אנחנו ההרים שלנו

"הצער הארמני הוא ים ללא חוף
פתוח, אינסופי, חסר גבולות."

– הובאנס טומניאן

ב-2 באפריל פרצה מלחמה בקווקז; אזרבייג'ן כבשה שני כפרים ארמנים ומספר עמדות צבאיות בחבל הארץ נגורנו-קרבאך. שורשיה של תוקפנות הטורקמניים (שהאזרים נמנים ביניהם) כנגד הארמנים, נמשכת למעשה כבר 100 שנים וראשיתה בתכנית הכושלת להשמדתו של העם הארמני. כיהודים יש לנו שותפות גורל עם העם הארמני, שסבל מרדיפות, נפוץ לגלויות, ועמד בפני ניסיון השמדה. כישראלים נוכל ללמוד רבות ממדינת ארמניה, השוכנת בדד בין מדינות אויבות ונאבקת על קיומה מיום היווסדה. יש לראות את ההתקפות על נגורנו-קרבאך, ורצח אזרחיה, על רצף היסטורי של מעשי טבח, שטורקיה ואזרבייג'ן ארגנו כנגד הארמנים, מאז סוף המאה ה-19.

אזרבייג'ן ורצח העם הארמני

נסיכות אָרְצַך נוסדה בשנת 180 לפני הספירה הנוצרית תחת חסותה של ממלכת ארמניה. החל מהמאה ה-4 לספירה נבנו בה מנזרים, ששימשו כאוניברסיטאות וכנסיות, חלקם עומדים עד היום על תילם. בהמשך נכבש החבל בידי פרסים, ערבים, מונגולים, סלג'וקים, ולבסוף סופח לאימפריה העות'מנית ממנה קיבל את השם "קָרָבַאךְ" (הגן השחור בטורקית ופרסית).

United_Armenia

"ארמניה הגדולה" כפי שהובטחה לעם הארמני על ידי נשיא ארה"ב, וודרו ווילסון ב-1918. בצהוב- אזורים בהם היה רוב ארמני עד 1915. בכתום- אזורים בהם מעל 90% מהתושבים כיום הם ארמנים.

עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, העניקה בריטניה לסולטן מבאקו שליטה במדינה חדשה שנקראה אזרבייג'ן, המובלעת ההררית קָרָבַאךְ נכללה בה. הארמנים, שהיו רוב תושבי החבל, לא קיבלו את הסמכות האזרית והכריזו מיד על עצמאות "המועצה הארמנית של קרבאך". באותה העת זכו ארמניה ואזרבייג'ן בעצמאות כתוצאה מהתפוררותה של האימפריה העות'מנית. עם הכרזת העצמאות של ארמניה היא הותקפה על ידי אזרבייג'ן בארבע חזיתות: קרבאך במזרח, נאחצ'יבן (Nakhchivan) במערב, סיוניק (Syunik) בדרום, וקזאח (Qazax) בצפון. האזרים, שרואים עצמם עד היום כחלק מהעמים הטורקמניים, לקחו חלק בתכנית ההשמדה הכללית של הארמנים שהונהגה על ידי הטורקים הצעירים החל מאפריל 1915. בספטמבר 1918 "טוהרה" בָאקּוּ (בירת אזרבייג'ן), מארמנים תוך רצח מזוויע של 30,000 אזרחים בלתי חמושים. הם התייחסו לארמנים כולם כ"מורדים שראוי למחוץ" (כך לפי חוסרוב ביי סולטנוב, שר ההגנה האזרי שמונה גם למושל קרבאך). הארמנים, שנלחמו עד טיפת הדם האחרונה להישרדות אומתם העתיקה, לאחר שלמעלה ממיליון מהם נרצחו ב-3 השנים שקדמו לעצמאותם, ניצחו בחזיתות הדרום, הצפון והמערב, אך התקשו להדוף את האזרים בקרבאך שבמזרח. לאחר שהאזרים ניצחו בקרבאך, הם המשיכו במדיניות ההשמדה כנגד הארמנים. בשורה של מעשי טבח מאורגנים, שנחשבים לחלק מרצח העם הארמני, רצחו האזרים עשרות אלפי ארמנים בערים הגדולות של אזרבייג'ן ובקרבאך. מעשה הטבח הגדול ביותר אירע בעיר שושי (Shushi). לאחר כיבושה, במרץ 1920, רצחו האזרים את כל הארמנים שנותרו בעיר, כ-20,000-30,000 לפי הערכות שונות, והחריבו את כנסיותיה העתיקות. הסופרת הרוסית נדלזדה מנדלסתם שביקרה בעיר באותה העת כתבה:

"לאחר הטבח כל בארות המים היו מלאות גופות. לא ראינו אף אחד ברחובות ובהרים סביב. רק בשוק בלב העיר היו אנשים, אבל אף אחד מהם לא היה ארמני. נותרו רק מוסלמים."

