכתי את החיוך המבויש שלי, כי בכל זאת למדתי כמה דברים כפליטה – לרצות אנשים זרים בחיוך, למשל.

"זה מהמשפחה שלכם ברואנדה," אמרה אופרה, בעודה מגישה לי מעטפה חומה. "מאמא ואבא והאחיות והאח שלכן." קלייר ואני ידענו שהורינו חיים, אך בקושי דיברנו איתם. איך בכלל להתחיל? "למה לא השגחתם עלינו טוב יותר?", "מה שלומכם?", "אני בסדר, תודה, עובדת עכשיו ב"גאפ", וגיליתי שזה ממש פשוט ללמוד לקרוא אנגלית אם את מאזינה לאודיו-בוקס תוך כדי שאת קוראת…" פתחתי את המעטפה והוצאתי ממנה את הדף הכחלחל. ואז אופרה, תודה לאל, שמה את ידה על ידי. עצרה אותי מלפתוח את הדף. הקלה גדולה. לא רציתי לפרוץ בבכי בטלוויזיה.

"את לא צריכה לקרוא את זה עכשיו, מול כל האנשים האלה," אמרה בחסד, "את לא צריכה לקרוא את זה מול כל האנשים האלה…" היא עצרה, שחקנית מהוללת שכמותה, "בגלל… בגלל… שהמשפחה שלך כאן!!!"

פסעתי לאחור. לקלייר נפלה הלסת, ממש כמו קריקטורה גנרית של הלם. ואז מאחורינו נפתחה דלת, עליה הייתה תמונה מזוויעה של תיל וכיתוב NEVER AGAIN, ומתוכה ילד בן שמונה רץ לעברנו. מסתבר שזה אחי. לצדו אבי בחליפה שחורה ועניבה; אחות נוצצת חדשה בת 5; אמי בשמלה כחולה; ואחותי קלודין שנהייתה גבוהה ממני. בפעם אחרונה שראיתי אותה היא הייתה בת שנתיים, אני עדיין מאמינה שאמא מצאה אותה בתוך עץ בננה. חלמתי על הרגע הזה כל כך הרבה פעמים. הייתי כותבת את שמי על חלונות אוטובוס מאובקים, בתקווה שאמי תזהה את הכתב הפתלתל שלי ותבין שאני חיה. חסכתי מטבע למטבע כדי שאוכל לקנות להורי מתנות. כל זה, ועכשיו הם כאן פתאום…

ClemantineClairOpra

מימין לשמאל: אופרה, קלמנטין וקלייר. מאחור: אלי ויזל.

קלייר נותרה קפואה. אך אני, עם בגדי הטלוויזיה היוקרתיים שלי והשיער המנופח, רצתי לעבר משפחתי ופתחתי את זרועותיי. חיבקתי את אחי. חיבקתי את אבי. חיבקתי את אחותי הקטנטנה. ניסיתי לחבק את אמי אך מעדתי. ברכי כשלו – אני מניחה שנראיתי כמו דמות מצוירת – ואמי הרימה אותי. ואז חיבקתי אותה וחיבקתי את קלודט. הלכתי לאורך הבמה וחיבקתי את אופרה ואת אלי ויזל האהוב. המצלמות היו כל כך רחוקות ששכחתי לרגע שאני בשידור-חי מול מיליוני צופים. אני חושבת שהייתי מספיק צלולה בכדי להבחין שכל הצופים בקהל בוכים, כולל הנערה הרואנדית הנוספת שזכתה בתחרות. ניגבתי את דמעותיי, הנחתי את ידי על כתפיה ואמרתי לה, "אמי היא גם אמך", מה שבטח העליב אותה עד כלות.

לאחר מכן ליוו אותנו אל מחוץ לאולפני "הארפו", ומכונית שחורה גדולה אספה את כל משפחתנו צפונה, לדירה של אחותי. אף אחד לא ידע מה לעשות. אמי התיישבה ונעמדה שוב ושוב בחוסר נחת, נגעה בדברים, ושרה איזה שיר על כך שאלוהים הגן עלינו, ואנחנו צריכות להודות לו ולאהוב אותו. לאבא נדבק חיוך לא רצוני, כאילו מישהו שהוא לא מכיר מצלם אותו. קלייר נותרה קפואה, חשבתי שהיא איבדה את זה סופית. ישבתי על הספה של קלייר והבטתי באחיי החדשים, אלה שהחליפו אותי ואת קלייר לאחר שנעלמנו. נרדמתי בעודי בוכה והתעוררתי כשהנעליים של אופרה עדיין לרגלי.

ClemantineFamily

קלמנטין ומשפחתה נפגשים לראשונה לאחר 12 שנים בתכנית של אופרה ווינפרי

למחרת היה יום שישי. ברור שלא הלכתי לבית-הספר. לא יכולתי להביט בהוריי – הם נראו כמו רוחות רפאים. חשתי הוקרת תודה, כמובן, אך גם חשתי כאילו בעטו לי בבטן, כאילו גזרו עלי התנסות נפשית חולנית: בואו נראה לאיזה תהומות אפלים אפשר להפיל ילדה, ואז לאיזה גובה אפשר להרים אותה, בוא נראה מה קורה לה! אמי אהבה לטפל בגינה  בבית ילדותנו, אז ביום שבת הלכנו לגנים הבוטניים של שיקגו. עלינו על הגלגל-הענק בפארק "נייבי-פייר", קנינו צמר-גפן מתוק, כל האטרקציות לתיירים. החיוך המזויף של אבא לא ירד מפניו. קלייר לא פצתה את פיה. ואז ביום שני ההורים והאחים החדשים שלי עזבו חזרה לרואנדה בטיסה שהצוות של אופרה אירגן להם. אני תפסתי את הקו האדום של המטרו, ואז את הקו הסגול, חזרה לקנילוורת'. גברת תומס אספה אותי מהתחנה והורידה אותי הישר בבית-ספר.

2. רואנדה

פעם, כשהייתי ילדה רגילה, חייתי בקיגאלי, בירת רואנדה, והייתי סקרנית וחכמה. הכינוי שלי היה "קָסֶטַה". הייתי חוזרת על כל מה ששמעתי או ראיתי, כולל העובדה שאחותי קלייר, הבוגרת ממני ב-9 שנים, לבשה מכנס קצר תחת החצאית שלה, ושיחקה כדורגל במקום לעשות את מטלות הבית לאחר בית-הספר. אמי הייתה מבלה את הבקרים בכנסייה ואחר הצהריים הייתה עובדת בגינה, שם לימדה אותי את שמות הצמחים – כרובית, ציפור גן-עדן – ואיך לטפל בכל אחד מהם. לאילו צמחים ייטב צל המנגו ואילו יעדיפו את השמש. אבי ניהל תחנת מוניות שירות. הוא עבד קשה עד הלילה. לעיתים הוא היה מגיע לשנת צהריים מתוקה. נדרשתי לשמור על השקט שעה שהוא ישן, להפסיק לצעוק וגם ולהפסיק לנענע את ענפי המנגו (נהגתי לדמיין שזה אוטובוס שייקח אותי לקנדה או בותר – עיר בדרום רואנדה). אבל יום אחד שכחתי. מעולם לא הוענשתי לפני כן. אבי קרא לי לחדרו ונתן לי סטירה. זו הייתה האכזריות הגדולה ביותר שחוויתי מעודי.

