טורקיה משתגעת א

מוכרים לנו בהיסטוריה מקרים בהם מדינה "משתגעת". ראשי השלטון מפתחים נוירוזה קיצונית ומובילים הליכים הרסניים של רצח המוני, או פגיעה חמורה באזרחי המדינה ובסביבתה. דוגמאות מובהקות למשטרים כאלה הם גרמניה הנאצית, קמבודיה של פול-פוט, רואנדה בראשית שנות ה-90, וצפון קוריאה בימינו. השינויים הפונדמנטליסטים בטורקיה בשנה האחרונה מעידים אולי על החרפה "במצבו הנפשי" של השלטון, והעומד בראשו רג'פ טאיפ ארדואן. הכיסופים של ציבור תומכיו לימי האימפריה העות'מנית והרחש הלאומני המתגבר, דוחפים את ארדואן, שנחשב לרפורמטור דמוקרט בתחילת דרכו, ל"שגעון גדלות" נמהר. נראה כי ארדואן, שעלה לשלטון לפני 14 שנים כהבטחה גדולה לדמוקרטיה ולליברליזם, וביקש לצרף את טורקיה לאיחוד האירופי, שינה את ייעדו. המהלכים אותם הוא מוביל בשנים האחרונות מסמנים כי במקום להצטרף לאימפריה, הוא מבקש לייסד אימפריה,  גם אם הדבר ידרוש ממנו לדרוס ציבורים שלמים בדרך. לאחר שהכריז על מלחמה בכורדים בקיץ 2015, פתח בקיץ 2016 במערכה גם נגד הגולניסטים, והכמאליסטים. במקביל פלש צבאו לסוריה ותגבר את כוחותיו בצפון עירק. לאחרונה היא פתחה חזית נוספת מול אירופה.

טורקיה נכנסה למאה ה-21 כמי שמחזיקה בצבא השני בגודלו בברית נאט"ו, כשחקנית ראשית בטרגדיה של המזרח-התיכון, כבעלת השפעה מהותית על מדינות מרכז אסיה, כמי שוויתרה על החלום האירופי, וכשחקנית מפתח  בשוק האנרגיה. התמ"ג שלה לנפש צמח ב-30% מאז עלייתו של ארדואן לשלטון.   כל אלה מוחזקים כקלפים חזקים בידה, אך יש גם ג'וקר: האפשרות "להציף" את אירופה ב לפי החלטתה, כפי שעשתה בקיץ 2015. מאז ימי האימפריה לא הייתה טורקיה חזקה כל כך, ודווקא בשעה הרת גורל זו, מכרסמים בגופה ובנפשה תהליכים הרסניים, והיא עומדת על סף מלחמת אזרחים. השינויים הפנימיים שמחולל ארדואן ברפובליקה הטורקית חורצים את גורלה של הדמוקרטיה העדינה, שנבנית במדינה מתחילת המאה ה-20. בכוחה הרב ובאלימות המתפרצת בה עלולה הרפובליקה הטורקית לחולל רצח-עם ואולי אף לגרור את המעצמות למלחמת עולם.

נקודת ציון משמעותית במהפכה הפנימית של ארדואן צפויה להירשם בעוד מספר שבועות. ב-16 באפריל, עם משאל העם, בו ידרשו אזרחי המדינה להכריע אם לקבל או לדחות תיקונים לחוקה שיאפשרו לארדואן לשלוט במדינה עד 2029. התיקונים יהפכו את שיטת המשטר ממערכת דו-ראשית – נשיא וראש ממשלה – למערכת נשיאותית טהורה. הנשיא יקבל סמכויות לבחירת הקבינט, לבחירת חברי הפרלמנט שיכהנו מטעם מפלגתו, למינוי שופטים, וזכויות בתחום החקיקה. בדומה לנשיא פוטין, יזכה ארדואן למעמד של נשיא-על, בעל סמכות שתבטיח לו שליטה מוחלטת במדינה.

