גיהינום ושמו חַלַבּ

המאה ה-20 הולידה סוגים חדשים של זוועות: פצצות הנופלות מהשמיים, רצח עם, פצצות גרעיניות, נשק כימי, ארטילריה כבדה, טילים בליסטים וטיהור אתני. לצידה נפוצה תקשורת ההמונים, המאפשרת לכל אדם בעולם לחזות בזוועות בזמן אמת. השילוב בין השניים יצר אתרי זוועות שהפכו לסמל עולמי: מוסה-דאג ו-וורדן מימי מלחמת העולם הראשונה; אושוויץ, דרזדן, הירושימה מתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה; ביאפרה, רואנדה, סרברניצה מהתקופה שלאחריה; ועוד. מקומות אלו מהווים סמל לתחתית התהום אליה נפל האדם, ומלמדים כי התרבות האנושית מגלמת בתוכה גם ברבריות רצחנית.

"איפה נמצאת רואנדה? איך מגיעים לוורדן? להירושימה? השם לא אומר על זה כלום. עד שתעשיית התיירות הפכה את מקומות הקטסטרופה לאתרי עליה לרגל, השם כמעט אף פעם לא שימש כדי לשאול את זה. […] השם של המקום מודיע: זה מקום שאסור לחזור אליו."¹

בדצמבר 2016 שעטו צבא אסד ובני בריתו לעבר שכונות מזרח חַלַבּ שבסוריה. לאחר ארבע שנים בהן הייתה העיר מחולקת בין הכוחות היריבים בלחימה בסוריה, הוכנע אט אט כיס ההתנגדות האחרון של המורדים. מטוסים רוסים לצד מסוקים סורים הפציצו כמעט כל בניין במזרח העיר, וארטילריה נורתה לעבר עמדות אסטרטגיות. חיילי חיזבאללה, יחד עם יחידת טייגר של צבא סוריה ואנשי משמרות המהפכה האיראנים התקדמו בין השכונות כשהם "מטהרים" את הבניינים אחד אחד.

ההפצצות מהאוויר פגעו בבנייני מגורים רבים בהם הצטופפו תושבי העיר. הן פגעו גם בבתי חולים, בכיתות לימוד, במרכזי קניות, במבנים ציבוריים ובמסגדים. המחסור במזון, במים נקיים, בדלק ובתרופות הפך את החורף הקר לסיוט. בתי החולים המעטים שעוד נותרו בעיר קרסו, ופצועים רבים התקשו לקבל טיפול רפואי הולם.

אלפי אזרחים התייאשו וניסו "לעבור צד" לעבר השכונות עליהן השתלטו כוחות המשטר. רבים מהם נרצחו, נעלמו, נעצרו ועונו. וניתן לשאול: מה אתם הייתם עושים במצב כזה? נשארים בשכונה החשוכה, חשופים להפצצות, ללא מזון, בתנאים סניטריים ירודים ופחד מכל מטוס באוויר, או מנסים להימלט היישר לידיו של האויב? אלו הברירות שעמדו בפני כ-200 אלף התושבים שעדיין נותרו במזרח חלב בשבועות האחרונים. חלקם עברו לצד בו שולט המשטר ונעלמו. חלקם נשארו בבית והתפללו, מנסים שלא להיפגע בין הפצצה להפצצה. רבים מבין הנפגעים מתו מפצעיהם מפאת התנאים הירודים. היו גם כאלה שנטלו את חייהם בידיהם, בהם גם נשים שהתאבדו כדי לא להיאנס בידי לוחמי האויב. מיליציות שיעיות עברו בית-בית ורצחו את תושבי העיר. דווחו מעשי זוועה של רצח פצועים וילדים ואף הטלת אנשים חיים לאש. בתמונות וסרטונים שנחשפו בערוצי תקשורת שונים, נראו רחובות העיר שוממים, בהם מוטלות גופות. סרטונים אחרים הראו גנים ציבוריים שהפכו לבתי קברות זמניים, בהם הצלם אומר "זה מהימים שעוד יכולנו לקבור את המתים, עכשיו זה מסוכן מדי." העיתונאית לינה סרגיי עתר, המדווחת ממזרח חַלַבּ כתבה: "אל תדאגו. בקרוב סרטונים ותמונות יפסיקו לצאת מחַלַבּ. נפסיק להפציץ אתכם עם התמונות המזעזעות וסיפורי האימה שלנו. בקרוב חַלַבּ תיעלם לתוך האפלה. בקרוב תשמעו רק סיפור אחד. לא יהיו עוד בלבולים לגבי מה שמתרחש בסוריה."