ב-1993 כשהייתי בת חמש, התחלתי ללכת לגן. חשבתי שאני הילדה הכי מיוחדת שם, ואולי הילדה הכי מיוחדת בעולם כולו, כי יום אחד השמרטפית אספה אותי מהגן והביאה לי מעיל גשם ומגפי פלסטיק ירוקות שהיו שייכות לקלייר. היא הייתה מספרת לי סיפורים שהעניקו משמעות לדברים, כמו למשל שהאלים מנערים את האוקיאנוס כמו שטיח כדי לעשות בו גלים. אלא שהשמרטפית האהובה שלי נעלמה. כמה חודשים לאחר מכן השמרטפית החדשה באה לאסוף אותי מהגן. בדרכנו הביתה עברנו ליד קבוצה של גברים ששרו, רקדו, ותופפו ברחוב, במקום בו תמיד קנינו סוכר. רציתי להצטרף ולרקוד איתם – מעולם לא ראיתי את האנשים האלה לפני כן, זה נראה היה אקזוטי ומרגש, וגם ככה הם חסמו את הרחוב המאובק ולא נתנו לרכבים לעבור. אבל השמרטפית הזאת, שתמיד הייתה מפנה את תשומת ליבי ללביבות או "מנדזי" (לחם מטוגן) כדי שהיא תוכל לדבר עם חברותיה, סירבה. בבית שמעתי את אמא כועסת עליה, "לא היית אמורה ללכת בדרך הזו". כמה ימים לאחר מכן גם השמרטפית הזו נעלמה. מאז לא הלכתי עוד לגן.

מכירים את הפתיתים הקטנים האלה שמכניסים למים והם מתנפחים לכדוריות ספוג? החיים שלי היו בדיוק ההיפך. הכול הצטמק. נאסר עלי לשחק בעץ המנגו, ואז נאסר עלי לצאת מהבית. הווילונות שלנו, שאמי הייתה פותחת בכל יום בחמש בבוקר, פתאום נשארו סגורים. התופים המשיכו להלום בקול חזק מהמרחק. צופרי הרכבים התרבו ויצרו המולה בשעות היום. אבא חזר מהעבודה לפני רדת החשיכה. אמי הפסיקה ללכת לכנסייה. היא עברה להתפלל בחדרי, וכל משפחתי עברה לישון בו בלילות, כי החלונות שלו היו הכי קטנים. אכלנו ארוחת ערב באורות מכובים. הפרצופים של הוריי הפכו לכאלה שמעולם לא ראיתי לפני כן. ומבחוץ נשמעו קולות שלא הצלחתי להבין מה הם – לא צרחות, גרוע מכך. ההורים שלי התלחששו ביניהם ואני ניסיתי לצותת. שמעתי אותם מדברים על שודדים שבזזו את בית השכן שלנו והשאירו פתק בו כתוב שהם יחזרו בקרוב בשביל לחטוף את הילדות.

מלאו לי אז 6 שנים. אף אחד לא הסביר לי כלום – שום משל על העולם שקורס לתוך עצמו, כמו המשל על כך שבלילה השמים מנשקים את הארץ וכך נוצר הטל. ואז, ביום בהיר אחד, אמא אמרה לקלייר לארוז כמה חפצים, ולנסוע לחווה של סבתא, שכל כך אהבנו. בבית של סבתא אנחנו אף פעם לא נועלות נעליים. למחרת בבוקר הגיע רכב מסחרי מתחנת השירות של אבא. אמא נתנה לי שקית והכניסו אותי לרכב לצד קלייר. אמא השביעה אותי להתנהג יפה, חיבקה אותנו ואמרה שבקרוב תבוא לפגוש אותנו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

בדרך החוצה מקיגאלי עצרנו לאסוף עוד שתי בנות-דודות שלי, נערות בגיל של קלייר. הנהג דפק בדלת. אף אחד לא יצא. עצרנו בבתים אחרים, בנות אחרות נכנסו לרכב. הצטופפנו במרכז הספסל האחורי, שמרנו על מרחק מהחלונות. כמה פעמים נתבקשנו לשכב על הרצפה. קלייר אמרה לי שעכשיו משחקים את משחק השקט ואסור לדבר. הנסיעה ארכה נצח. אפילו לא עצרנו בדרך לאכול קבב או לקנות לסבתא את הסבון שתמיד היינו מביאות לה במתנה.

אצל סבתי, כמה מדודי ובני-דודי כבר היו במטבח, הילדות הבוגרות יותר קילפו תפוחי אדמה כמו עירוניות – לא משהו. הערצתי את הבנות האלה, את משקפי השמש שלהן ואת הבגדים היוקרתיים שלהן. סבתי חגה סביבן כמו לביאה, וזעמה. מוקדם יותר באותו יום הן התגנבו החוצה מביתה וירדו לאורך הרחוב, כדי לחפש איפה אפשר לקנות קרם גוף.

כל שעה שאלתי מתי ההורים שלי יגיעו – או לפחות אחי, שקראנו לו "פּוּדִי", כי הוא אהב "פומה" ו"אדידס". סבתא, הבנות-דודות ואחותי רק אמרו לי: "עוד מעט". אף אחד לא שיחק איתי. כעסתי שהזניחו אותי. הפסקתי לאכול ולהתקלח ולא נתתי לאף אחת לגעת לי בשיער. אחרי כמה לילות סבתא אמרה, באפס התלהבות, "בואי נשחק מחבואים", ולקחה אותי, את קלייר ואת הבנות-דודות לישון בבית אחר. בלילות שאחרי היא אמרה, "בואו נתחבא שוב", הפעם היא ביקשה שנכנס לתוך בור גדול באדמה שנועד להכנת שיכר-בננות.

כשנכנסנו לבור שמענו נקישות על הדלת. סבתא סימנה לנו להיות בשקט ואז הורתה לנו לרוץ או לזחול דרך שדה תפוחי אדמה סמוך. אני לקחתי איתי שמיכה, שהפכה להיות מגבת. קלייר משכה אותי בידי. לאחר שזחלנו לאורך השדה והגענו לחורשה, רצנו בכל הכוח לעבר מטע בננות, שם ראינו עוד אנשים, רובם צעירים, חלקם פצועים ומדממים. הלכנו שעות עד שכאב לי כל הגוף. בלי שום כיוון, רק להתרחק עוד ועוד. התכופפנו לנחל קטן בשביל לשתות ממנו. התחלתי לרעוד, למרות החום, ובכיתי לקלייר "אני רוצה הביתה". היא נעמדה, משכה בידי, ואמרה "לא נוכל להישאר כאן. אנשים אחרים יבואו."

באותו לילה ירד גשם סמיך כמו סירופ. אחזתי בחולצתה של קלייר, תשושות מכדי להחזיק ידיים. אישה אחת ניסתה לתת לנו אוכל, אבל פחדנו מדי לקחת אותו. גבר אחד סיפר לנו שהוא יודע את הדרך למקום מבטחים. עקבנו אחריו עד לגבול עם בורונדי, אל נהר אקניארו (Akanyaru). גופות צפו בנהר. הייתי כל כך קטנה שחשבתי שהם ישנו על המים.