 במאמרים הקרובים אנסה להתחקות אחר (א) שורשיה של טורקיה כ"מדינה המשוגעת", הנעוצים בעֶרֶשׂ דְּוַי האימפריה העות'מנית וברצח העמים הנוצרים הילידים שחיו בה. (ב) עלייתה ונפילתה של הדמוקרטיה הטורקית במבט על שלוש קבוצות: האיגודים המקצועיים, המיעוט הכורדי והציבור המוסלמי הדתי. (ג) המהפכה של ארדואן – סולטן פוסט-מודרני.

חלק א': שלדי האימפריה: שורשיה של טורקיה כ"מדינה המשוגעת"

חלק ב': עלייתה וירידתה של הדמוקרטיה: הרפובליקה הטורקית בעיני המודרים

חלק ג': הסולטן הנבחר: המהפכה של ארדואן

שלדי האימפריה: שורשיה של טורקיה כ"מדינה המשוגעת"

בשביל להבין את החברה הישראלית למשל, ואת מאבקי הכוח בה, נחוץ להכיר את קורות העם היהודי באלפיים שנות גלות, את החורבן הגדול באירופה, את התנועה הציונית ואת גירוש היהודים מארצות האיסלם. בשביל להבין את החברה הטורקית ואת מאבקי הכוח בה, יש להכיר את קורות האימפריה העות'מאנית, ואת נפילתה. שם נעוצים התסמינים המוקדמים לשיגעון.

טורקיה והטורקמנים

העמים הטורקמנים הם קבוצה של עמים בת כ-150 מיליון נפשות; המתפרשים על כ-23 מדינות. כ-40% מהם טורקים (מוסלמים-סונים, דוברי טורקית החיים על פי רוב בטורקיה, או שהיגרו ממנה). כ-38% מהם אוזבקים, קזחים, טאטרים, טורקמנים, טאג'יקים וקירגיזים (מוסלמים-סונים החיים במדינות בריה"מ לשעבר במרכז אסיה, ברוסיה ובאוקראינה), כ-15% מהם אזרים (מוסלמים-שיעים, דוברי אזרית החיים באזרבייג'ן ובצפון-מערב איראן), כ-6% מהם אוּיְגוּרִים (מוסלמים-סונים החיים במחוז האוטונומי שינג'יאנג בצפון-מערב סין), והיתר מתחלקים לעשרות עמים וקבוצות באסיה, אשר מרביתן דבקות באסלם הסוני וחלקן באסלם השיעי, בנצרות, בבודהיזם ואף ביהדות ("קראי מזרח אירופה"). העמים הטורקמנים רואים עצמם כקשורים זה לזה. שפתם ותרבותם, כמו גם ההיסטוריה שלהם יוצרות קשר אורגאני, קשר שקשה להסביר את מהותו, בדומה לקשר בין יהודים במדינות שונות ובזרמים דתיים שונים. טורקיה רואה עצמה כמנהיגת העמים הטורקמניים, והיא המדינה בעלת האוכלוסייה הטורקמנית הגדולה ביותר. הפרספקטיבה הזו קריטית לקריאת ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית, אך גם להתבוננות גאו-פוליטית בהווה.

תפוצת העמים הטורקמנים בעולם.

תפוצת העמים הטורקמנים בעולם.

אבותיהם של העמים הטורקמנים החלו נודדים מאזור הערבה האסייתית מערבה אל עבר הים התיכון, בגלים רבים, החל מהמאה ה-5 ככל הנראה. תחילה נדדו כרועי צאן וכסוחרים ובהמשך ככובשים. הם ייסדו את האימפריה הסלג'וקית שהביסה את השלטון הערבי של הח'ליפות העבאסית במאה ה-11, והשתלטה על האימפריה המוסלמית. בתהליך שארך מאות שנים, התבססו הטורקמנים במרכז אסיה ובמערבה, והתחלקו לקבוצות ולעמים שונים תוך שהם מתערבבים חלקית באוכלוסיות מקומיות, ומתאסלמים. מסעות הצלב גדעו את הרצף הטריטוריאלי של האימפריה הסלג'וקית, ואת הרצף ההיסטורי של שלטון הטורקמנים במזה"ת לכ-200 שנים. הקרוסיידרים הקימו במזה"ת ממלכות נוצריות דוגמת קיליקייה הארמנית וממלכת ירושלים הקדושה, אלא שממלכות אלה נפלו לאחר שתי מאות. במאה ה-13 כבש ג'ינגס ח'אן המונגולי במהירות אדירה את האימפריה הסלג'וקית ואת ביזנטיון, אלא שהוא לא הצליח ליצור מערכת שלטונית יציבה, ובניגוד לשירו של מאיר גולדברג, האימפריה שלו נפלה מהר, כמעט באותה המהירות בה עלתה.