מדוע דווקא חלב הפכה למוקד הזוועה?

עד שפרצה המלחמה היתה חַלַבּ העיר הגדולה בסוריה, וכן במרחב הסהר הפורה שבין בגדד, אנקרה וקהיר. שמה של העיר העתיקה בת שני מיליון התושבים נודע למרחוק בזכות המבצר הגדול שבמזרחה, הקסבות העתיקות, השווקים, נהר הקוואיק העובר במרכזה וכמובן הפיסטוק החלבי. תהליכי פיתוח בעשורים האחרונים מילאו אותה בקניונים חדישים, מפעלים, בתי ספר, בתי חולים, בנייני ענק וגנים ציבוריים. בני דתות ועדות שונות חיו בה בשלום, זה לצד זה, במשך שנים: סונים, שיעים, נוצרים, טורקמנים וכורדים. אפילו יהודים נותרו בה, שריד לקהילה היהודית הגדולה בסוריה, המוכרת גם בשם "יהודי ארם צובא" שחיה בחלב מזה אלפיים שנים. לא בכדי הפכה העיר, המהווה את הדובדבן שבקצפת הסורית, לבירת המרי האזרחי נגד הנשיא בשאר אל-אסד.

map02-05

על מנת להבין מדוע הפכה דווקא חלב למוקד הזוועה, יש להיכנס לעובי הקורה של הגיאוגרפיה והחברה הסורית. נתחיל במפת הכבישים: את סוריה חוצה ציר מרכזי שבימים כתיקונם חיבר בין חלב שבצפון לדמשק שבדרום. מדובר בדרך עתיקה שכיום בנוי עליה כביש מהיר בשם M5. ממערב לו רכסי הרים (הרי אנסריה, הרי הלבנון ורמת הגולן), וממזרח לו המדבר הסורי. הוא מיושב במגוון רחב של אוכלוסיות, שתי וערב של הקבוצות הרבות החיות בסוריה, עם רוב ערבי-סוני מובהק.

לעומת חבלים אחרים בסוריה, המוגנים במכשולים טבעיים, הציר המרכזי מוקף בשטח פתוח של גבעות מוריקות. הלחימה בסוריה בשנים האחרונות התרחשה בעיקר באזור זה, שבו חיים מרבית תושבי סוריה ולאורכו מצויות הערים הגדולות: דראע, דמשק, חומס, רסתן, חמאת, אידליב וחלב. ברצועת החוף חיים העלאווים – הקבוצה השלטת בסוריה מאז 1970, מוגנים על ידי רכס הרי האנסריה. בג'זירה (צפון-מזרח) חיים הכורדים בחבל האוטונומי של רוג'בה, מוגנים על ידי שני נהרות (הפרת ממערב, החידקל ממזרח), הגבול הטורקי מצפון ועירק ומדבר דיר א-זור מדרום. על הרי הדרום חיים הדרוזים וחלק מהנוצרים. את המדבר הרחב שבמזרח סוריה כבשו לוחמי דאעש בזריזות.

כביש M5 דרעא -חאלב. הציר המרכזי של מלחמת האזרחים בסוריה.

כביש M5 דרעא -חלב. הציר המרכזי של מלחמת האזרחים בסוריה.

את החשיבות של הפרישה הדתית והאתנית בסוריה נדגים באמצעות סיפור שלא זכה כמעט לחשיפה תקשורתית. במרץ 2012 השתלטו מורדים ג'יהאדיסטים על עמק קסאב שבצפון-מערב המדינה, והחלו לטבוח באנשי המיעוט הארמני שחיים בו. קרבתו של העמק לרצועת החוף, מקום מגוריהם של העלאווים, הובילה את המשטר הסורי להגיב במהירות ולהשתלט על קסאב מחדש. אם העלאווים היו חיים באזור הזה, המשטר לא היה נותן לג'יהאדיסטים לדרוך בעמק. העלאווים שולטים בסוריה כל כך הרבה זמן, שרק 30% מאזרחי המדינה הספיקו לחיות תחת שלטון אחר. הזעם שנאגר נגדם בזמן הזה, במיוחד בקרב הערבים הסונים המהווים רוב גדול במדינה, הוא מתכון בטוח לרצח-עם. העלאווים יודעים זאת היטב, כי לאורך מאות שנותיה של האימפריה העות'מאנית הם היו מיעוט נרדף הנחשב לכופר באסלאם.