כל הציפורניים שלי נשברו. חיינו על פירות. מצאנו בית נטוש בו העברנו את הימים מתחבאות תחת מיטה. לאחר כמה ימים או שבועות – מי בכלל יודע? – מצאנו שדה תירס בו שיחקו ילדים. הצרחות שלהם נשמעו לנו די הגיוניות, הלא כל העולם השתנה לחלוטין. קלייר החליטה שצריך לעזור להם למצוא את הוריהם. כשמצאנו את אמא שלהם קלייר אמרה לה שהגענו ממעבר לגבעה, ושההורים שלנו יגיעו בקרוב. היא קיבלה לכאורה את הסיפור הזה ולקחה אותנו לבקתת הבוץ שלה, בה היא ישנה עם כל משפחתה על מצע קש. כל הלילה התגרדתי. בבוקר התעוררתי עם פצעי-גירוד והילדים צחקו עלי שאני לא יודעת מה זה כינים. נשארנו שם, עבדנו בשדות ואכלנו תירס מבושל ובטטות בלי מלח או שמן – האוכל המגעיל ביותר שאי פעם טעמתי. ואז, לאחר מספר שבועות, ראינו אנשים הולכים לאורך הכביש, מאות, אולי אלפים, נושאים ציוד על גבם ועל ראשיהם, ילדים קטנים וסלים. איש אחד לקח איתו כלב. קלייר החליטה שאנחנו צריכות להצטרף אליהם.

"מה אם תלכו ולא תמצאו שום דבר?" שאלה האם מהבקתה.

"אנחנו צריכות ללכת", השיבה קלייר.

3. שיקגו

כשנחתנו לראשונה בארצות הברית של אמריקה, בנמל התעופה או'הייר שבשיקגו, אנשים שאחזו שלטי "WELCOME TO AMERICA" נתנו לנו בלונים צבעוניים, תיקי-גב ושוברי קניות בסך מאה דולר. ביום הראשון שלי בבית-הספר התעוררתי בחמש בבוקר ולבשתי סווטשרט וג'ינס. הייתי אז בת 13, הכניסו אותי לכיתה ו'. קלייר ליוותה אותי לבית-הספר. הגענו שעה לפני שהוא נפתח. ראיתי שילדים נכנסים לקפיטריה ומקבלים ארוחת בוקר חינם, אז כמו פליטה טובה נכנסתי לקפיטריה וקיבלתי גם אני ארוחה חינם.

בסוף השנה הזו, המורה שלי אמרה לכומר מהכנסייה שלי שאני צריכה להיות בבית-ספר טוב יותר. אז הכומר שאל בקהילה של הכנסייה ומשפחת תומס הסכימה לקחת אותי. חייתי איתם בין ימי שני לשישי. זה היה נפלא. גברת תומס קראה איתי מידי יום ספרי ילדים כמו "הנסיך הקטן". היא שכרה לי מורים פרטיים ולקחה אותי לחופשה משפחתית בפלורידה, אך לא חשתי בנוח להקשר אליה יותר מדי: בלי "אני-אוהב-אותך", וללא נשיקות לילה טוב. התמקדתי במאמץ להתקדם בעצמי, בכוחותיי שלי, ללמוד לעבוד עם המערכת האמריקאית, להרים את עצמי מהתחתית כמו איזה דמות של הורטיו אלגר. בבית הספר המעודדות נראו תמיד שמחות, אז נהייתי מעודדת. התעמלתי במסלול הריצה. השתתפתי בחוג אימפרוביזציה. זכיתי לטיפול מקצועי, ואף גייסתי עם חבריי לכיתה תרומות לאפריקה. פעם אחת אפילו נרשמתי לטיול של מועדון הנוער של הכנסייה. גברת תומס ארזה לי תיקים, ולקחה אותי לגן הלאומי "פוט ביץ'". הבטתי סביב ותהיתי, מה זה הסיוט הזה? למה לעזאזל שמישהו ילך מרצונו לישון באוהל ועוד ישלם על זה כסף?

קלמנטין כמעודדת בכיתה ז'

קלמנטין כמעודדת בכיתה ז'

בשכונה, כמה אנשים התייחסו אלי כמו לביצה שברירית, הילדה הענייה, הפליטה המסכנה. אנשים רצו לעזור רק בדרכים שהם רצו. יום אחד, חברה של גברת תומס אספה אותי מבית-הספר במכונית עם גג נפתח, נתנה לי משקפי שמש ואמרה: "אנחנו הולכות לעשות שופינג היום. תוכלי לקרוא לי דודה ווילמה". היא נהייתה הסנדקית שלי לקניות. נסענו לחנות המעצבים "נורדסטרום".

"טוב, אז ככה זה עובד", אמרה, "את קונה דברים שמתאימים לדברים שכבר יש לך. זה לא רק עניין של אופנה, זה צריך להחזיק מעמד".

אהבתי בגדים – ודודה ווילמה הייתה נחמדה. יותר מהכול היא רצתה ללמד אותי על ההתפתחות של הגוף שלי. אבל גם היו המחשבות האלה: "למה את עושה זאת? למה אכפת לך ממני בכלל?"

בימי שישי נהגתי לקחת את המטרו ל"רוג'רס-פארק".  הייתי עוצרת בדרך ב"בלוק-באסטר" לבזבז את דמי הכיס שגברת תומס נתנה לי על פופקורן, גזוז וסרטים מושכרים. בדירה של קלייר הכנתי מבצר מכריות בו ביליתי כל הלילה באכילת חטיפים וצפייה בסרטים, יחד עם ילדיה מרייט (8), פרדריק (5) ומישל (2). אחותי נאלצה להיות אחראית על כל כך הרבה. בנוסף להיותה אמא צעירה היא הייתה שורדת מופלאה. בדיוק כמו שעשינו באפריקה, אני דאגתי לילדיה בזמן שהיא התרוצצה והתפרנסה. בשבת בבוקר הייתה נוסעת למרכז שיקגו לנקות חדרים במלון "ווינדהאם". אני הקפצתי פנקייק והגשתי עם גלידה לשלושת ילדיה, ואז כיבסתי את בגדיהם, בישלתי והקפאתי קופסאות מזון שיספיקו לכל השבוע. וידאתי שלמרייט, פרדריק ומישל יש מקום להיות בו בכל יום אחרי בית-הספר והגן. בימי ראשון, כמו רואנדיות טובות, הלכנו להתפלל בכנסייה והעמדנו פנים שהכול בסדר. כך נראית המדיניות הרשמית של התרבות הרואנדית: ניקיון, בגדים נאים, לא להישאר בצד. בימי ראשון בערב הייתי חוזרת לחיי הפינוק שלי בפרבר קנילוורת'. קלייר אף פעם לא התמרמרה על זה. היא לא ידעה שגברת תומס מכינה לי שלוש ארוחות ביום, ושבביתה יש לי חדר שינה חמים ומרווח, עם אמבטיה ובלי ג'וקים.

שנה לאחר אופרה ווינפרי, קלייר זכתה באזרחות אמריקאית ונסעה לבקר ברואנדה, במקום בו הורינו חיים עכשיו, בקתה צנועה בפרוורי קיגאלי. הם איבדו הכול במה שכולם קוראים לו "אינטמברה" (Intambara), שמשמעה "התפרצות" או "פיצוץ" בקינרואנדה (השפה הרואנדית). איך ניתן לתפוס רצח של 800,000 בני אדם ב-100 ימים, בידי חבריהם ושכניהם? חודשיים לאחר הביקור הזה קלייר נסעה שוב לרואנדה, והפעם הביאה עמה את אמי ואחותי הקטנה, לחיות בארה"ב. לאחר כמה חודשים גם אבי ושאר אחיי הצטרפו.  חיי הפכו סוריאליסטיים עוד יותר. כמו קלייר, הוריי לא דיברו על העבר. הם חיו בהווה-מתמשך-עד-נצח, לא שאלו יותר מדי שאלות, לא הרשו לעצמם להרגיש ולכאוב, התקדמו בחיים הפרטיים הזעירים שלהם. בסופי שבוע בדירה של קלייר, הייתי רואה את אחותי בת ה-6 קופצת לזרועותיה של אמי – כאילו מישהי יכולה, פשוט ככה, לקפוץ לתוך זרועות אמי. היא זכתה לתשומת הלב של אמי כמו כל הילדות בנות-המזל.