הבייקים ערב היווסדה של האימפריה העות'מנית

הממלכות והבייליקים ערב היווסדה של האימפריה העות'מאנית

עם נפילת האימפריה של ג'ינג'ס חאן נוצר אינטרגנום- תקופת ביניים חסרת שלטון אימפריאלי. האמירים הטורקמנים, שכונו בשפתם "בֶיי", התבססו בממלכות קטנות שנקראו "בֶייליקִים". אחד האמירים ושמו עות'מאן הצליח להשתלט על הבֶייליקִים השכנים וייסד את האימפריה העות'מאנית, הקרויה על שמו. למעשה הוא ירש את האימפריה הסלג'וקית שהובסה במסעות הצלב ועל ידי ג'ינגס חאן.

האימפריה העולה

ביזנטיון החלשה שהותיר אחריו ג'ינגס ח'אן נכבשה במהרה על ידי האימפריה העולה, ואיתה מיצרי הבוספורוס האסטרטגיים, בהם שולטים הטורקים עד היום.

שושלת של עשרה סולטנים הרחיבה את תחום הכיבוש של האימפריה, עד שתחת הסולטן סולימאן המפואר – המוכר לנו כמי שבנה את חומות ירושלים – הגיע צבא האימפריה לשערי וינה שבמרכז אירופה, תוך שהיא שולטת במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מקיפה את הים השחור ואת מרבית הים התיכון, מחזיקה את מיצרי עדן ובעלת גישה למפרץ הפרסי\ערבי ולים הכספי.

בימיה הראשונים של האימפריה, טען עות'מאן ה-1 לכתר "הח'ליף", יורשו הלגיטימי של מוחמד, ומי שעומד בראש האסלם. אולם, על אף כוחה הרב של האימפריה, מרבית המוסלמים לא קיבלו זאת; לא רק שהוא איננו נצר לשבט קֻורייש, אליו השתייך מוחמד וממנו מגיעים הח'ליפים, אלא שעות'מאן אינו ערבי. בזכות החרב, לאחר כמה דורות כבר לא ניתן היה להתווכח על זהותו של הח'ליף. הסולטאנים שעמדו בראש האימפריה במאה ה-16 ואילך היו הלכה למעשה "ח'ליפים". הם שלטו באימפריה מבחינה דתית, כלכלית, פוליטית וצבאית, בשלטון יחיד נוקשה.. העות'מאנים שלטו בכל הערים החשובות לאסלם על כל פלגיו: מדינה, מכה, ירושלים, דמשק, חאלב, בגדד, איסטנבול, אלכסנדריה וקהיר. מעמדו השלטוני של הסולטן, בסוף ימי הביניים, היה שונה ממקביליו האירופאים. באימפריה העות'מאנית לא היה כל סוג של בית נבחרים, כך שהשלטון הדתי והפוליטי נותרו מאוחדים, בשונה מהעולם הנוצרי בו השלטון הדתי הופרד במידה מסוימת מזה הפוליטי. באימפריה לא היו גילדות מקצועיות או בריתות של איכרים, רק מערכת הירארכית-פטריארכלית של שליטים ונשלטים. אזרח האימפריה נחשב כל מי שדבק בפלג הסוני של האסלם. פלגים אחרים באסלאם, הנחשבים לכופרים, נרדפו. על כן הדרוזים, האלווים (Alevis), העלאווים  (Alawites) והשיעים התבצרו בהרים בפריפריה של האימפריה. נוצרים ויהודים באימפריה "זכו" במעמד שנקרא "מילת", ומוכר באסלם בשם "ד'ימי". על פי חוקי האסלאם הם שילמו מס מיוחד, ויתרו על הזכות להגן על עצמם וזכו לחסות הסולטן ולחופש דת. על מי שנחשבו לעובדי אלילים נגזר להתאסלם או למות. היזידים למשל, נטבחו ברצף של 70 פוגרומים. הדארפורים ושבטים פריפריאלים אחרים בשולי האימפריה התאסלמו. למעשה החלוקה הדתית הייתה חלוקה למעמדות קבועים  שלא ניתן לאדם לנוע ביניהם. המבנה השלטוני הזה הקשה על היווצרותו של מעמד ביניים באימפריה. חלוקה זו סייע בידי השלטון לשמור על הסדר ההירארכי. מעמדות אלה עזרו לרסן את כוחם של יהודים ונוצרים שהיו סוחרים, ולמנוע את צמיחתו של מעמד בורגני כפי שהתרחש באירופה. יש לזכור שחוקי האימפריה לא אסרו על עבדות. גברים ונשים מהדתות הנחותות שימשו פעמים רבות כעבדים ושפחות מין.