רצח-העם נפסק רק לאחר שהבולשביקים ביצעו הפיכה באזרבייג'ן וזאת סופחה לברית המועצות. לצערם של הארמנים למודי הסבל, עם שוך הקרבות פלשה טורקיה לארמניה ומלחמה נוספת החלה. מלחמת טורקיה-ארמניה נגמרה לאחר סיפוחה של ארמניה לברית המועצות ב-1920. בעקבות לחץ שהפעילה טורקיה על ברית המועצות, החליט סטלין לספח את קרבאך ונאחצ'יבן ל"רפובליקה הסוציאליסטית האזרית", שנוסדה באותה העת. בנאחצ'יבאן חיו כ-15% ארמנים וסיפוחה לאזרבייג'ן היה טבעי. בקרבאך לעומת זאת, 94% מהתושבים היו ארמנים. במטרה לרכך את מחאת הארמנים על אבדן קרבאך ונאחצ'יבן, ייסד סטלין את "החבל האוטונומי של קרבאך-ההררית" (ברוסית: נגורנו-קרבאך) הנתון לשליטת אזרבייג'ן אך רשאי לנהל את ענייניו הפנימיים בעצמו. סטלין, שחשש מלכידותם של הארמנים, רדף אותם וגזל את אדמותיהם. את מחוז אחלקליקי (Akhalkalaki) העביר לגיאורגיה, לה הוא שייך עד היום, למרות שגם היום, מעל 90% מתושביו ארמנים. את הארמנים שחיו בנאחצ'יבן הוא פינה, מי לגולאג ומי לתוככי ארמניה. הוא אסר על התארגנויות ארמניות, וגזר דין מוות על ארמנים רבים.

נגורנו-קרבאך: מחבל מופקר לרפובליקה עצמאית

כבר בראשית שנות ה-30 התארגנה בנגורנו-קרבאך תנועת עצמאות. ב-1936 נרצח מנהיג התנועה ורבים מפעיליה נאסרו. תחת שלטון אזרבייג'ן הסובייטית, שארך כ-70 שנים, נגורנו-קרבאך הופקרה והודרה ממוקדי הכוח. החבל הנידח נתפש בבאקו כאזור הנשלט בידי מורדים. השלטונות עודדו הגירה של אזרים לנגורנו-קרבאך במטרה לחזק את אחיזתם בפרלמנט האוטונומי שלו. ב-1989 חיו בחבל 145,593 ארמנים (76.4%), 42,871 אזרים (22.4%) ועוד כמה אלפי כורדים, רוסים, יוונים ואשורים. תחנוני התושבים לעבור להיות אזרחי "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית" זכו ליחס אדיש.

באוקטובר 1987 סירבו הארמנים לקבל את מינויו של עסקן אזרי לראשות הכפר צ'רדקרלו (Chardaklu). מינויו הוביל לגל מחאות ששיאו הגיע ב-13 בפברואר 1988. באותו היום הפגינו ארמנים בסטפנקרט ובירוואן נגד האפליה ונגד יישובה של נגורנו-קרבאך באזרחים אזרים. כבר למחרת הצהיר יו"ר המפלגה הקומוניסטית האזרית כי: "האזרים מאורגנים לטבוח בארמנים בקרבאך בכל עת". לאחר שבוע של הפגנות ענק בסטפנקרט ובירוואן, בירת ארמניה, נערכה הצבעה בפרלמנט של נגורנו-קרבאך, ורוב מוחץ של צירים הכריעו את הכף בדרישה שהחבל יסופח לארמניה. יומיים לאחר ההצבעה משטרת אזרבייג'ן שהייתה אחראית על הסדר החלה לירות במפגינים ארמנים. ב-27 בפברואר פרץ פוגרום בעיירה סומגיט הסמוכה לבאקו. המוני אזרים דהרו ברחובות, רצחו ואנסו כל ארמני שראו, בזזו בתי-עסק השייכים לארמנים ועברו בין בתיהם במטרה לרצחם. מאות ארמנים נרצחו עד ה-1 במרץ. טבח זה היה למעשה אות הפתיחה למלחמת נגורנו-קרבאך.

