זוועות הרייך השני

הידרדרותה של גרמניה בראשות שנות ה-30 מוכרת לנו היטב. רפובליקת ויימאר נפלה למניפולציה של הנאציונל-סוציאליסטים ואלה תפסו את השלטון. לאחר שש שנות שלטון בהן ביטלו את הדמוקרטיה, רדפו את מתנגדיהם ורצחו אלפי יהודים, החלו הנאצים להשמיד קבוצות שונות של בני אדם באופן שיטתי ומאורגן. ראשית היה זה מבצע אותונזיה בו הוצאו להורג כמאה אלף גרמנים בעלי מוגבלויות, הומוסקסואליים ובעלי תפקוד לקוי. לאחר מכן, החל מספטמבר 1939 ביצעו הנאצים מעשי טבח, שיעבוד והרג המוני בתושבי מזרח אירופה הכבושה ובמיוחד בפולנים. השמדתה השיטתית של יהדות אירופה, התופת הנוראית מכל שידע האדם, והשמדת בני הרומה והסינטי (הצוענים) גדמו את האנושות לעולמי עולמים. מעשים אלו טמנו בחובם היגיון חדש לעולם אשר בו השמדת עמים הפכה לפרקטיקה חוזרת ונשנית. רבות דובר על מרכזיותם של היטלר ושל המפלגה הנאצית בביצוע הזוועות, אלא שגרמניה ביצעה פשעים דומים לאלה גם לפני היטלר.

רצח עם בחסות הרייך השני

החל מסוף שנות השמונים של המאה התשע עשרה שלטו הגרמנים על קולוניה בדרום מערב אפריקה בשטח בו נמצאת היום נמיביה. במקום היו קבוצות שונות של שבטים ילידים, הגדולות מביניהן היו ההררו – קבוצה של כ-75,000 מגדלי בקר והנאמה. השבטים ניסו להתקומם מספר פעמים נגד השלטון הגרמני, ונתקלו ביד קשה. ניתן להבין זאת מדבריו של מפקד הכוחות הגרמניים שכבשו את המקום, קורט פון פרנסואה, משנת 1888, כי "רק קשיחות חסרת פשרות תוביל להצלחה (בקולוניה)". מושל הקולוניה הגרמנית, תיאודור לוטווין, אמר כי "בעוד 15 שנה לא יישאר הרבה עבור הילידים, אך יש לשמור זאת בסוד, שכן אחרת המהפכה תהיה בלתי נמנעת".

ב-12 בינואר 1904 יצאו בני שבט ההררו, בהנהגת סמואל מההררו, למרד נגד השלטון הקולוניאלי הגרמני. הגרמנים דיכאו את המרד באלימות, ובאוגוסט באותה שנה הביסו כוחותיו של הגנרל הגרמני לותר פון טרוטה את המורדים והבריחו אותם, ואת משפחותיהם, למדבר אומאקה שבמזרח המדינה. ב-4 באוקטובר 1904, כתב פון טרוטה לראש המטה הכללי: "אני מאמין שהאומה צריכה להיות מושמדת כאומה […] אני חושב שעדיף שהאומה תעלם כולה מאשר שתזהם את חיילינו".

בעקבות דיכוי המרד, החלו שבטים אחרים לנטוש את הגרמנים ולהתמרד. בני ההררו והנאמה שנכנעו נשלחו למחנות ריכוז. בדרך אליהם מתו כשליש בצמא וברעב. רבים מתו במחנות ממחלות: טיפוס, אבעבועות ומחלות אחרות. עבודת פרך נכפתה עליהם, והם ספגו מכות והצלפות שוט משוביהם. בני הררו רבים נתלו והנשים נאנסו והיו לשפחות מין.  בסך הכול נספו כ-65,000 מבני שבט ההררו (80 אחוזים מבני השבט) ו-10,000 מבני שבט הנאמה (50 אחוזים מחברי השבט). הרצח התבצע באמצעות הריגה על ידי הרעבה והרעלה של בארות בני ההררו והנאמה שנלכדו במדבר.