האימפריה העות'מנאנית בשיאה

התפשטותה של האימפריה העות'מנאנית 

שקיעתה של האימפריה

לאחר כישלון המצור על וינה ב-1683, והתבוסה הראשונה שנחלה האימפריה העות'מאנית לצבאות הפולנים והאוסטרים, נחתם בשנת 1699 הסכם קרלוביץ, שלפיו ויתרו העות'מאנים על שטחים נרחבים באירופה – שקיעתה של האימפרייה החלה. האימפריות האירופיות (צרפת, בריטניה, רוסיה, ובהמשך גם אוסטרו-הונגריה וגרמניה) הגבירו את מעורבותן בעינייני הפנים של האימפריה העות'מאנית, ולפרקים תמכו במאבקים לאומיים מקומיים, וזאת על מנת לכרסם באימפריה וליצור לעצמם בני ברית בגזרות השונות. האימפריה העות'מאנית הייתה תקועה במבנה הפיאודלי של ימי הביניים ולא הצליחה לעבור את הטרנספורמציה שעברה על אירופה. האימפריה התקשתה לקחת חלק בתעבורת הסחורות, התוצרת, היבולים והעבדים בין אירופה, אפריקה, אמריקה ומזרח אסיה. היא התקשתה לעמוד בקצב המסחר הגלובלי שהתפתח באותן שנים, מה שמנע את צמיחתו של המעמד הבורגני. התעשייה הגיעה אליה לאט ומאוחר. לא היה באימפריה מערכת חינוך ומרבית תושביה היו אנאלפביתים. האימפריה נעדרה אוניברסיטאות ומכוני מחקר. היא הייתה בפיגור מדעי וטכני ביחס לאימפריות האירופאיות. היא פיגרה אפילו אחרי האימפריה הצארית הרוסית. סולטאנים שונים ניסו לבצע רפורמות, אך הצלחתם הייתה מזערית. מבנה הכוח בחברה לא השתכלל. המבנה הפיאודלי נשמר כעקרון דתי. מי שתפס את "המקצועות החופשיים" היו בעיקר יהודים ונוצרים, אך הם היו מיעוט קטן. בעקבות כל אלה נשארה האימפריה מיושנת וחלשה. היא כשלה גם לגייס צבא מספיק גדול שישמור על גבולותיה. וכך יצא שהאימפריה העות'מאנית הפסידה כמעט בכל המלחמות  במאות ה-18 וה-19. האויב התאפיין בהיותו קבוצה אתנית המתמרדת נגד השלטון ומקבלת גיבוי מאימפריות אירופאיות.    מצפון-מערב בית הבסבורג האוסטרי סייע תחילה לסרבים להשתחרר מהכיבוש העות'מאני, לאחר מכן שחרר את ההונגרים (שזכו למעמד שווה מבית-הבסבורג, וכך נוסדה האימפריה האוסטרו-הונגרית), בית הבסבורג המשיך בכיבושיו גם אל טריטוריות העמים הבולגרים, הרומנים, הבלקניים (היוגוסלביים) והיוונים.