Nagorno_Karabakh_Ethnic_Map_1989

בראשיתה המלחמה הייתה מקומית, מיליציות ארמניות קטנות נוסדו במטרה להגן על משפחותיהם, וזאת באמצעות נשק קל. במקומות בהם הארמנים לא התארגנו להגנה עצמית, כמו למשל בעיר גנג'ה, בנובמבר 1988, נרשמו מעשי טבח אכזריים נגד ארמנים שטויחו על ידי השלטונות. התפרקותה של ברית המועצות והכרזת העצמות של ארמניה ואזרבייג'ן בסתיו 1991, הסלימה את המאבק. שתי המדינות החדשות התחמשו בנשק כבד והקימו צבאות מודרניים. עם הכרזת עצמאותן טורקיה החלה לשלוח גם היא חיילים שילחמו לצד צבא אזרבייג'ן אך מעולם לא הודתה בכך. קרבות בין ארמניה לאזרבייג'ן החלו בכל החזיתות בהן השניים נלחמו ב-1920. למעשה, האומה הארמנית הענייה שוב הסתבכה במלחמה לאורך כל גבולותיה, אלא שהפעם המערכה הגדולה ביותר הייתה בנגורנו-קרבאך. גם ללא מלחמה זו ארמניה הייתה שקועה עד צוואר בעוני וחורבן באותן שנים. פשיטת הרגל של ברית המועצות הותירה אותה חסרת כול, וזאת לאחר שבדצמבר 1988 ברעידת האדמה ב"ספיטק" (Spitak) נהרגו 30,000 ארמנים וכחצי מיליון נותרו ללא קורת גג. "גיומרי" (Gyumri), העיר השנייה בגודלה בארמניה, נפגעה קשות ושיקומה לא הסתיים עד היום. למרות המשבר, הצליחו הארמנים להגן על אדמת מולדתם בחזיתות השונות מלבד נגורנו-קרבאך. שם המלחמה הלכה והסתבכה.

לעומת ארמניה, אזרבייג'ן הרוויחה מפירוק ברית המועצות. בשונה מארמניה היא איננה מוקפת אויבים. ופירוק הגוש הקומוניסטי, העניק לה חופש מסחר, שפרנס אותה היטב הודות לנפט הגולמי ולגז הטבעי בהן היא שופעת. אזרבייג'ן מיהרה לחתום על חוזי סחר והסכמים עם טורקיה, איראן וגיאורגיה, הסכמים שפרנסו אותה היטב. בנוסף לכך, אלפי לוחמי מוג'אהידין מאפגניסטן ומצ'צ'ניה התגייסו לסייע לאזרבייג'ן במה שהם תפסו כמלחמת קודש נגד הנוצרים. האזרים ביצעו פשעי מלחמה רבים.

בינואר 1990 נערך שוב טבח בבאקו, כ-90 ארמנים נרצחו ונשים רבות נאנסו. בסתיו 1991 הטילו האזרים מצור על הבירה סקפנקרט. המצור  נמשך 120 ימים, במהלכם הופצצה העיר במרגמות, ארטילריה, וטילי גראד, וצלפים ירו בעוברי אורח. בשיא ההפצצות נורו על סטפנקרט כ-400 טילי גראד מדי יום (לשם השוואה, ב-50 הימים של מבצע צוק איתן נורו 665 רקטות גראד). בנוסף לכך, ביצעו האזרים מספר מעשי טבח מחרידים, המזכירים את מעשי הטבח שביצעו ב-1920. ב-10 באפריל 1992 נכנסו האזרים בטנקים וכוחות רגליים לכפר מרגה (Maragha). לאחר כיבוש הכפר רצחו יותר מ-100 ארמנים והתעללו בגופותיהם. סיפורו של הטבח במרגה תועד היטב מפני שהארמנים כבשו מחדש את הכפר למחרת.

הטבח בחוג'אלי

2000px-AZ-qa-location-en.svg

באדום – גבולות נגורנו-קרבאך הסובייטית. בחום – השטח הנשלט כיום בידי ארמניה.