לעומת זאת, אם תושבי העמק היו מוסלמים-סונים, הג'יהאדיסטים לא היו טובחים בהם. גורלם של הדרוזים בדרום דומה לגורל הארמנים: המשטר של אסד מגן עליהם, אך הם אינם מצויים אצלו בעדיפות הראשונה. בתחתית המדרג מצויים הכורדים, שבכלל לא ציפו מהמשטר להגן עליהם, והקימו כוחות צבאיים כדי להגן על עצמם עוד בתחילת המלחמה.

מרץ 2011: המרד פורץ בדרעא

המלחמה בסוריה החלה בעיר דרעא, העיר דרומית ביותר על הציר המרכזי. בראשית המאה ה-21 היגרו אלפי חקלאים לדרעא כתוצאה מבצורת ועוני שפשטו באזור. אותם חקלאים שנושלו מאדמותיהם זעמו על המשטר הסורי ועל העומד בראשו – הנשיא בשאר אל אסד. המתח בין כוחות הביטחון בעיר לתושביה העניים, הגיע לשיאו עם פרוץ מהומות "האביב הערבי" בתוניסיה ובמדינות נוספות. ואז התרחש מקרה מחריד שבעקבותיו החל המרד נגד בשאר אסד: שלושה ילדים ריססו כתובות נגד המשטר על איזה קיר, בתחילת מרץ 2011. הילדים נתפסו על ידי אנשי כוחות הביטחון, שהשתייכו לכת העלאווית והחליטו לעשות מעשה "למען יראו וייראו". הם הרגו את הילדים, וכשאמותיהם באו לדרוש לשלומם, אמרו להן "תשכחו מהילדים. לכו הביתה, תעשו חדשים. ואם יש לכם בעיות, נשלח אליכם חיילים שיעשו לכם ילדים."

בין אם מדובר בטעות אנושית או הכרעה גורלית, הסיפור הזה הצית הפגנות בעיר, שהתלקחו במהירות לאלימות, שהפכה למלחמת אזרחים. מלחמה שעיקרה לאורך אותו ציר M5: דרעא, דמשק, חומס, חמאת, אידליב וחלב.

המרד הגדול החל. הפגנות ענק ברחובות הערים. אנשי אסד המפוחדים מגיבים באלימות חסרת פרופורציות. רבבות חיילים ומפקדים עורקים מהצבא, ולא בשביל לנוח על החוף. דווקא אלה שמשפחותיהם על החוף, העלאווים, לא ערקו. באותה העת מרבית המורדים התאגדו ב"צבא סוריה החופשי" שהורכב מיחידות עריקים ומיליציות מקומיות שנוסדו כמו פטריות אחרי הגשם. רבים מהעריקים התרכזו בחומס, העיר השלישית בגודלה בסוריה, היושבת במרכז הציר. הם השתלטו על מרכז העיר, הקימו מפקדות, וניהלו ממנה את פעילות המרד ברחבי המדינה, תוך תיאום עם האופוזיציה הסורית הגולה.

במקביל למרד המאורגן היטב בחומס, פרץ מרד בעיר חמאת – מרד שונה מזה של חומס. חמאת הייתה מעוז "האחים המוסלמים" עוד מראשית שנות השישים. זוהי עיר עם היסטוריה של מאבק בבית משפחת אסד, שידעה את נחת זרועו של השלטון. כמעט כל משפחה בעיר איבדה אחד מיקיריה, באחד ממעשי הטבח הרבים שהתבצעו בה מאז 1962. בראשית שנות השמונים, ניסו "האחים המוסלמים" להשתלט על סוריה. מעוז כוחם היה בחמאת, העיר שהשלטון נהג לרדות בתושביה. בפברואר 1982, בהוראת הנשיא חאפז אל-אסד, ובפיקוד אחיו הצעיר רפעת אל-אסד, תקף צבא סוריה את חמאת, וטבח כ-20,000 אזרחים סונים. בין אלפי ארונות הקבורה של החללים נקבר גם ניסיון המרד. דור יעבור עד שחמאת תמרוד שוב, וגם הפעם יהא זה מחוזם של הקנאים הדתיים. אלא שבסבך ההתרחשויות של קיץ 2011 בסוריה היה קשה להבחין כי בחמאת צומח מרד אחר מזה שבחומס, שמנהיגיו התאכזבו מאנשי חלב ודמשק שלא הצטרפו אליהם.