במקביל לרצח העם ההררו והנאמה פרץ במזרח אפריקה הגרמנית מרד המאג'י מאג'י. הגרמנים השיבו גם למרד זה ביד קשה ותגובתם הביאה למותם של 100,000 – 200,000 בני אדם.

גרמניה מכחישה
דוח ויטאקר של ארגון האומות המאוחדות הכיר, כבר ב-1985, בכך שהניסיון הגרמני להשמיד את בני ההררו והנאמה היה אחד הניסיונות המוקדמים של רצח עם במאה ה-20. בשנת 1998 ביקר נשיא גרמניה דאז, רומן הרצוג, ביקר בנמיביה והביע חרטה אך לא התנצל באופן רשמי.

רק ב-2004, באירוע לציון 100 שנים לתחילת המרד, התנצלה  שרת הסיוע והפיתוח הגרמנית, היידמארי ויצ'ורק-צויל, בשם ממשלת גרמניה והצהירה כי "אנו הגרמנים מקבלים את האחריות ההיסטורית והמוסרית שלנו ואת האשמה". אלא שהשרה סירבה לנקוב במילה ג'נוסייד (רצח-עם),ובנוסף גרמניה סירבה לשלם פיצויים.

עם זאת, גרמניה מעניקה לנמיביה סיוע כלכלי גדול יותר מלשאר מדינות אפריקה. בין 1990 ל-2004 העבירה גרמניה כחצי מיליארד אירו, ובשנת 2005 הודיעה שרת הסיוע והפיתוח הגרמנית כי גרמניה מוכנה להעביר מדי שנה 20 מליון אירו עד לשנת 2016. בקרב צאצאי ההררו והנאמה, יש הטוענים כי הסיוע הזה מגיע ממשאבים שנשדדו מהם, והולך לממשלת נמיביה בה אינם מיוצגים, שכן לאחר רצח העם נותרו מעטים וחלשים, ומאז שנמיביה זכתה לעצמאות ב-1990 הם מהווים מיעוט זניח במדינה.

תביעה בניו יורק, תערוכה בברלין
בשבוע שעבר החל  בית משפט מחוזי במנהטן לדון  בתיק שהוגש לו בשנת 2013, בו תובעים צאצאי ההררו והנאמה את גרמניה על פשעיה. התובעים דורשים פיצויים על כך שגרמניה לקחה מהם את אדמותיהם, שמתיישבים גרמנים אנסו את ילדותיהם ונשותיהם  והשתמשו בהן  כשפחות, ובגברים כעבדים. עוד מאשימה התביעה את גרמניה ברצח כ-100,000 ילידים.

גרמניה, מצידה, טוענת כי לא תשלם פיצויים ישירות לצאצאים, מפני שלא הם סבלו מנחת זרועה. עוד טוענת גרמניה כי לפי הסכמה אליה הגיע עם ממשלת נמיביה, הסיוע הכלכלי שהיא מעניקה למדינה משמש כפיצוי לנזק לעוללה לילידים.

תערוכה חדשה שנפתחה בברלין מציגה את עברה המדמם של גרמניה הקולוניאליסטית. בתערוכה מוצגים בין היתר מכתבים של מיסיונרים גרמנים שהביעו מחאה נגד מחנות הריכוז בהם נכלאו בני ההררו והנאמה. כמו כן, מוצגים בתערוכה תמונות רבות של בני ההררו שעורם דבוק לשלדם והם קשורים בשלשלאות, ששימשו כעבדים עד מותם. התערוכה מעמתת את הגרמנים עם עברם האפל, שהתחיל הרבה לפני עלייתו של היטלר לשלטון. כעת ניתן לצפות שגרמניה תכריז בקול, שהזוועות שחוללה ביבשת אפריקה הן רצח-עם.