עד ראשית שנת 1992 לא התערב צבא ארמניה בלחימה בנגורנו-קרבאך, אלא שהחשש מרצח-עם נגד הארמנים תושבי החבל, במידה והם יובסו, הביאה את הרפובליקה הארמנית לפלוש לחבל על אף הלחץ של ארה"ב ורוסיה שהתנגדו לכך. הארמנים פנו תחילה לכיבוש חוג'אלי, עיירה אזרית ממנה הופצצה סטפנקרט ובה היה נמל-התעופה היחיד בחבל. ערב כניסתו של צבא ארמניה לחוג'אלי התבצע טבח בעיירה בו נהרגו 161 אזרחים, רובם "מסחתים". המסחתים הם מיעוט טורקמני, מוסלמי-סוני, שמוצאו בחבל מסחתי בגיאורגיה. המסחתים גורשו ממולדתם על ידי סטלין, לאחר מלחמת העולם השנייה, לקזחסטן, אוזבקיסטן וקרבאך.  צבא ארמניה הורה לאזרחים לצאת ממרכז העיירה עם דגלים לבנים על מנת שלא ייפגעו במהלך הכיבוש הקרקעי. קבוצה של מסחתים, שניסתה להימלט מהעיירה תוך הנפת דגלים לבנים, נורתה למוות בירי מטווח קצר, בלילה שבין ה-25 ל-26 בפברואר 1992, ערב כניסתו של הצבא הארמני לעיר.

העיתונאים היחידים שנכחו בחזית, ביניהם גם צלם הווידאו היחיד שתיעד את המראותהאשימו את האזרים בטבח. אייאז מוטליבוב, נשיא אזרבייג'ן באותה העת, האשים את "החזית העממית האזרבייג'נית".¹ התקשורת הפרו-אזרית שהייתה רחוקה מזירת הקרב האשימה את הארמנים; בחלוף הזמן השלטון האזרי אימץ טענה זו וניפח את מספר ההרוגים ל-1,000 ולאחר מכן הוריד את המספר ל-613. כיום מרבית האזרים מאמינים כי הארמנים טבחו בהם, מה שמלבה את שנאתם המשחקת תפקיד גם בימינו. אזרבייג'ן משתמשת בסיפור הטבח בחוג'אלי על מנת "לטהר" את שמה ממעשי הטבח שבוצעו נגד ארמנים, ולחזק את תביעתה לחבל הארץ הזה. אזרבייג'ן מפעילה דיפלומטים ושתדלנים ברחבי העולם על מנת לשכנע מדינות להכיר בטבח כ"רצח-עם" שביצעו הארמנים באזרים, זאת למרות שלמעשה הנטבחים היו בכלל מסחתים.

ניצחון הארמנים

ArmenianmassacresAzerbaijan

מפת מעשי הטבח שבוצעו נגד ארמנים באזרבייג'ן במאה ה-20.

לאחר ארבע שנים של מלחמה בה תושבי נגורנו-קרבאך נטבחו, ובקושי הצליחו להתגונן, החלו הארמנים לזכות בהישגים צבאיים בזכות התערבות צבאם. נקודת המפנה בלחימה היתה שחרור העיר שושי במאי 1992. שושי ממוקמת על פסגה אסטרטגית מעל סטפנקרט, היא שוחררה במבצע נועז של הקומנדו הארמני. ביולי 1993 כבשו הארמנים את אגדם, עיר אזרית בת כ-40,000 תושבים והחריבו אותה עד היסוד. עד שנת 1994 כבשו הארמנים שטחים נרחבים של אזרבייג'ן, כפולים בגדלם מנגורנו-קרבאך הסובייטית עליה ביקשו להגן. שלושה טריטוריות נותרו בשליטת אזרבייג'ן: מוז שאהומין (Shahumyan) בצפון והקצוות המזרחיים של מחוזות מרטקרט (Martakret) ומארטוני (Martuni). לעומת זאת כבשו הארמנים שטחים אחרים מחוץ לגבולות החבל בתקופת ברית המועצות. הארמנים השתלטו על כ-14% משטחה של אזרבייג'ן (הגדולה פי 3 מארמניה), 9% מחוץ לנגורנו-קרבאך הסובייטית, הנחשבים לדידם של הארמנים לחלק מקרבאך ההיסטורית. באותה העת ניעותה ממשלת אזרבייג'ן להפסקת אש ותחילת משא ומתן. בתמורה לכך, נסוגו הארמנים מחלק מהשטחים שכבשו והתמקמו בקו אסטרטגי של ביצורים על הפסגות הגבוהות המקיפות את ארצך (שמה הארמני של הרפובליקה).