הג'יהאדיסטים משתלטים על המרד

בשלב ראשוני זכו המורדים הסורים לגיבוי מקיר לקיר בוועידת הליגה הערבית, וגם באירופה וארה"ב נשמעו קולות אוהדים. אלא שמילים לחוד ומעשים לחוד. סוריה הייתה מדינה חזקה בהרבה מלוב, ובת ברית של רוסיה, לא מקום שקופצים להתערב בו. בטח שלא עשור לאחר פלישת ארה"ב לאפגניסטאן ושמונה שנים לאחר פלישתה לעירק. העולם ציפה מהמורדים להפיל את אסד לבדם, מה שעשוי היה להביא לרצח כל העלאווים, האיסמעילים והדרוזים באשר הם. לכן ההצעות שהגיעו לאסד לפרוש ולמצוא מקלט ברוסיה לא היו רלוונטיות. כל אחד מהגברים במשפחה המאוד מורחבת של אסד היה שר, גנרל, דיפלומט, איש עסקים או יו"ר המפלגה וכל אחד מהם היה נרצח יחד עם אשתו וילדיו אילו היה מאבד אסד את השליטה.

על מנת לשמור על השלטון נדרש אסד לחסל את תאי ההתנגדות. איך עשה זאת? במאי 2011 שלח את הצבא להטיל מצור על חומס. ביולי הטיל מצור גם על חמאת. לאחר כחודש הצבא נכנס לחמאת וטבח במאות אזרחים סונים, ממש כמו בימים ההם לפני 30 שנים. זאת בעוד המצור על חומס, המאורגנת יותר, נמשך. לאחר שהרעיב והתיש את המורדים בחומס, הצליח צבא אסד לכבוש אותה בפברואר 2012, במחיר של אלפי הרוגים. לקראת הקיץ שחרר אסד מהכלא אלפי ג'יהאדיסטים, שנתפסו על ידי אנשי המודיעין הסורי או הוסגרו לסוריה מאחת המדינות השכנות מאז ראשית שנות ה-2000. אסד טען שהוא משחרר אותם כ"צעד של בניית אמון" עם האופוזיציה הגולה, אלא שבפועל הוא שחרר אותם על מנת שיצבעו את המרד בגוון ג'יהאדיסטי שחור ויתנו לו לגיטימציה להשתמש בנשק כבד נגד המורדים.

ביוני 2012 נכנסה קבוצה חמושה של עלאווים לכפר סמוך לעיר חמאת וטבחה בכל תושביו, כולל נשים וילדים. מאז נהיה ברור לכל הצדדים כי במלחמה הזו אין חוקים, כל דאלים גבר. הייתה זו סופה של תקופה, בה המורדים היו חילונים יותר, מתונים יותר, ומאוחדים יותר. הגרעין המקורי של "צבא סוריה החופשי" נפל בחומס. הליגה הערבית, אירופה וארה"ב, שלא מיהרו לסייע למורדים באסד, השאירו את הקצינים שערקו מהצבא לבד בחזית. מאוחר יותר, כשהמעצמות יתחילו לשלוח נשק לסוריה, הוא יגיע לאנשי הגרעין הג'יהאדיסטי, שהשתחרר מבתי הכלא ונקרא לדגל בחמאת.

כך הפסיד המערב שותפים פוטנציאלים, ואל קאעידה הרוויחו "מדינה כושלת" (Failed State) שבעבור ארגוני טרור היא כמו צלחת פטרי. כשמוסיפים לכך התעוררות אסלאמיסטית עולמית, וסיקור תקשורתי בשיא הפריצה של הטלפונים החכמים, מקבלים מתכון מנצח שעתיד להביא אלפי מתנדבים לארגוני הג'יהאד. זאת בנוסף לתמיכה מוסדרת מטורקיה, קטאר, כווית וערב הסעודית.

מפת מלחמת האזרחים בסוריה - מרץ 2013

מפת מלחמת האזרחים בסוריה – מרץ 2013

הקלף הסודי (והקטלני) של אסד

לאחר שחומס נפלה הפכה דמשק למוקד המרכזי של המלחמה. במהלך 2012-2013 שלטו המורדים על פלגיהם השונים ברוב הציר המרכזי של המדינה וכן בשכונות ובפרוורים רבים של דמשק. מרכז העיר הפך לשדה קרב, נמל התעופה הבינלאומי הופגז וכך גם ארמונו של אסד. באותה העת החל אסד לפנות את בני משפחתו ואנשיו לערי החוף המוגנות שלו. נדמה היה שמלחמת האזרחים מתקדמת ואסד קרוב לתבוסה.