ביום ראשון אחד, בזמן שהכנתי שיעורי בית, שמעתי את אמי במטבח מכינה קדירת בשר, ושרה. כשסיימה היא התיישבה לידי בשולחן. זו היתה הפעם הראשונה שישבנו כך יחד מזה 14 שנים. העור הכהה שלה לא תאם את שלי. השיער שלה היה קצר ומוצמד לראשה. ציפורניה היו סדוקות. שפתיה היו יבשות. השירה שלה נשמעה לי מוזרה. הפנטזיה על איחוד הייתה שקר. אף אחד לא יוכל לתקן את המשפחה שלי. לאחות את הקרע הזה. הדבר היחיד שהתאים לזיכרון שלי היו עצמות הלחיים שלה ומחרוזת הפנינים שענדה על צווארה.

רצתי למקלחת ופתחתי את המים בעוצמה. לאחר 20 דקות קלייר דפקה על הדלת עוד ועוד עד שפתחתי.

"את לא מתקלחת. למה העיניים שלך אדומות?" היא שאלה בנוקשות, "בכית? מה קרה?"

4. בורונדי וקונגו

מוזר איך שאת הופכת מאדם הנמצא הרחק מביתו לאדם ללא בית בכלל. המדינה שאמורה הייתה להיות המולדת מוקיעה אותך החוצה. אף מדינה אחרת לא מקבלת אותך. את בלתי רצויה, על ידי כולם. את מגלה לפתע שאת פליטה. יום אחד הלכנו בקבוצת אנשים, כאשר אמבולנס של הצלב האדום נגלה לפנינו. הנהג הזמין את הפצועים ואת ההריוניות להיכנס לאמבולנס. לשאר הורו ללכת בעקבותיו עד שהגענו לשתי גבעות מכוסות אוהלים לבנים וכחולים.

התחלתי לרוץ ולצעוק, "פּוּדִי! פּוּדִי!", בטוחה שאח שלי יימצא פה. בסופו של דבר, עובדי נציבות הפליטים של האו"ם החזירו אותי לשיירה, לעמוד ליד קלייר. כשהגענו לכניסה למחנה הפליטים, אשה אחת לקחה את ידי ודחפה אותה לתוך דלי דְּיוֹ סגול. הצבע סימל את זה שנספרתי. אף אחד לא שאל לשמי – יותר מדי אנשים בשביל רישום שֶׁמִּי. קיבלנו אוהל, שמיכות מגרדות וסיר. איש אחד הצביע על אזור בגבעה בו אנחנו אמורות לנטוע את האהל, ועל מרחב בין שתי הגבעות בו אנחנו אמורות לעמוד בתור, אחת לחודש, כדי לקבל שקית פלסטיק מלאה בתירס ובעדשים.

נותרתי מסוחררת במשך כמה שעות – כמובן שנמצא את ההורים שלנו כאן, חשבתי. ואז הסתכלתי סביב. מאות חולים נאנחים על הרצפה. מאות פצועים זועקים. שירותי המחנה ממוקמים בסמוך לתעלה שעובדי הסיוע חפרו בשביל להטמין גופות. פחדתי ללכת לשם. קלייר לא פחדה – היא הייתה נוקשה כמו ענבר באותם ימים.

אבל כעבור חודש, גם אני לבשתי מסכת פורצלן. נעשיתי קשוחה. בכל בוקר הלכתי במשך שעתיים-שלוש על מנת לאסוף עצים ולהביא מים. פעם אחת במשאבת המים, אחרי שעמדתי שעה ארוכה בתור, מישהי שבטח הייתה בת 17 דחפה אותי החוצה מהתור. "את מתכוונת לסחוב את המיכל הזה? הוא גדול מהראש שלך! גדול מכל הגוף שלך." השלכתי לעברה את משפטי הבריונים שלמדתי במחנה, כמו: "אל תתעסקי איתי כלבה", תוך שכנוע עצמי שאני מבוגרת כפליים ממה שהייתי וחזקה פי חמש מהנערה הפתטית הזאת,  שרק בגלל חולשתה היא משפילה אותי כך, ילדה בת 6.

בהמשך חיינו במחנה, עובד סיוע קונגולזי נאה הצהיר כי הוא מאוהב בקלייר. היא הבינה שאנחנו מטרה קלה לטרף, שתי נערות חסרות מגן. היא אמרה לי לא לקבל לעולם מתנות כמו סוכריות או לחם. היא אמרה לעובד הסיוע – שאני עתידה לקרוא לו רוב, ושבאותה שעה נראה חכם ומוצלח בזכות התספורת, חולצת הפסים והנעליים המבריקות שלו – שהיא צעירה מדי בכדי להתארס ושהדבר האחרון בעולם שהיא צריכה על הראש זה להיות נערה בת 16, ללא הורים, עם אחות קטנה ותינוק לדאוג להם. אבל הוא התעקש.

"אני רוצה להתחתן איתך," אמר רוב מדי יום. "אני רוצה להתחתן איתך, ואת תוכלי ללכת לבית-ספר".

הוא טען שהוא התאהב בקלייר ביום בו הגענו למחנה, ושאם היא תסכים להתחתן איתו, נוכל לעבור לקונגו ולחיות אצל אמו.

לאחר מספר חודשים, קלייר נשברה – ברור שתישבר, מה יכלה לעשות? החיים האלה גם ככה לא הובילו לשום מקום, וחתונה (גם אם היא בעייתית) היא כרטיס יציאה. חתונה מעניקה מסמכים שהם המצרך הנדיר ביותר לפליטות שכמותנו. לצד זאת, לי היה את קלייר שתדאג לי, אבל לקלייר לא היה אף אחד שידאג לה. קלייר ורוב התחתנו, מוקפים בכמה פליטים צרי-עין, חבריו של רוב ועובדי סיוע אחרים. הדבר הטוב ביותר באותו היום היה ה"מנדזי" והמשקאות המוגזים.

לאחר החתונה, רוב עמד במחויבותו בפעם היחידה בהיסטוריה. הוא סייע לנו לקבל את המסמכים שהיינו זקוקות להם כדי לעבור לגור אצל אמו, או למעשה, בבית של דודו ביובירה (Uvira) שבקונגו. בשבועות הראשונים שלנו שם עמדתי כל היום על המיטה ונגעתי בתקרה. אחרי שנה וחצי של לינה בחוץ, לא הייתי מוכנה לשחרר את התקרה לרגע, פחדתי שהיא תברח. קלייר נכנסה להריון וכולן רצו להיות האימהות שלי. נשים קרצפו את רגלי והעניקו לי את השמלות היפות ביותר של ילדותיהן. הן היו אומרות "מה זה הבלגן הזה?" ומסדרות לי את השיער. בני-דודיו של רוב, ילדים בגילי, גרו אתנו בבית. חלקנו צלחות גדולות של אורז, חצילים ותבשילי דגים. אני הייתי אוכלת הכי לאט.  במרץ 1996  קלייר בת ה-17 נסעה לבית החולים, ומרייט נולדה. הרגשתי כל כך נאהבת ונתמכת. הצטרפתי לכמה חודשים לכיתה א'. אפילו התחלתי לשכוח את רואנדה. אולי החיים החדשים שלי בקונגו הם האמת, ורואנדה הייתה סתם חלום בלהות? אבל אז אנשים התחילו להגיע בהמוניהם מבוקאבו (Bukavu), צפון-מזרחית ליובירה, נמלטים מהמלחמה שהחלה בין מובוטו לקאבילה, מתדפקים על דלתות הבתים, כולל ביתנו, מתחננים למזון. המשפחה של רוב בישלה בסירים גדולים תבשילי דגים ואורז, והכניסה פליטים פנימה. אך הם המשיכו להגיע בהמוניהם, מציפים את הרחובות והשווקים, מרוקנים מדפים מחנויות. קלייר הבינה שזה רק יחמיר, אספה את התכשיטים והבגדים שלה, כל דבר שהיא יכלה למכור, והחליטה שעלינו לברוח.