שקיעתה של האימפריה העות'מאנית

שקיעתה של האימפריה העות'מאנית

 

מצפון הובסו העות'מאנים 6 פעמים על ידי רוסיה הצארית בין 1768 ל-1878. במלחמות אלה איבדו העות'מאנים את אחיזתם במרבית הבלקן, הקווקז, בחצי האי קרים ובאגן הים השחור. תנועות לאומיות שצמחו באזורים אלה לא בהכרח זכו לעצמאות לאחר שרוסיה הצארית כבשה את אדמתם מידי העות'מאנים, והשוני בין האימפריה הצארית הנוצרית לאימפריה העות'מאנית המוסלמית לא הטיב עם כל התושבים המקומיים, שרבים מהם היו מוסלמים ויהודים. בראשית המאה ה-19 כבש נפוליאון בונפרטה את צפון אפריקה וארץ ישראל, ולאחר מכן הצרפתים והבריטים סייעו לעמי צפון אפריקה להתמרד נגד השלטון העות'מאני ולזכות בעצמאות. בב-1830 כבשו הצרפתים את אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה, האיטלקים את לוב והבריטים את כווית, קפריסין וטריטוריות אסטרטגיות נוספות שייסעו להן לנהל את "האימפריה שהשמש לעולם לא שוקעת בה". בהִתְפּוֹגְגוּת הדרגתית מאבדת האימפריה העות'מאנית את כוחה.

רדיפת הארמנים

העם הארמני הוא אחד העמים העתיקים בעולם. לאורך אלפי שנים חיו הארמנים באסיה הקטנה וברמת ארמניה. בשנת 301 לספירה, התנצר העם הארמני והיה לבנה הבכור של הנצרות. מאז מחזיקים הארמנים בכנסייה אורתודוקסית ייחודית משלהם. במאה ה-5 הומצא הכתב הארמני אשר איננו דומה לאף כתב אחר. מרבית הארמנים בעולם, חיו כמיעוט אתני ודתי באימפריה העות'מאנית מהמאה ה-14 ועד המאה ה-20.

תפוצת הארמנים בראשית המאה ה-20. חום: רוב ארמני. כתום: 25%-50% ארמנים. צהוב: פחות מ-25% ארמנים. אדום: אזור בו חיים הארמנים כיום.

תפוצת הארמנים בראשית המאה ה-20. חום: רוב ארמני. כתום: 25%-50% ארמנים. צהוב: פחות מ-25% ארמנים. אדום: אזור בו חיים הארמנים כיום.

באוגוסט 1894 פרצה מחאה ארמנית באזור העיירה סאסון. הארמנים מחאו כנגד התנכלויות של הטורקים ונגד העלאת "מס הגולגולת" שנדרשו לשלם. העות'מאנים הגיבו למחאה באכזריות רבה, ורבים מבני העם הארמני נטבחו. בעקבות לחץ בריטי וצרפתי הקים הסולטן ועדת חקירה. הוועדה האשימה בסופו של דבר את הארמנים במהומות וזיכתה את השלטונות העות'מאנים שהיו אחראים לטבח. בספטמבר 1895 יצאו הארמנים ברחבי אנטוליה (אסיה הקטנה) להפגין נגד מסקנות הוועדה. טורקים לאומניים, שחששו מההתעוררות הלאומית הארמנית, פרעו במפגינים. הטבח דווח בכל העיתונים הגדולים בעולם: מוסלמים רוצחים נוצרים במולדתם. בעקבות לחץ דיפלומטי מאנגליה, רוסיה וצרפת הבטיח הסולטן להנהיג רפורמות לשיפור מעמד הארמנים, אך הרפורמות שהציע לא יושמו ומעשי הטבח והאלימות כלפי הארמנים נמשכו. ב-26 באוגוסט 1896 משהגיעו הארמנים לסף ייאוש, השתלטו פעילי "החזית המהפכנית" (דשנק), ארגון ארמני שיוסד בטביליסי ב-1880, על "הבנק העות'מאני" בקונסטנטינופול והתבצרו בתוכו. הם שלחו לסולטן מכתב מתוך הבנק בו קראו לכנס וועידה בינלאומית שתדון בשאלה הארמנית, ובאם לא יבצע זאת יפוצצו עצמם בתוך הבנק. הטורקים הגיבו בקיצוניות. הזעם התפרץ שוב נגד אנשים תמימים בני העם הארמני. היה זה טבח נורא, שהביא את בריטניה להציע התערבות צבאית לטובת הארמנים באנטוליה, אולם רוסיה וצרפת התנגדו לכך כי חששו מנוכחות בריטית באזור. בסופו של דבר המעצמות לא התערבו. הטבח אמנם נפסק לאחר שהבריטים איימו להתערב, אך מבצעיו לא נשפטו ולא נענשו. לימים, טבח זה נקרא טבח חמידיאן במהלכו בשנים 1894-1896 נרצחו כ-300,000 ארמנים, ואלפי יוונים ואשורים. מאות כפרים ארמנים נמחקו מהמפה, כנסיות ארמניות הוצתו, חנויות ארמניות נבזזו. מספר הפצועים, היתומים והאלמנות ממעשי הפוגרום אינו ידוע.