אבל אז, רגע לפני שהכול קורס, הוציא אסד מהמחסנים שני כלי נשק קטלניים: החיזבאללה וגז הסארין. הסארין הוא נשק כימי שהורג ואז מתנדף במהירות, ומאפשר לצבא להיכנס ליעד. אסד החל להשתמש בנשק הכימי כבר בקיץ 2012 ויתכן שאף לפני כן. בכל מקרה, באוגוסט 2012 הוא השתמש בו מספיק, עד שאפילו נשיא ארה"ב אובמה, שאזרחי סוריה אינם בראש מעייניו, אמר שנשק כימי הוא קו אדום. בדצמבר 2012 השתלטה זרוע אל-קאעידה בסוריה, ג'בהאת א-נוסרה, על מפעל ליצור נשק כימי בחלב. מאז הנשק הכימי זרם בסוריה כמו מים, כששני הצדדים הלוחמים משתמשים בו; בדומה למלחמת העולם הראשונה. עשרות עדויות לפציעות כימיות מצד המשטר ומצד המורדים הגיעו לתקשורת. ב-21 באוגוסט 2013, רגע לפני שאסד בורח למקום מבטחים, הותקפה ע'וטה במתקפה כימית שתיזכר לדורות. באותו פרוור של דמשק, שהיה בשליטת המורדים, נרשמה ההתקפה הכימית הגדולה ביותר מאז שסדאם חוסיין הפציץ את הכורדים בחלאבג'ה.

1,429 הרוגים לפי ממשלת ארה"ב מתוכם לפחות 426 ילדים. הצבא של אסד נעזר בהתקפות האלה בשביל לכבוש יעדים, ולהשתלט על העיר. התקשורת העולמית סיקרה את התקרית ללא כל פרופורציה לחוסר הסיקור של עשרות התקפות כימיות שנערכו בשנה שחלפה, ועוד פחות פרופורציה לחוסר הסיקור שהמלחמה בסוריה תזכה לו בהמשך שנותיה. אבל כשהתקשורת מסקרת, הקהילה הבין לאומית צריכה לפעול. אז ארה"ב איימה לפלוש לסוריה בכל הכוח ולאכוף את הקווים האדומים של הדין הבין לאומי, מה שהוביל את אסד להתקשר לפוטין. פוטין הציע הסכם פשרה: פירוז סוריה מנשק כימי. צעד חכם שחוץ מאסד, כולם ירוויחו ממנו. הסכם פירוז סוריה מנשק כימי שנחתם בין רוסיה לארה"ב, הורה על העברת החומרים הכימיים  מסוג סארין, גז חרדל, ו-VX, אל מחוץ למדינה, והפסקת הייצור של חומרי לחימה כימיים.

לפי ההסכם, במקרה של שימוש בנשק כימי, יופעל פרק 7 של אמנת האו"ם, לפיו המעצמות יהיו אחראיות להחליף את המשטר בסוריה, גם אם יידרש לפלוש למדינה לשם כך. טעות אנושית או הכרעה גורלית,  הכלור הקטלני לא נכנס להסכם הפירוז. דווקא הכלור, שהוא הגז הרצחני הראשון בו נעשה שימוש צבאי כנשק כימי, ב-22 באפריל 1915 (יומיים לפני תחילת רצח העם הארמני). אותו הכלור שהשימוש בו לצורכי מלחמה נאסר על פי "אמנת הנשק הכימי" עליה חתמה סוריה ב-14 באוקטובר 2013. לא ברור אם נערכו דיונים רציניים בנוגע להשארת הכלור, שהוא פחות יעיל מבחינה טקטית, בידיו של צבא אסד. אך ברור שמאז הסכם פירוז הנשק הכימי השתמש אסד פעמים רבות בנשק זה, והעולם שתק.

ומה לגבי דמשק? הסיוע של חיזבאללה ואיראן שינה את תמונת המצב. לאחר הצלחות רבות בשדה הקרב נדחקו המורדים לפרוורים. מנהיגיהם נאלצו לבחור בין מלחמה עד מוות לבין מו"מ עם אסד. חלקם בחרו  כך וחלקם אחרת. אסד הסכים לפנות מאות מורדים שוררים מפרוורי העיר באוטובוסים צפונה בתמורה לשקט, ולחם באכזריות במי שלא נכנע. בסופו של דבר הצליח אסד להחזיר את הביטחון לדמשק, הנשלטת כיום בידיו. ההצלחה של אסד בדמשק היא אולי ההצלחה הגדולה ביותר שלו בחמש וחצי שנות המלחמה.