בשביל לעבור מקונגו לטנזניה נדרשנו לחצות את אגם טנגניקה (Tanganyika), האגם העמוק ביותר באפריקה. זה לקח 6 שעות. חמישים אנשים מפוחדים, הנושאים את כל חייהם על גבם, הצטופפו אתנו בסירה קטנה. המים חדרו לסירה מהרגע בו עזבנו את החוף. על מנת להימנע מטביעה נדרשנו להיפטר ממשקל עודף, לשלם בחפצים היחידים שנותרו לנו בתמורה לחיינו. אנשים השליכו את כל רכושם למצולות – תמונות ממוסגרות, כסף, תכשיטים – והביטו בהם שוקעים בעצב. אישה אחת השליכה למים את סט צלחות הקרמיקה הסינית שלה, אחת אחת, ואז התחילה להשליך ספלי זכוכית. ועדיין, המים הקרים המשיכו לחדור לסירה, מגיעים עד לשוקיים של המבוגרים, מעל הברכיים במקרה שלי. התפללתי לכל קדוש שיכולתי לזכור את שמו – מרי, רוז, קתרינה. הבטחתי לאלוהים שאם יביא אותי לצד השני הוא יכול להרוג אותי איך שירצה. לא הייתי מוכנה למות כך. קלייר אחזה את מרייט, שמלאו לה אז 8 חודשים, צמוד לחזה. הגענו לטנזניה הלומות ומותשות, ונרדמנו על חוף האגם. בבוקר המשטרה מצאה אותנו והעלתה אותנו על סירה. חזרנו להיות פליטות.

5. מכללת הוטצ'קיס ואוניברסיטת ייל

בתכנית הקצבאות לתלמידי מכללות שאלו "כמה הורייך מרוויחים?" – ואני חשבתי, כאילו, איזה הורים? "האם בני משפחתך נלחמו במלחמת אזרחים?" – איזו מלחמת אזרחים? היועץ שלי מתיכון "ניו-טרייר" צחק כשהראיתי לו את רשימת המכללות אליהן ביקשתי להתקבל: פרינסטון, ייל, ג'ורג'טאון. הוא חשב שאני צריכה לכוון נמוך יותר. כולם חשבו כך. ואז קיבלתי מכתב: התקבלתי לרשימת המועמדים לייל. באביב 2008 טסתי לניו-הייבן (New-Haven), וצעדתי למשרדו של הדיקן במטרה לשכנע אותו שאני שייכת לשם, לייל, אותה החשבתי למולדת מנהיגי העתיד. חשבתי שאם באמת מחפשים אנשים שנחושים לתקן את העולם, אז אני אחת שיודעת מה צריך לתקן. הוא התקשר אלי לאחר שבוע והציע לי מלגה מלאה.

הכתיבה האנגלית שלי עוד לא הייתה מספקת, אז הדיקן ארגן לי מלגה נוספת למכינה בהוטצ'קיס. גברת תומס הסיעה אותי לקונטיקט. היא לא ראתה פנימייה בחוף המזרחי לפני כן. ילדיה למדו באוניברסיטאות נחשבות, אבל משנכנסנו לקמפוס בן 100 השנים, עם נמל, בית קברות ושני מגרשי הוקי, גברת תומס הביטה סביב בפליאה, גאווה ובלבול. זה בזכותה: האדיבות של משפחתה הפכה את הוטצ'קיס לאפשרית עבורי. אלא שבשלב מסוים, היא ציפתה שיהיו לחיים סדר מוכר. העובדה  שאני בהוטצ'קיס  שוברת את הסדר הזה. חרגתי מכללי ההיגיון.

קלייר תמיד לימדה אותי: הכול שלך, ובעצם אין לך כלום, העולם לא חייב לך כלום, לאף אחד לא מגיע יותר או פחות מלאחר. אפילו כפליטה היא הקפידה על תלבושת מכובדת –חולצה לבנה מגוהצת, ג'ינס מחמיא מתרחב בקצה, מגפונים שחורים, חליפה חומה – כדי שתוכל להציג את עצמה, בפני כל אחד ובכל מצב, כמוצלחת וחכמה, כאשה צעירה ונועזת, נקודה. היא לא ביקשה רחמים. היא הייתה עוּבְדַת חיים. היא שווה. אף אחד לא צריך לדעת יותר מזה.

בהוטצ'קיס, הגנדרנות שלמדתי מקלייר, יחד עם כישורי הפליטה שסיגלתי לעצמי, שירתו אותי נאמנה: איזו התנהגות אני רוצה לחקות במקום הזה? למי יש עוצמה אמתית ומי מזייף? איפה הסכנות ואיך אמנע מהן? המסוגלות שלי להתנהל במערכת לא מוכרת הביאה אותי לשם, לאולמות הפורמייקה המהודרים, שקירותיהם מעוטרים פורטרטים עתיקים של גברים לבנים אציליים. אך דבר לא הגן עלי ממה שהתרחש בלב פנימה. זאת הייתה הפעם הראשונה שחייתי לבד, הרחק מקלייר וממשפחת תומס. הייתי בת 20 וחשתי כל כך מבוגרת, וכל כך צעירה. יום אחד, בסמינר לימודי הפילוסופיה, ישבתי ליד השולחן העגול עם השותפים שלי, סטודנטים בבגדים ספורטיביים וסטודנטיות בסווטשרטים. היה זה יום סתווי יפה. הפרופסור נתן לנו תרגיל מחשבתי: את חובלת של סירה עם שני נוסעים. הסירה טובעת. נוסע אחד זקן ואחד צעיר. את מי תצילי? מעטה ה הפורצלן שעל פני החל להיסדק. לפני שנכנסתי לקמפוס ביקשתי מהמנהל לשמור בסוד את סיפורי. אף אחד לא ידע מי הייתי. "אתה באמת רוצה לדעת איך זה מרגיש?" פלטתי, בגרון חנוק. "זוהי שאלה אבסטרקטית בשבילך?" שאלו אותי בלעג הסטודנטים המתחכמים.

מספר שבועות לאחר מכן, סביב השולחן העגול הזה, הפרופסור ביקש שנציג את עמדותינו בנוגע למחלוקת הנצחית, החוצה "ימין" ו"שמאל" בשיח האמריקאי: האם לשלוח חיילים למבצעים הומניטאריים מסכני-חיים כמו "בְלֵאק הוֹק דָאוּן" בסומליה. הרגשתי שאני בוערת מבפנים. "אין לך שמץ של מושג, נכון?" צעקתי על נערה שדיברה. "מעולם לא היית במצב כזה. מאיפה בכלל יש לך זכות לדבר? הדבר הזה הוא על אמת. זאת אני. יש לי שם. יש לי חיים. ויש שם אנשים שנרצחו או שרדו אבל הם שונאים את העולם בגלל אנשים במדינה שלכם שישבו על הספות וצפו בנו נטבחים בטלוויזיה." קמתי ויצאתי מהחדר בסערה.

clemantinewhite

כשחזרתי לקחת את התיק שלי, הפרופסור ביקש ממני להתייצב במשרד שלו. הוא היה בערך בן חמישים, זקנו מאפיר, קצת דלוח אבל אדיב. הוא הסביר לי שאני צריכה ללמוד להיות פחות אמוציונאלית. לא הסכמתי. "אני לא יכולה להיות פחות אמוציונאלית, זה אישי", אמרתי, בזמן שחשבתי לעצמי שלא שרדתי את כל הזוועה הזאת בשביל ללגום תה ולהתווכח במועדון האינטלקטואלים שלו. עזבתי את הקורס והלכתי לטיפול.