בעקבות "טבח חמידיאן" כתב הובננס טומאיאן, שיהפוך לימים למשורר הלאומי של ארמניה, את השיר הנודע "הצער הארמני".את השיר תרגמתי מאנגלית:

"הצער הארמני הוא ים ללא חוף

פתוח, אינסופי, חסר גבולות.

נשמתי שוחה במרחב האפל

מתייסרת,

ביגון הממית.

עכשיו כשהוא גואה בזעם

וקו האופק הכחול שוצף על החוף,

עכשיו כשחרש חרש הוא נעלם.

מחפש שלווה במעמקים,

אך אינו מהגיע לקרקעית.

הוא לעולם לא ימצא את החוף.

בים הצער הארמני

נשמתי נמקה לאיטה."

לפוגרומים אלו היו השלכות הרות גורל על הסדר הפנימי של החברה הטורקית פנימה. לאחר מאות שנים בהם הגן הסולטן על הנוצרים באימפריה, תוך שהוא מיישם את תורתו של מוחמד ומגן על "עמי הספר", הפך הסולטן לג'נוסיידר, רוצח המונים. הוא שבר את האחדות שבין הדת לשלטון, נכנע לעקרונות הלאומיים, וקטע את הסטטוס-קוו עליו מבוססת שליטתו. במערכת בה מבצעים פוגרומים, אזרחים בני עדות אחרות מזו של השלטון יפעלו להגנה עצמית. במקרה של האימפריה העות'מאנית מדובר במרבית האזרחים. אלו לא יקבלו עוד על עצמם את השלטון האימפריאלי.

הענק החולה על הבוספורוס

באותם ימים נטבע המושג "הענק החולה על הבוספורוס". האימפריה העות'מאנית איבדה תוך 200 שנה את מרבית שטחיה. בראשית המאה ה-20 הפסידו הטורקים לבולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון במלחמת הבלקן ה-1. בעקבות התבוסה, נמלטו כמיליון טורקים שחיו בבלקן לאנטוליה (אסיה הקטנה). הפליטים הטורקים הגיעו לערי אנטוליה חולים, רעבים וחסרי כל. וכך למעשה חדרו המראות הקשים של המלחמה לתוך טורקיה. הטורקים זעמו על השלטון, ועל האזרחים הנוצרים שותפיהם של אותן מעצמות שבגדו בהן. הפחד לאבד את המולדת גאה. באליטה הטורקית החלו להישמע קולות המבקשים להקים מדינת לאום טורקית, שתוכל לפעול כמו מדינה אירופאית. ביולי 1908 התרחשה באימפריה הפיכה צבאית. את השלטון תפסו הטורקים הצעירים, מפלגה שהוקמה על ידי צעירים טורקים שהתחנכו באירופה ורצו להקים באימפריה שלטון פרלמנטרי. הארמנים, האשורים ואפילו הישוב היהודי בארץ ישראל שמחו תחילה על "מהפכת הטורקים הצעירים" שהעניקה להם שוויון זכויות, זכות לשרת בצבא, זכות לשאת נשק וזכות להיבחר לפרלמנט, אך לאחר תפיסת השלטון התרחש שינוי פנימי בתוך מפלגת "הטורקים הצעירים" – הפלג הלאומני-קיצוני במפלגה ששמו "ועידת האחדות והקדמה" השתלט על הנהגתה. במרץ 1909 בעת מאבק שפרץ בין הטורקים הצעירים לסולטן, שניסה להשיב לו את השלטון באמצעות "הפיכה דתית" בהכריזו על עצמו כח'ליף, החלו תומכי הסולטן לטבוח בארמנים ובאשורים בעיר אדנה. בטבח נרצחו כ-20,000- 30,000 ארמנים וכ-2,000 אשורים. לימים, טבח זה נקרא טבח אדנה. תומכי הסולטן שברו טרקטורים ומכונות של הארמנים שנתפסו בעיניהם כמייצגי הקדמה. הארמנים לא היו הקרבנות היחידים של אותם פרעות, אלא כל מי שתמך בקדמה, בדמוקרטיזציה, ובפיתוח של האימפריה הגוססת.