שחרור אידליב הראשון והשני: מצא את ההבדלים

גם על העיר אידליב השתלטו המורדים במהרה בראשית המלחמה. אלא שחוסר לכידותם, המחסור בנשק וסכסוכים פנימיים ביניהם החלישו אותם, ובאפריל 2012, הצליח אסד להחזיר את העיר לשלטונו. את מרבית הכפרים והעיירות המקיפים את העיר, לעומת זאת, אסד לא כבש. לאחר שדאעש התפלגו מיתר המורדים, מחוז אידליב הפך ל"סוריה החופשית", חבל עצמאי הנשלט בידי ג'יהאדיסטים. על מנת להבין איך השתלטו המורדים בפעם השנייה על אידליב יש להתחקות אחר קורותיהן של אל-קאעידה, דאעש וג'בהאת א-נוסרה, ולהיכנס למערכת היחסים המורכבת ביניהן: סבתא, אמא ונכדה. בקיץ 2011 שלח אבו-בכר אל-בגדאדי, ראש הזרוע של אל-קאעידה בעירק, פעילים לסוריה על מנת לנצל את מלחמת האזרחים שהחלה ולהקים זרוע ג'יהאדיסטית חדשה. 1-04שנה לאחר מכן, הכריז אחד הפעילים, על הקמתו של ארגון חדש – ג'בהאת א-נוסרה, שכפוף לאל-קאעידה בעירק, ומאוחר יותר תפס את הבכורה בתור הנציגות הרשמית של אל-קאעידה בסוריה. באפריל 2013 הכריז אל-בגדאדי, כי אל קאעידה בעירק וג'בהאת א-נוסרה הם בעצם ארגון אחד, שיקרא מעתה "המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה" (אל-דוולה אל-אסלאמיה פי אל-עראק ואל-שאם) או בשמה העממי: דאעש. בתגובה, ראש אל-קאעידה, מוחמד א-זוואהירי (יורשו של אוסמה בן-לאדן)  דרש מדאעש לחזור בה מהצהרתה ולהישאר בשטח עיראק. אל-בגדאדי הצהיר כי ארגונו לא מוכן להיות כפוף לחלוקות שהוחלטו בהסכם סייקס-פיקו במלחמת העולם הראשונה. לאחר התקרית עטו שני הארגונים – דאעש וא-נוסרה – תדמית של משתפי פעולה נגד אויב משותף. אך בינתיים בשדה הקרב נהגה דאעש לגזול משאבים ושליטה מא-נוסרה, ומיתר כוחות האופוזיציה בסוריה ששיתפו עם השניים פעולה. וכך, לאחר שכשלו ניסיונות גישור רבים, מאחורי הקלעים ובפומבי, ולאחר שבינואר 2014 פרצו מספר ארגוני אופוזיציה סורים במתקפה על דאעש, הכריזה אל-קאעידה כי אין בינה לבין דאעש קשר, ואין לה שום אחריות על מעשי הארגון. דאעש החל להתפשט באותה העת לתוך עירק תוך שהוא כובש שטחים אדירים, וערים רבות, בהן חיות קהילות דתיות שונות, הנחשבות לפיו כבנות-מוות. לקח לדאעש יומיים בלבד לכבוש את מוסול, העיר השנייה בגודלה בעירק בה חיו כ-2.5 מיליון בני אדם. לאחר הכיבוש נמלטה מהעיר הקהילה האשורית שחיה בה כ-1,700 שנים, עוד בטרם נוסד האסלאם. במקביל ביסס דאעש את שליטתו במזרח ובצפון סוריה, תוך "גנבת המהפכה" מיתר המורדים.

forces-in-syria02-03

דאעש ניצל את חולשת המורדים והשתלט על הערים בהן שלטו ביד אחת, ובשנייה המשיך ללחום במשטר אסד ובכורדים בסוריה. המובלעות היחידות בתוך הטריטוריה של דאעש, שלוחמיו כשלו מולן באותה העת, היו שתיים: דיר א-זור שבשליטת המשטר, וג'זאזירה שבשליטת הכורדים. בצפון מערב, ג'בהאת א-נוסרה ניצח את דאעש והשתלט על שטחים רבים, תוך שהוא מנהיג את שאר ארגוני המורדים. אותם מורדים התחזקו מאוד מתוקף בחירתם של הג'יהאדיסטים החמושים והמנוסים של ג'בהאת א-נוסרה, לדבוק בברית איתם, ולא במנהיגם ההיסטורי אל-בגדדי. שיאה של המערכה הג'יהאדיסטית במערב הייתה כיבוש העיר אידליב במרץ 2015. בשני הסרטונים הבאים ניתן לחזות באבולוציה שעברה על המרד הסורי בין 2012 ל-2015. הסרטון הראשון צולם בא-רקה, אחת הערים הראשונות ממנה הסתלקו חייליו של אסד, ובהמשך בירתה של דאעש. ניתן לראות בסרטון כי המרד הוא עממי, חסר אמצעים טכניים, ועיקר עניינו להפיל את אסד.