בסתיו שלאחר מכן, באוניברסיטת ייל הנחשקת, ניסיתי שוב ללמוד איך העולם עובד: פסיכולוגיה, היסטוריה ומדעי המדינה. אבל הקורסים האלה לא סייעו לי למצוא משמעות בחיים. הם הרגישו מרוחקים, פשטניים וקרים. אז בניתי לעצמי מערכת פרטית. בשנה השנייה נרשמתי לקורס אינטנסיבי של הסופר הגרמני וינפריד גיאורג זבאלד כי הוא כתב ספר בשם "על אופייו הטבעי של החורבן", וזה נשמע לי בדיוק כמו סיפור חיי. זבאלד שיבץ בספר תמונות אקראיות של ספריות, עיניים, חיות, חלונות ועצים במטרה להמחיש את ההשכחה ההמונית שמולדתו שקעה בה לאחר מלחמת העולם השנייה.

מאז שהתחרפנתי בהוטצ'קיס, הייתי במסע פנימי לאיחוי הקרעים שבתוכי. הייתי מסתכלת על ידיי, אלו הם ידיה של אמי. הייתי מתבוננת ברגליי, במיוחד ברגל ימין, היא נראתה כמו הרגל של אבי. ידעתי שלא אוכל להכיר את עצמי דרך המשפחה האמריקאית שלי או סווטשרט-ייל וחצאיותj. Crew של חברותי האמריקאיות, למרות שהתלבשתי כמוהן. הבעיה הייתה שהיו לי כל כך מעט חפצים מהעבר, רק קלמר בצבע וניל מדרום אפריקה, ותמונה שלי בגיל 4, לבושה במיטב מחלצותיי לכבוד חתונתה של דודתי, שהחבאתי כל כך עמוק שאני כבר לא זוכרת איפה. זבאלד הציעה לי שיטה, טכניקה לנווט החוצה מהאפילה: הוא טען שאם אדם נכנס עמוק מספיק למעבה זיכרונותיו, ומקדיש מספיק תשומת לב לאותות וצפנים, לרמזים הזמינים, הסיפור שלו יתחיל לקבל משמעות רגשית ומוסרית, וכך יוכל לגבש זהות אישית איתנה.

קראתי את כל ספריו של זבאלד: "טבעות שבתאי", "המהגרים", "סחרחורת" . ואז התחלתי לקרוא אותם מחדש. התחלתי גם להתאמן כל יום בהליכה, לצד אנט, מוכרת פרחים שהייתה נעמדת כל בוקר מול אולם-המוסמכים עם דלי פרחים שהיא קנתה בתפזורת ומכרה ביחידים ברווח קטנטן מכל פרח. היא הייתה לוחמת. אף אחד כמעט לא הבחין בה עד שצעקה: "היי מותק, בואי תקני לך כמה פרחים." היא לא הייתה דומה בדבר למרבית הסטודנטים המהודרים, ילדי השמנת. אבל בשבילי היא הייתה רמז, קישור לעבר. היא הזכירה לי את אחותי שהייתה מנסה למכור כל דבר – מלח, בשר – כדי לחסוך כסף שבאמצעותו נוכל אולי לצאת מחיי המוות שלנו כפליטות. היו לי כל כך הרבה שאלות על התנהגותי. למה השתמשתי ב-GPS גם בתוך הקמפוס כשידעתי היכן אני נמצאת? למה אספתי באובססיביות חרוזים וכפתורים? למה דיברתי כל כך הרבה – האם פחדתי להיעלם? אחרי ההליכה עם אנט הייתי מקיפה את שדרת בית-החולים ומצלמת את דרכי העפר והכרמים הגדלים מחוץ לבית הקברות של ייל. אחר כך הייתי מתבוננת בתבניות שהשתקפו בתמונות, בודקת אם הן תואמות את התבניות של הורידים בידי.

פעם אחת, בחדר השינה שלי, נסוגתי לקן הכריות שבניתי במיטתי והוצאתי עותק של "אוסטרליץ", הנובלה של זבאלד על אדם בשנות החמישים לחייו שבילדותו נשלח בידי הוריו היהודים מצ'כוסלובקיה לאנגליה ב"רכבת הילדים", מבלי שאף אחד הסביר לו מה עתיד להתרחש. לבשתי אוזניות על מנת להאזין לאודיו-בוק שעה שאני קוראת. כשבן זוגי, איאן-עיניים-ירוקות חזר הביתה אמרתי לו: "אתה חייב להקשיב לזה! הכול קשור!" התלהבות של מי שחוותה הארה קוסמית. הייתי עם איאן שנתיים. אהבתי אותו ודבקתי בו, אבל הוא הרבה לצחוק עלי שאני קרובה יותר לזבאלד מאשר אליו. וזה היה נכון, באופן מסוים: בהחלט קיוויתי שאיאן יתעניין יותר בזבאלד, יעמיק בכתביו ובסיפור חייו. באותה שעה איאן מעך ניירות ושיחק איתם בידיו בעצבנות. מעין טיק מוזר שאמור להעיד על משהו. אבל הוא לא חשב שיש לכך משמעות, הוא העדיף שלא לאבחן התנהגות זו.

"קלמנטין, את כזאת מוזרה", אמר איאן, ונפנף אותי בעדינות. ועדיין, חשתי חסרת כלים לאבחן את התנהגותי. למה אני שותה רק תה, ולא מסוגלת לשתות מים קרים? למה אני מתכווצת כשהשמש שוקעת?

6. טנזניה , מלאווי, מוזמביק, דרום אפריקה, קונגו וזמביה

קלייר אף פעם לא דיברה כשהלכנו, ואף פעם לא אמרה לי לאן אנחנו הולכות. היא פשוט המשיכה ללכת, בנחישות ובאגרסיביות, משש בבוקר ועד שלוש אחר הצהריים, עם שקית ניילון מפוצצת בחפצים בכל יד, בד צרוב שמש עוטף את ראשה, ומרייט רתומה לגבה. לא היה אכפת לה אם אני הולכת מהר או לאט, או אם, באבסורדיות של ילדה בת שמונה, אני סוחבת בתיק מיקי-מאוס שלי אבנים שאספתי בדרך כדי לנסות לזכור את הנופים השונים שעברנו. לקלייר גם לא היה אכפת אם הייתי צמאה, מותשת, רעבה, מיובשת, מיואשת, מבולבלת או בודדה. לא היה אכפת לה אם העשב חתך את רגליי, או אם סנדלי הפלסטיק הבלויים שרפו את רגלי. לקלייר לא היה אכפת שפחדתי מההתנהגות של רוב. הוא הצטרף אלינו בטנזניה אחרי שגם הוא איבד הכול: את העבודה, את הבית. ועכשיו כשגם הוא נהיה פליט הוא ביקש להביע את הכאב בדרכים פוגעניות. לקלייר לא היה אכפת – והיא אפילו לא העמידה פנים שאכפת לה מכך שרוב מתעלל בה. שעות לאחר שעזבנו את בית סבתי, קלייר קיבלה החלטה נוקבת, ממעמקי התת-מודע שלה: היא מסוגלת לשרוד ואולי אף לאפשר לי לשרוד, אבל רק אם תתנתק מהרגשות שלה, רק אם תסרב לקחת על עצמה סבל של בני אדם אחרים.