המלחמה גבתה את חייהם של כ-30,000 בני אדם מתוכם 1,264 אזרחים ארמנים ועוד מאות אזרחים אזרים. למעלה ממיליון אנשים נעקרו מבתיהם. ארמניה יישבה את פליטיה מחדש בארמניה, אזרבייג'ן לעומתה מסרבת ליישב את פליטיה עד עצם היום הזה. מאז המלחמה, אזרחי ארצך חיו בשלום יחסי ברפובליקה העצמאית שלהם, שאיננה מוכרת על ידי אף מדינה בעולם מלבד אבחזיה ודרום אוסטיה (שאינן זוכות בצמן להכרת הקיליה הבינלאומית). ארמניה מסייעת רבות לנגורנו-קרבאך, אך איננה מכירה בה רשמית וזאת כדי לא לפגוע בהסכם הפסקת האש עם אזרבייג'ן. אזרבייג'ן לעומתה, מפרה את ההסכם חדשות לבקרים, מפציצה את ארמניה ונגורנו-קרבאך ומאיימת כי תכבוש את החבל ותחסל את הארמנים, בשפת שנאה שלא נופלת מזו של אחמדינג'אד.

מדוע התחדשה המלחמה?

ב-2 באפריל 2016 יצאה אזרבייג'ן במתקפה חסרת תקדים נגד החבל הארמני: מטוסים, מסוקים וטנקים שעטו לעבר העמדות הקדמיות של צבא נגורנו-קרבאך תוך כדי ירי ארטילרי על העורף. שני ילדים ארמנים נהרגו מטיל גראד שנפל על ביתם. צבא אזרבייג'ן כבש את הכפר תליש. חייליו רצחו שלושה קשישים, תושבי הכפר, שלא יכלו להימלט, וחתכו את אזניהם. האזרים כבשו 8 עמדות אסטרטגיות של צבא נגורנו קרבאך. יותר מ-70 חיילים משני הצדדים נהרגו.² חיילים אזרים הצטלמו עם ראשים של חיילים ארמנים בידיהם וגופות תחת מגפיהם בתמונות דומות מאוד לאלה שדאעש נוהגים לפרסם. אזרבייג'ן הציגה את חלליה כשהידים,³ בניסיון להעניק נופח דתי למלחמה. נשיא טורקיה, רג'פ ארדואן, נעמד לצידה של אזרבייג'ן והצהיר כי "טורקיה תעמוד לצד אזרבייג'ן עד הסוף".

למעשה, מלחמה זו לא פרצה במפתיע. כבר מ-2013 התגברו ההתקפות של אזרבייג'ן על העורף בנגורנו-קרבאך, התקפות אלה כללו ירי ארטילרי על כפרים, ירי צלפים וירי מרגמות על עמדות צבאיות. המלחמה פרצה לאחר 22 שנים בהן מאיים נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, "לשחרר" את נגורנו-קרבאך ולחסל את הארמנים. האיומים של המנהיגים האזרים נאמרו לצד "מרוץ חימוש" בתקציבים שהכפילו עצמם פי 17 בשנים 2003-2015. אלייב אף התגאה כי תקציבה הביטחוני של אזרבייג'ן ב-2014 גדול כפליים מכלל תקציבה של ארמניה. ישראל ורוסיה הן ספקיות הנשק המרכזיות של אזרבייג'ן. השבוע דרשו ראש ממשלת נגורנו-קרבאך ונשיא ארמניה מרוסיה ומישראל שלא יסתפקו בגינוי אזרבייג'ן ויחדלו מיד לספק לה נשק. דמיטרי רוגוזין, המשנה לראש ממשלת רוסיה, הודיע כי רוסיה תמשיך לספק נשק לאזרבייג'ן. בין ישראל לאזרבייג'אן יש ברית אסטרטגית ארוכת שנים. אזרבייג'אן היא מספקיות הנפט המרכזיות של ישראל, וקרבתה לאיראן מעניקה לה חשיבות רבה בעיני ישראל. על פי דיווחים שונים מכרה ישראל לאזרבייג’אן בארבע השנים האחרונות נשק בסכום כולל של קרוב לחמישה מיליארד דולר.