שורדים משבט ההרארו שברחו מהשטחים שנכבשו בידי גרמניה ביבשת אפריקה

מעורבות גרמניה ברצח העם הארמני

בעשור השני של המאה ה-20, משהחלו העות'מניים להשמיד את הארמנים, צבא הקיסר הגרמני היה שותף למהלך ההשמדה על אף הגינויים שנשמעו ברייכסטאג על ידי נבחרי ציבור גרמנים.  תמונה שנחשפה באוקטובר 2012, ובה קצינים גרמניים המצטלמים בגאווה עם גולגולות של ארמנים, באתר בו התבצע אחד ממעשי הטבח הגדולים, לא משאירה ספק בנוגע למעורבות הגרמנית. תמונות כאלה ורישומים המעידים על שותפותם של הגרמנים ברצח העם הארמני מוכרים כבר שנים רבות. בשנת 2005 עבר בגרמניה חוק ההכרה ברצח העם הארמני אך גרמניה מסרבת לקחת אחריות על השותפות שלה בפשע הנתעב.

מחקרים חדשים מלמדים כי תורת הגזע הנאצית, רבים מחוקי הגזע ואפילו אופני ההשמדה בהם השתמשו הנאצים מקורם ברצח ההררו והנאמה. החיילים והקצינים ששבו מהקולוניה הרחוקה סיפרו בגאווה לילדיהם על השמדת "השבטים האפריקאים" ואף פרסמו ספרי גבורה בנושא. מספר קצינים שהובילו את ההשמדה אף עמדו בקשר ישיר עם אדולף היטלר והיו ידועים בהשפעתם עליו. ערב פלישת גרמניה לפולין, נאם היטלר בפני קצינים נאצים ואמר את הדברים הבאים:

"להרוג ללא רחמים את כל הגברים, נשים וילדים בני הגזע הפולני או דוברי השפה הפולנית. רק כך נוכל להשיג את מרחב המחיה הדרוש לנו. אחרי הכול – מי מדבר היום על השמדת הארמנים?"¹ 

קצינים ופקידים גרמנים מצטלמים ליד גולגולות של קורבנות רצח העם הארמני ב- 1917

קצינים ופקידים גרמנים מצטלמים ליד גולגולות של קורבנות רצח העם הארמני ב- 1917

הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל, הקדיש פרק מיוחד בספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג", לדיון בין שני גרמנים: הכומר לפציוס ויועץ הסתרים הפרוסי. דיון זה מבוסס על מסמכים היסטוריים בהם השתמש הסופר לכתיבת הנובלה. לפציוס, המיצג את הכנסייה הקתולית, פועל להצלת הארמנים. לדאבונו, הוא נתקל בחומה בצורה של התנגדות. זאת מגיעה מגרמני אחר: "יועץ הסתרים" של השליטי האימפריה העות'מנית. הויכוח שניטש ביניהם מוכרע כשיועץ הסתרים מצדיק את רצח העם הארמני בטענתו כי הוא מסייע לאינטרסים הגרמניים:

"חובתו של כל גרמני לדאוג לגורל עמו ולנחלי הדם ששופך המיעוט הגרמני. רק מנקודת ראות זו נוכל לטפל בשאלת הארמנים."²

אדישות העולם לשואת הארמנים הכשירה את הקרקע לשואת העם היהודי. אילו בני אומות שונות היו זוכרים את רצח העם הארמני, לומדים אותו ומכירים בו ביתר שאת, יכול להיות שהיטלר היה מסיק מסקנות שונות. מסיבה זו עלינו לזכור  גם את פשעי 'הרייך השני' ולהנציח גם את קורבנותיו. על מנת להתיר את קשר האימה הקיים בין רציחות העמים ולמען עתידה של האנושות, עלינו לזכור ולהזכיר. עולם ללא אימה יקום כשנזכור ולא נכחיש את הפשעים החמורים ביותר.

¹ אדולף היטלר, נאום בפני קצינים גרמניים ערב פלישת גרמניה לפולין, 22 באוגוסט 1939. צוטט לראשונה אצל: Louis P. Lochner, What About Germany? New York: Dodd, Mead & Co. 1942

² פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג, יצא לאור ב-1933

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s