מחנה הפליטים בטנזניה היה מחריד – צפיפות נוראה, מחסור באוהלים, תורים של ימים שלמים לשירותים. קלייר החליטה שלא נוכל להסתגל לחיים כאלה. היא לא יכלה לשאת עוד יום אחד חסר תקווה, מחריב נשמה, בציפייה ליום הבא. אז היא מכרה את רוב בגדיה ואת כל תכשיטיה ויצאנו לצעוד שוב, ימים-בלתי-נגמרים של צעידה לעבר הלא-נודע בלי שבכלל יכולתי להבין שום דבר. נמנענו מדרכים סלולות והתרחקנו מקבוצות אחרות של פליטים, בניסיון לחמוק מבלי שנתפס ונשלח לכלא או למחנה אחר. הלכנו וטיפסנו על משאיות גדולות כשיכולנו, עד שהרשויות תפסו אותנו ולקחו אותנו למחנה פליטים במלאווי. שם, קלייר התלוותה לגבר סומלי שמוכר בשר עזים בשוק השחור למחייתו, והתחילה גם היא למכור בשר. מיד כשחסכה מספיק כסף, יצאנו לדרכים שוב, דרומה ממלאווי, דרך מוזמביק, לאורך 800 ק"מ. דרך נופים משתנים של גבעות ירוקות, דיונות צחיחות ודקלים, ואדמת כורכר עם מעט צמחי מדבר שנראתה כמו טקסס. לבסוף הרשויות תפסו אותנו שוב והפרידו אותנו מרוב.

שליטתה העצמית של קלייר אפשרה לה להוציא קצת קיטור. "אתם לא מתביישים?" צעקה על מי שתפסו אותנו. "אתם יודעים כמה הילדים האלה רעבים? הלכנו ברגל מארצי הרחוקה! שם מלחמה".

אני צעקתי מהצד: "כן. כן. כן." כמו ליווי של מקהלה של ילדה אחת. זאת הייתה הקלה להיפרד מרוב אבל פחדנו. שתי ילדות ותינוק – היינו זקוקות לו. רוב היה השער שלנו. החומה שלנו נגד גברים גרועים ממנו. למחרת השומרים שחררו אותנו.

שוב, התחלנו לצעוד. השלווה של קלייר חזרה אליה. בשלב זה נודע לי שרוב רצה להשאיר אותי מאחור. שלא כמו קלייר, זה הפריע לו שהלכתי לאט. היא לא הגנה עלי מפניו כשהוא גרם לי להשליך את אהובי, תיק מיקי-מאוס מגוחך. לא יכולתי להביט בה – מה אם היא תראה את הכעס שלי? את המחשבות השחורות הכמוסות שלי? הלכנו כך עוד שבוע או שבועיים דרומה לעבר מפוטו (Maputo), עד שהרשויות שוב תפסו אותנו ושוב הכניסו אותנו למחנה. למרבה ההפתעה זה היה מחנה נחמד ונקי שהופעל בידי איטלקים. אני רציתי להישאר שם לנצח אבל קלייר חשבה שלהישאר במחנה טוב זה אפילו אכזרי יותר מלשהות במחנה עלוב – מה אם נתחיל לחשוב שהחיים האלה סבירים? בבוקר השני שלנו במחנה צחצחתי את מגפיה השחורות של קלייר. היא לבשה את החולצה הלבנה הדקה ואת הג'ינס שהולם אותה והלכה לעיירה הסמוכה. האיטלקים שטיפלו במחנה האכילו את הפליטים בקופסאות של פסטה. קלייר סגרה עסקה עם איזה הודי שהייתה לו מסבאה בעיר. הוא היה משלם לה 5 גרושים תמורת כל קופסת פסטה, והיא היתה קונה קופסאות מהפליטים במחיר של גרוש לקופסה. תוך שלושה חודשים הרוויחה מספיק כסף בשביל לקנות לנו כרטיסי אוטובוס לגבול עם דרום אפריקה.

בינתיים, במרבית שנת 1997 היו לנו חיים רגילים – בלי הליכות, בלי מחנות, בלי רצח. קלייר, רוב, מרייט ואני חיינו בחדר אחד בדירה מלאה בפליטים. רוב מצא עבודה במספרה. קלייר ניקתה בתים. מרייט הייתה עולמי, כל יום כל היום. התעסקתי בתלבושת שלה, דאגתי לה ושמרתי עליה כמו שרק התפללתי שמישהי תשמור עלי. זו הייתה התקופה השמחה ביותר שהייתה לי מאז שעזבנו את הבית. התמקדתי במרייט, ניסיתי בכל כוחי לשכוח את רואנדה, וכמעט הצלחתי. אבל אז קלייר נכנסה שוב להריון, וזה גרם לה להיות נואשת לנסות לחזור שוב הביתה, לראות אם הורינו עדיין חיים.

אני התנגדתי בכל כוחי למסע חזרה לרואנדה. למה לחזור לגיהינום הזה? המקום היחיד, שלא שנאתי את המחשבה לחזור אליו, היה קונגו. שם הייתה לנו סוג של משפחה וחבורת נשים שהביאו לי שמלות יפות ללכת איתן לכנסייה, עיצבו את השיער שלי וקרצפו את רגליי. אך ברגע שהגענו לשם – שלוש שנים לאחר שעזבנו, קלייר בחודש החמישי להריונה – המלחמה כבר החריבה את קונגו. היא שוטחה ונמחתה עד עפר. בני משפחתו של רוב הסתגרו בביתם, מורעבים, חיו על בטטות ועלים. אני העברתי את ימי שוב מתחת למיטה, במרחק מהחלונות, מכורבלת חזק כל כך עם מרייט ובנות דודיו של רוב, עד כי חשנו זו את פעימות ליבה של זו.

קלייר הובלה לבית חולים על מנת ללדת את פרדריק, וגם בית החולים הופצץ כמה שעות לאחר שהוא נולד. היא עטפה אותו בבדים וברחה חזרה לבית דודו של רוב, שם הצטרפה אלינו מתחת למיטה. בגלל חוסר במזון, לקלייר נגמר חלב האם תוך שבוע. היא כיסתה את פיו של פרדריק בידיה, כדי שהחיילים ברחוב לא ישמעו את בכיו. אפילו כשקרבות החמושים חדלו, אף אחד לא נתן לילדים לצאת מהבית – כי כל המבוגרים ידעו. הם ידעו שכל האנשים הם אותו הדבר. הם ידעו שאנחנו מפוחדים ורעבים, ובקלות ניגרר ונהפוך לרוצחים ולגנבים. צבא קונגו היה מלא ביתומי מלחמה (Kadogo), רבים מהם קרובים לגילי, בני 11 או 12. ילדים כמוני, רק שאותם לא הכריחו להישאר בתוך הבתים, אז הם הסתובבו בחוץ ופגשו גבר עם רובה שהציע להם ממתקים או אוכל, ועכשיו הם החיילים החלשים ביותר בשרשרת המזון. כשהיריות נפסקו, יכולנו לשמוע את הציפורים שרות במהלך היום. הפסקתי להתפלל כמו קתולית הדוקה, כפי שאמי לימדה אותי. התחלתי לדבר לאלוהים ישירות: "אתה אומר שאתה שולט ואוהב אותנו כל כך. למה אתה לא מגן על אף אחד?"