אזרבייג'ן וארמניה נפגעו שתיהן מהיחלשות הכלכלה הרוסית, שהיא שותפת המסחר העיקרית שלהן. מחאות אזרחיות פרצו בשתי המדינות בשנים האחרונות. אלא שלהבדיל מארמניה, שהייתה ענייה ונותרה מרוששת, אזרבייג'ן נפגעה קשות מירידת מחירי הנפט בשנתיים האחרונות והמטבע שלה צנח. רמת החיים של אזרחיה בירידה ממשית של עשרות אחוזים. ארמניה היא מדינה דמוקרטית ונשיאה עומד לסיים את הקדנציה השנייה והאחרונה שלו לפי החוק. אזרבייג'ן לעומתה מוגדרת על ידי פרשנים רבים כ"קלפטורטיה", מדינה אוטוקרטית, בה שכבה דקה של אוליגרכים השתלטה על מרבית הנכסים והייצור. היא מואשמת חדשות לבקרים על הטוטליטריות בה מתנהלים ענייניה ועל דיכוי אכזרי של זכויות אדם מכל סוג. אזרבייג'ן עומדת במקום החמישי בדירוג חוסר החופש העיתונאי. יש הסבורים כי המועד להתקפת נגורנו-קרבאך, נבחר בכדי להסית את תשומת לב הציבור האזרי מפרשיית "מסמכי פנמה" שנחשפו ב-3 באפריל. במסמכים, כאמור, נחשף כי נשיא אזרבייג'ן הלבין מאות מיליוני דולרים, באמצעותם רכש נדל"ן בלונדון.

בכל הנוגע לסכסוך ביניהן, ארמניה שואפת לשמור על סטטוס-קוו. אין לה כל עניין להיכנס למלחמה, אלא אם כן אזרבייג'ן תכבוש טריטוריות מאוכלסות. הארמנים והאזרים נושאים ונותנים בפורום הנקרא "קבוצת מינסק" בו משתתפות רוסיה, ארה"ב וצרפת. רוסיה וארמניה שותפות להסכם הגנה הדדי. בנוסף לכך רוסיה, צרפת ו-44 מדינות בארה"ב מכירות ברצח העם הארמני, אותו אזרבייג'ן מכחישה מכל וכל, לכן אזרבייג'ן חשדנית ביחס ל"קבוצת מינסק". אזרבייג'ן הראתה בשנים האחרונות סימנים כי אין בכוונתה לבנות אמון עם חברות הפורום וכי אין לה אינטרס להשתתף בו. מכל אלה ניתן להסיק כי מטרת ההתקפה האזרית היא לכנס את אזרחי אזרבייג'ן תחת הדגל ולצאת מהדיפלומטיה הרכה של "קבוצת מינסק" שאיננה מסייעת לה. ראוי כי המעצמות יענישו את אזרבייג'ן על התוקפנות הזו, ויכירו בעצמאותה של נגורנו-קרבאך, אחרת התוקפנות תשחק לידיה של אזרבייג'ן שמעולם לא נענשה על חלקה ברצח העם הארמני. הגיע השעה שהרפובליקה של נגורנו-קרבאך, שבשמה מעורבבות לטינית, רוסית, פרסית וטורקית תחזור להיות ארצך, שכן מאז שחר ההיסטוריה המוכרת לנו, היחידים שחיו ברצף רב-דורי בחבל נידח זה היו הארמנים.

734802_925519890870337_2475251210489661529_n

אנדרטת "אנחנו ההרים שלנו" בסטפנקרט, בירת ארצך, סמלה הבלתי-רשמי של נגורנו-קרבאך.

¹ לפרטים נוספים על הטבח ניתן לקרוא מכתב זה של נשיא ארמניה למזכ"ל האו"ם ומחקר זה של קרולין קוך. לדיון הציבורי על ניסיונה של אזרבייג'ן להגדיר את הטבח כרצח-עם ניתן לקרוא את מאמרו של יאיר אורון.

² כך לפי הצהרת משרד ההגנה של נגורנו-קרבאך.

³ ראה הודעת שר ההגנה האזרי לסוקרה כאן

ראו דוח של קרייסיס גרופ על המניעים לפרוץ המלחמה

ראה דיווח בתקשורת של ארצך

ראה מדד החופש העיתונאי באתר הארגון העולמי של העיתונאים.

ראה כתבה של הגרדיאן הבריטי בנושא זה

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s