בסרטון השני ניתן לחזות בשחרור אידליב במרץ 2015. להבדיל מהסרטון הראשון, כאן המורדים חמושים בנשק כבד, בעלי זקנים ושיער ארוך המסמלים את אופיים הג'יהאדיסטי. משחררי אידליב נראים מאיימים בהרבה ממשחררי א-רקה. הם מגיעים מתרבויות שונות והם הקימו מוסדות שונים באופיים בערים ששחררו. משחררי א-רקה הקימו מועצות דמוקרטיות בהן מיוצגות מפלגות שונות. רק לאחר שנה של פעילות דמוקרטית השתלט דאעש על העיר וסגר את המועצות. משחררי אידליב דבקו מלכתחילה בחוקים הנוקשים של "השריעה הסלפית". נדגיש כי ב-2015 א-רקה ואידליב מתנהלות בחוקים דומים ומנוהלות שתיהן על ידי צאצאיו של אל-קאעידה: דאעש וג'בהאת א-נוסרה.

ארה"ב נכנסת לסוריה ובעקבותיה רוסיה, איראן וטורקיה

בעקבות רצח העם היזידי בקיץ 2014, ורצח העיתונאי ג'יימס פולי, החלו האמריקאים להפציץ את דאעש מהאוויר. הם גייסו לצידם קואליציה הולכת וגדלה של מדינות ערביות ומערביות, אשר סייעה במודיעין ובהפצצות. הפעילות האווירית עזרה לכורדים בשחרור קובני, בינואר 2015, ובהכפלת הטריטוריה שלהם על חשבון דאעש. הכיבוש של העיר אידליב וההתחזקות של המורדים הג'יהאדיסטים במחוז אידליב, עוררו את הקרמלין לפעולה. רוסיה חששה כי המורדים יצליחו לחצות את הרי אנסריה ויאיימו על הנמל היחיד של רוסיה בים התיכון. יש לזכור כי גבולה הדרומי של רוסיה, בהרי הקווקז מרוחק רק כמה מאות ק"מ מצפון סוריה ואין זה דבר של מה בכך. הרוסים החליטו להגביר את מעורבותם על מנת להציל את המשטר, והקימו באוקטובר 2015 בסיס חיל אוויר בלטקיה, סמוך לנמל שלהם בטרטוס הסמוכה. בנוסף לרוסים גם איראן הגבירה את מעורבותה ושלחה לסוריה רבבות חיילים שיעים, חלקם איראנים וחלקם מגיעים מתימן, אפגניסטן ועירק. חיזבאללה, המופעל מטהראן, תרם גם הוא את חיילי הקומנדו שלו. כיבוש אידליב היה הישג אדיר למורדים, ובמיוחד לג'בהאת א-נוסרה, אך הוא הביא לשינוי פני המערכה; התערבות מסיבית של רוסיה ואיראן שתבטיח את אחיזתו של אסד. המלחמה הזו לא נגמרת, למרות שרוב החיילים והמפקדים הסורים כבר נפלו חלל; לצדם של כ-50,000 חיילים של אסד, נלחמים כ-60,000 חיילים שיעים בפיקוד איראני, וגם אצל המורדים, ג'יהאדיסטים ממדינות ערב מסייעים, אך פחות מאשר אצל המשטר. לפי דו"ח של ארגון זכויות אדם היושב בלונדון המשטר איבד כשני שליש מחייליו בכל כוחות הביטחון (כולל מילואים, ומתגייסים חדשים שבגרו בשנות המלחמה). בצד של המורדים מספר ההרוגים הסורים קטן ממספר ההרוגים הזרים. הנתונים האלה הם עדות שמלחמת האזרחים הפכה למלחמה עולמית, על חשבון האזרחים הסורים. המעורבות האינטנסיבית של עוד ועוד מדינות מייצרות שפיכות דמים עד אין קץ. ארגון זכויות אדם סורי היושב בלונדון פרסם  כי ב-69 חודשים בהם מתנהלת המלחמה בסוריה נהרגו כ-450 אלף בני אדם. הארגון טוען כי בידיו פרטיהם האישיים של 312,001 קרבנות, ביניהם 90,506 אזרחים. לפי הארגון קרוב ל-16,000 ילדים נספו מתחילת המלחמה. לפי הערכות האו"ם כ-12.5 מיליון אזרחים סורים נעקרו מביתם מאז תחילת המלחמה.