לעולם לא הצלחנו להגיע לרואנדה – הדרך הייתה מסוכנת מדי. במקום זאת חיינו לתקופה בזמביה, שם קלייר הפעילה את הקסם שלה והשיגה לנו מקלט בארה"ב, דרך איזו תכנית לשיקום פליטים, של איזה ארגון הגירה בינלאומי. זה היה נפלא, בתיאוריה. תהיה לנו שוב מדינה ונוכל להתחיל לבנות שוב את חיינו. עזבנו את אפריקה באוגוסט 2000. בכיתי כל הדרך לשיקגו. עכשיו אף אחד לעולם לא ימצא אותנו.

תעודת הכניסה של קלייר וקלמנטין לארה"ב

תעודת הכניסה של קלייר וקלמנטין לארה"ב

7. סן פרנסיסקו

לא דיברתי על העבר שלי. לא רציתי להיות ילדה-פליטה, לא רציתי לפתוח את הקופסה הזו. כשהייתי בכיתה ח', הכיתה שלי נסעה לוושינגטון די. סי. לטיול. ביום הראשון שלנו שם ביקרנו בשדה הקרב של אנטיאטם (Antietam). למדתי שביום אחד נהרגו שם 23,000 בני אדם. עשרים ושלושה אלף בני אדם. ביום אחד. נשברתי. למחרת ביקרנו במוזיאון השואה, שם המדריכה העניקה לי תעודת זהות כזאת. הייתה בה תמונה של גבר גרמני מזוקן עם משקפיים עגולים, יעקב אנגר, איש מכירות שנהרג במחנה ההשמדה סוביבור. היו לו שני ילדים והוא לימד עברית בערבים. כל מנגנוני ההגנה שלי קרסו. אף אחד במשפחה שלי לא דיבר על כל האנשים שהכרנו ונהרגו. לא יכולתי להחזיק את זה בפנים עוד. באנדרטה של חללי וייטנאם התיישבתי והתייפחתי. הרגשתי אשמה להיות אנושית. התחרפנתי מכל דבר ומכל אחד. עד אז חשבתי שאני היחידה שנושאת כאב כזה. ועכשיו כל השמות האלה.

בשנת 2011, הוזמנתי לדבר בטקס בנוכחות אלי ויזל במוזיאון השואה בוושינגטון די.סי. הייתי תלמידה צעירה בקולג'. חברתה של גברת תומס לא הייתה בסביבה לקחת אותי לסיבוב קניות אז הזמנתי באינטרנט במאה דולר שמלה אדומה צמודה במותן וללא שרוולים. הגזרה נראתה עלי זוועה אבל לא היה לי זמן או כסף לקנות משהו אחר. שמתי עליה חגורה שחורה והכרזתי על עצמי כמוכנה לנסיעה. האירוע היה מלא בניצולים וילדים של ניצולים, יחד עם עשרות תורמי-על עשירים. כולם התחייבו לזכור ולפעול כדי שהעולם כולו יזכור ולא ישכח. סוף סוף התחלתי להבין מה אני מביאה איתי, איך סיפור החיים האישי שלי הופך אותי לעוצמתית ומשפיע על כל תורם עשיר בחדר.

Clemantine1

אני עדיין מרגישה לפעמים כמו ילדה בת שבע שמחכה בתור למים במחנה הפליטים בבורונדי, מנסה להילחם על הזכות שלי לקבל את המקום שמגיע לי. בכל פעם שאני נכנסת לחדר אני מיד מזהה את היציאות למקרה שאצטרך לברוח. אני קוראת הבעות פנים ושפת גוף של אנשים כדי להבין איך הם רוצים שאלך, אתנהג, אדבר, ומה הם רוצים שאהיה. אני יודעת שאני פריבילגית עד כדי גיחוך. יש לי עכשיו כל כך הרבה, ובעבר הייתי חסרת ערך לחלוטין, אך דבר במי שאני לא השתנה. אני משתדלת להיות ענווה, חיננית ואדיבה. אני חיה בסן-פרנסיסקו, הולכת לטיפולים ולחוג יוגה. אני מפרסמת תמונות מעוצבות באינסטגרם, מקווה שאיזו תמונה תיתן השראה, אולי אפילו תגרום למישהו לראות איזה ילדה-פליטה בסוריה, ממש עכשיו, שהיא בדיוק כמוני. אני לא מסוגלת להישאר באותו המקום לזמן ממושך, אז אני נוסעת הרבה. אני מאמינה שהתקווה היחידה לעולם היא שכל אחד מאתנו יהיה אדם טוב יותר, יהיה  מודע יותר לעצמו, אחראי יותר. בשביל לקדם אותנו לעבר המטרה הזו אני משתפת את סיפור חיי.

"נולדתי ברואנדה לפני 27 שנים. גדלתי בתשע מדינות שונות. שמונה מהן במזרח ובדרום אפריקה. התשיעית, והבית הנוכחי שלי, היא ארצות הברית של אמריקה. לא, הורי לא היו דיפלומטים – ממש רחוק מזה…"

אנשים מקשיבים, והם לא מקשיבים. הם נדהמים ונפעמים, והם מסתכלים אדישים ועסוקים בעצמם, כאילו הם פתחו איזו מתנה. אני משתדלת להיות רלוונטית ולא מפחידה. אני לגמרי מתחרפנת מסרטים כמו "משחקי הרעב". אולי גם את? יש אנשים שמרחמים עלי ומבקשים לעזור לי, ולא מסוגלים לשאת את המחשבה שאינני כנועה ושגם אני יכולה לעזור להם. אחרים מתייחסים אלי כאל קורבן קדוש: "את בטח כל כך חזקה, כל כך אמיצה. בטח למדת כל כך הרבה". היו כמה ששאלו אם אני מרגישה אשמה ששרדתי. אז זהו, שלא. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לשרוד. אתם חושבים שאני צריכה להרגיש אשמה? אתם מרגישים אשמים שב-11 בספטמבר לא הייתם באחד ממגדלי התאומים? אני עומדת שם ומדברת ודורשת מאנשים להעמיק בחייהם ובבחירות שלהם בתקווה שיישארו ערים ויקשיבו. כשאנשים שואלים אותי מה לעשות עם כל הסבל האנושי, אין לי תשובה לזה. אני רק אומרת: "תראה, לך יש את החיים שלך, אם תהיה אגואיסט ומגעיל זה יחזור אליך. נסה לשאול את עצמך ממה אתה מפחד, למה אתה שונא". כמעט בכל ינואר קלייר טסה חזרה לרואנדה. היא קונה אורז, בשר ותפוחי אדמה, ומארגנת ארוחת חג-מולד גדולה ליתומים. ואז היא לובשת שמלה מהממת, מלווה מדודתי את התיק הכי יוקרתי שלה, ומבקשת ממני ומכל מי שבסביבה שנצלם מאות תמונות שלה. כשהיא חוזרת הביתה ומראה לילדים את התמונות, מרייט שואלת אותה: "איך יכולת לעשות זאת?"      

קלייר אוחזת בראשה הקטן ואומרת לה: "מה את רוצה שאעשה? שאבכה?"

clemantine
* הסיפור נכתב בידי קלמנטין וואמריה ואליזבת וויל ופורסם במקור בשם: everything is yours, everything is not yours באתר "מדיום". הוא נערך בידי מארק לוטו והילארי אלקינס אימתה את עובדותיו. הצילומים הודות לאנדרו וויט ואנה ויגנט. עמרי גונן, טל אנגרט ומיה שאול ערכו לשונית את התרגום שלי לעברית. הודות לכל אלה מובא הסיפור אליכם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s