הבעיה הטורקית

"משך שנים רבות ניסו הכורדים להוכיח שהם חיים, והארמנים כי נרצחו, כאן על האדמה הזאת"

(חסן כמאל, 1915: רצח העם הארמני)

ללאומנים הטורקים הייתה בעיה, הם רצו לבסס את השלטון הטורקי באנטוליה וחלקם אף שאפו לייסד מדינה טורקית, אלא שהתבוננות במפות שונות של אנטוליה בראשית המאה ה-20, מראה את המחיר הגדול שהיו נאלצים לשלם אילו היו מייסדים מדינה באזורים בהם חיו הטורקים. הטורקים התרכזו ברמת אנטוליה המוקפת בהרים משלושה צדדים: מצפון הרי הפונטוס והים השחור – אזור שהיה מיושב ביוונים, צ'רקסים, לאזים וארמנים, מדרום הרי הטאורוס והים התיכון – אזור שהיה מיושב ביוונים וארמנים; וממזרח הרי מזרח-טורקיה המיושבים בכורדים ורמת ארמניה המיושבת בארמנים. מרבית אוכלוסייתן של ערי החוף הייתה יוונית וארמנית ובהרים היה רוב של כורדים וארמנים. באזור הבוספורוס ובחצי האי גליפולי היה רוב יווני ובולגרי. גם בפנים היבשת, מרבית תושבי הערים והעיירות היו יוונים וארמנים, רוב שבולט עוד יותר במרכזי הערים הגדולות: איסטנבול (המוכרת גם בשמה הנוצרי קונסטנטינופול), איזמיר (סמירנה), טורבזון (טרפזוס), סמסון (אמיסוס), אנטליה (אטליאה), דיארבקיר (אמיד), בורסה (פרוסה) ואנקרה (אנגורה).

מפה אתנית של אנטוליה משנת 1910

מפה אתנית של אנטוליה משנת 1910

ב-1911 התכנסה "ועידת האחדות והקדמה" שהנהגתה הורכבה מצאצאים של פליטים שחוו על בשרם את תבוסת האימפריה בקווקז ובבלקן, והכריזה על מטרתה לחולל תהליך "עות'מאניזציה", שהוא למעשה תהליך "טורקיפיקציה" ו"אסלאמיזציה", ברחבי האימפריה. המשמעות הישירה של ההחלטה הזו הייתה פתיחת עידן אפל של טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה ובהם האשורים, הארמנים והיוונים. ההפסד במלחמת הבלקן ה-2 ב-1912 היתה התבוסה הראשונה תחת שלטון "הטורקים הצעירים". האימפריה איבדה כמעט את כל אחיזתה באירופה. המלחמה הובילה את הטורקים להבין כי אנטוליה היא המקלט האחרון לטורקים בשעה שהאימפריה תקרוס. אנטוליה שלפי מפות שונות שהצגנו כאן, מיושבת בין היתר בעמים שאינם טורקים. מה שהיה נחוץ על מנת "לטהר" את הטריטוריה ממי שעלול "לבגוד" בטורקים הוא הסתרת המעשה ממדינות אשר היו עלולות להתערב במהלך, ואין הסתרה טובה יותר לרצח-עם מאשר מלחמת עולם. מלחמת העולם ה-1 והטורקים ניצלו זאת על מנת להשמיד את המיעוטים הנוצריים בקרבם.