דצמבר 2016 – הכורדים מתפשטים בצפון סוריה, טורקיה פולשת לסוריה כדי למנוע רצף כורדי על הגבול

דצמבר 2016 – הכורדים מתפשטים בצפון סוריה, טורקיה פולשת לסוריה כדי למנוע רצף כורדי על הגבול

בחזרה לחלב

בדומה לערים גדולות אחרות, בהן חיים מעמד הביניים והעשירים בסוריה, בימיה הראשונים של "המהפכה", חַלַבּ נותרה שקטה. האופוזיציה נהגה לכנות את אנשי חלב 'שפנים' ו'פחדנים' בגלל חוסר ההשתתפות בהתקוממות. אנשי חלב, על אף שרובם סונים, לא הצטרפו למרד, שכן פרנסתם מגיעה מתעשייה, מסחר, תיירות וענפים נוספים אשר אנשיהם מעדיפים את השקט. בחלב גם היו שכונות בעלות רוב ארמני, אשורי וכורדי, אלה חששו מהתערערות השקט והביטחון ולכן התנגדו למרד אלים. באביב 2012 פרצו המורדים מהכפרים הסונים באזור וכבשו שכונות רבות ברחבי העיר. כמה שבועות לאחר מכן, חַלַבּ נחלקה למה שידוע כיום בתור חַלַבּ 'המזרחית' וחַלַבּ 'המערבית', והחלוקה הזו נעשתה לפי מעמדות סוציו-אקונומיים. הממשלה הצליחה להשאיר את האזורים העשירים במערב, שם נמצאים הבניינים המהודרים והרחובות הרחבים, וכמו כן האריסטוקרטיה הסונית הליברלית שבחרה להישאר עם אסד, בנוסף כמובן לשכונות האשוריות והארמניות, בזמן שהמורדים כבשו את הצד המזרחי שבו חיו האזרחים העניים והמוחלשים. הרחובות והבתים בחלק המזרחי צרים, מה שמקשה על הלוחמה של צבא סדיר ומקל על לוחמת גרילה. האוכלוסייה במזרח היא מוסלמית-סונית דתית יותר מאשר במערב, ומשום כך ברכה את המורדים האסלאמיים שעה שנכנסו לתמונה. הלחימה בעיר נמשכה כל הזמן אך המצב היה שקול יחסית עד שבשנת 2014 אסד כיתר את העיר. הכורדים התבצרו בשכונת שייח-מסקוד וגם דאעש אחז בכמה שכונות בעיר. בשנים הבאות נערכו קרבות רבים בעיר כאשר המורדים מנסים לשחרר את המצור ואף לכתר את מערב העיר, ואסד מנסה לכתר את השכונות המזרחיות. פעמיים הצליחו המורדים לשחרר את המצור, אך צבא אסד ושותפיו השיבו אותו. ארגונים ג'יהאדיסטים המקושרים לאל-קאעידה פיקדו על קואליציות שונות של מורדים שקמו בעיר, הם זכו לתמיכתה של טורקיה ונלחמו ללא רבב. מנגד, אסד, פוטין ואנשי משמרות המהפכה באיראן לא הסכימו לוותר על העיר. המלחמה המתמשכת הביאה את חלב, שהייתה כמיקרוקוסמוס למלחמה בסוריה, לחורבן כולל. דאעש הובסו  ואיבדו כל אחיזה בעיר. הכורדים התבצרו והגנו בקנאות על שכונתם, תוך שהם סופגים ארטילריה מהמורדים הג'יהאדיסטים. אסד והמורדים המשיכו להילחם זה בזה ללא הרף, כשכל אחד מהצדדים מבצע פשעי מלחמה, טובח באזרחים, ומשתמש בנשק כימי, עד שבקיץ 2016, טורקיה פתחה ב"מבצע מגן הפרת" נגד הכורדים ודאעש, בו השתתפו אלפי לוחמים מחלב. טורקיה למעשה וויתרה על חלב בתמורה לרצועה בשליטתה בצפון סוריה, ומהרגע שהיא יצאה מהתמונה, אחיזתם של המורדים התמוססה אט אט. עד שלאחר 1,600 ימי לחימה, ו-21,500 קרבנות אזרחיים, משטר אסד כבש את כל חלב; סמל המרד בסוריה. העיר שאמרו עליה שמי שינצח בה, ינצח במלחמה. על כן חלב היא פצע פתוח. חלב מספקת לתקשורת תמונות זוועה, וכותרות על הפגזות בתי חולים. חלב היא מעשי הטבח, רצח פצועים וילדים. חלב היא עיר רפאים ענקית קרוב לאירופה, בערש הציוויליזציה, בלב העולם הערבי. חלב היא אתר זוועה חדש, למורשת העלובה של האנושות.

דצמבר 2016 - תמונת מצב בשבוע האחרון למרד בחלב

דצמבר 2016 – תמונת מצב בשבוע האחרון למרד בחלב

¹ עדי אופיר, לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר, 2000

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s