תפוצת האשורים בראשית המאה ה-20. סגול כהה: מעל 50% אשורים. סגול בהיר: 30% אשורים. ורוד: 20% אשורים.

תפוצת האשורים בראשית המאה ה-20.

סגול כהה: מעל 50% אשורים. סגול בהיר: 30% אשורים. ורוד: 20% אשורים.

הטורקים, שבחרו בברית עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה, נאלצו להילחם על הבית. ממזרח, החזית הרוסית, המורכת בשם "הקרב על סריקמיש". מערכה ארוכה, במורדות הקווקז, בה הפסידו העות'מאנים לרוסים וספגו אבדות כבדות על אדמת טורקיה. ארמנים רבים שחששו מגורלם תחת האימפריה עזרו לרוסים בקרב על סריקמיש. הקרב התנהל באזור המיושב בארמנים, מה שנתן להם יתרון. אלא שמנגד, כרבע מיליון ארמנים התגייסו לצבא האימפריה ושרתו אותה נאמנה עד שנכלאו במחנות מוות.

גם במערב צווארה של טורקיה הונח על הגרדום. ב"מערכת גליפולי" המפורסמת, שהחלה במרץ 1915, איימו הבריטים וחיילי אנז"ק (אוסטרליה, ניו-זילנד וקנדה) לכבוש את איסטנבול. לאחר שנה וחצי של מלחמת חפירות אכזרית, בה נהרגו מאות אלפי טורקים, ובפיקודו של גיבור המלחמה מוסטפה כמאל, הצליחו הטורקים להדוף את צבאות בית המלוכה הבריטי מחצי האי גליפולי. הקרב של על הבית, כנגד אויב נוצרי, ממזרח וממערב, הוביל את הטורקים להכריע בגורלם של הנוצרים בטורקיה.

השמדת הארמנים החלה באזור אגם ואן, אזור המיושב בארמנים וקרוב לגבול הרוסי. באזור זה החלה להתאמן ,"היחידה המיוחדת" שהוקמה על ידי שר הפנים העות'מאני טאלאט פשה. יחידה זו הוקמה במטרה "לטהר את הארץ מבוגדים". יחידה זו ביצעה מעשי טבח בארמנים עוד בטרם פרצה המלחמה עם הרוסים.

הטורקים רצחו במהלך מלחמת העולם הראשונה ובשנים שאחריה כמיליון וחצי ארמנים, כחצי מיליון אשורים, וכחצי מיליון יוונים, בכל רחבי אסיה הקטנה. למרות החורבן הגדול שעברו הקהילות הארמניות, האשוריות והיווניות, ניתן למצוא בימינו בערים רבות בטורקיה, עדויות לאוכלוסייתן הנוצרית שהוכחדה. מסגדים בנויים באבנים עליהן מסותתים צלבים. כנסיות מפוארות שמגדל הפעמון שלהן הוחלף במינַרֶט. שמות שטרם הוחלפו. לאחרונה חושפים אזרחים טורקיים מוסלמים, בזה אחר זה את העבר הארמני של משפחתם. ברבים מהמקרים מדובר על ילדות ארמניות שנלקחו כשפחות או ככלות על ידי גברים טורקים בראשית המאה ה-20, ושמרו בסוד את זהותן המקורית. כתבתי בעבר על עברן הארמני של אנטב, ושל ואן, שתי ערים שנותר בהם רוב כורדי לאחר השמדת הארמנים, והיום מתחוללת בהן מלחמה בין הכורדים לשלטון הטורקי. האויב התחלף אך המלחמה נמשכת. לצערנו ניתן לראות היום כי תאוות הרצח עוד חיה בקרב טורקים רבים. הלאומנות הקנאית, שנאת הזרים, והאהדה הרבה אליה זוכה ארדואן, נובעים בין היתר מהכחשת פשעי העבר. הם כרוכים בהיסטוריה המדממת דרכה עברה הרפובליקה הטורקית משחר ימיה. הם מתהדקים ככל שעולים ניחוחות העבר הצבועים באור התהילה: "אנו מנהיגי הטורקמנים שלטנו במזה"ת,  ראוי שנשלוט בו גם היום".

מפת רצח העם הארמני

מפת רצח העם הארמני

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s