טורקיה משתגעת ב

מוכרים לנו בהיסטוריה מקרים בהם מדינה "משתגעת". ראשי השלטון מפתחים נוירוזה קיצונית ומובילים הליכים הרסניים של רצח המוני, או פגיעה חמורה באזרחי המדינה ובסביבתה. דוגמאות מובהקות למשטרים כאלה הם גרמניה הנאצית, קמבודיה של פול-פוט, רואנדה בראשית שנות ה-90, וצפון קוריאה בימינו. השינויים הפונדמנטליסטים בטורקיה בשנה האחרונה מעידים אולי על החרפה "במצבו הנפשי" של השלטון, והעומד בראשו רג'פ טאיפ ארדואן. הכיסופים של ציבור תומכיו לימי האימפריה העות'מנית והרחש הלאומני המתגבר, דוחפים את ארדואן, שנחשב לרפורמטור דמוקרט בתחילת דרכו, ל"שגעון גדלות" נמהר. נראה כי ארדואן, שעלה לשלטון לפני 14 שנים כהבטחה גדולה לדמוקרטיה ולליברליזם, וביקש לצרף את טורקיה לאיחוד האירופי, שינה את ייעדו. המהלכים אותם הוא מוביל בשנים האחרונות מסמנים כי במקום להצטרף לאימפריה, הוא מבקש לייסד אימפריה,  גם אם הדבר ידרוש ממנו לדרוס ציבורים שלמים בדרך. לאחר שהכריז על מלחמה בכורדים בקיץ 2015, פתח בקיץ 2016 במערכה גם נגד הגולניסטים, והכמאליסטים. במקביל פלש צבאו לסוריה ותגבר את כוחותיו בצפון עירק. לאחרונה היא פתחה חזית נוספת מול אירופה.

טורקיה נכנסה למאה ה-21 כמי שמחזיקה בצבא השני בגודלו בברית נאט"ו, כשחקנית ראשית בטרגדיה של המזרח-התיכון, כבעלת השפעה מהותית על מדינות מרכז אסיה, כמי שוויתרה על החלום האירופי, וכשחקנית מפתח  בשוק האנרגיה. התמ"ג שלה לנפש צמח ב-30% מאז עלייתו של ארדואן לשלטון.   כל אלה מוחזקים כקלפים חזקים בידה, אך יש גם ג'וקר: האפשרות "להציף" את אירופה ב לפי החלטתה, כפי שעשתה בקיץ 2015. מאז ימי האימפריה לא הייתה טורקיה חזקה כל כך, ודווקא בשעה הרת גורל זו, מכרסמים בגופה ובנפשה תהליכים הרסניים, והיא עומדת על סף מלחמת אזרחים. השינויים הפנימיים שמחולל ארדואן ברפובליקה הטורקית חורצים את גורלה של הדמוקרטיה העדינה, שנבנית במדינה מתחילת המאה ה-20. בכוחה הרב ובאלימות המתפרצת בה עלולה הרפובליקה הטורקית לחולל רצח-עם ואולי אף לגרור את המעצמות למלחמת עולם.

נקודת ציון משמעותית במהפכה הפנימית של ארדואן צפויה להירשם בעוד מספר שבועות. ב-16 באפריל, עם משאל העם, בו ידרשו אזרחי המדינה להכריע אם לקבל או לדחות תיקונים לחוקה שיאפשרו לארדואן לשלוט במדינה עד 2029. התיקונים יהפכו את שיטת המשטר ממערכת דו-ראשית – נשיא וראש ממשלה – למערכת נשיאותית טהורה. הנשיא יקבל סמכויות לבחירת הקבינט, לבחירת חברי הפרלמנט שיכהנו מטעם מפלגתו, למינוי שופטים, וזכויות בתחום החקיקה. בדומה לנשיא פוטין, יזכה ארדואן למעמד של נשיא-על, בעל סמכות שתבטיח לו שליטה מוחלטת במדינה.

 במאמרים הבאים אנסה להתחקות אחר (א) שורשיה של טורקיה כ"מדינה המשוגעת", הנעוצים בעֶרֶשׂ דְּוַי האימפריה העות'מנית וברצח העמים הנוצרים הילידים שחיו בה. (ב) עלייתה ונפילתה של הדמוקרטיה הטורקית במבט על שלוש קבוצות: האיגודים המקצועיים, המיעוט הכורדי והציבור המוסלמי הדתי. (ג) המהפכה של ארדואן – סולטן פוסט-מודרני.

חלק א': שלדי האימפריה: שורשיה של טורקיה כ"מדינה המשוגעת"

חלק ב': עלייתה וירידתה של הדמוקרטיה: הרפובליקה הטורקית בעיני המודרים

חלק ג': הסולטן הנבחר: המהפכה של ארדואן

עלייתה וירידתה של הדמוקרטיה: הרפובליקה הטורקית בעיני המודרים

מהפכת החילון והמודרניזציה של מוסטפא כמאל אטאטורק זכתה להערצת המערב. עד כדי כך, ששמו של המצביא המהפכן מתקשר עד היום לדמוקרטיה וקידמה. 94 שנים מאוחר יותר, שעה שטורקיה עוברת מהפכה-שכנגד, יש להכיר באמת המרה – טורקיה של אטאטורק הייתה מדינה חשוכה לא פחות מהאימפריה העות'מאנית של אנשי "ועידת האחדות והקדמה" שבאה לפניו.

מוסטפא כמאל היה קצין טורקי בעל ניסיון של עשר שנים כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. עם הצטרפות טורקיה למדינות הציר, הוצב כמאל כמפקד של חצי האי גליפולי – חבל הארץ היחיד שנותר לאימפריה העות'מאנית בצד המערבי של מצר הבוספורוס. לרוע מזלו, הבריטים, הצרפתים וכוחות אנז"ק (אוסטרליה וניו-זילנד) פלשו לאימפריה דווקא שם. רק אחרי מערכה שנמשכה כשנה, וגבתה את חייהם של 113,350 חיילים משני הצדדים, ניצחו הטורקים את בנות הברית. כמאל היה למפקד הטורקי הראשון אי פעם שהביס צבא מערבי. הוא הפך לגיבור לאומי וזכה בתואר "פאשה" – תואר הכבוד הצבאי והאזרחי הגבוה ביותר באימפריה העות'מאנית. כמאל המשיך להתקדם בדרגים הצבאיים, תוך שהוא מבקר את אופייה של האימפריה העות'מאנית ומייסד תנועה לאומית טורקית.

ב-23 באפריל 1920, אחרי שהובסה האימפריה במלחמת העולם, ואחרי פיזור הפרלמנט העות'מאני באיסטנבול על ידי הבריטים, הקים כמאל את האספה הלאומית הגדולה של טורקיה באנקרה והיה לנשיאה.

עם עלייתו לשלטון, ערך אמנם משפטי ראווה כנגד כמאל, אנואר, וטלאט – אדריכלי רצח העם הארמני – אך מצא את הדרך לתת לנאשמים להימלט מהמדינה מבלי שריצו כל עונש. במקביל לאותם משפטים, ועד 1923, המשיך כאמל לטבוח באוכלוסיה הנוצרית של טורקיה. אופיו של הטבח היה שונה מזה של "ועידת האחדות והקדמה". בתום מלחמת העולם הראשונה, הייתה טורקיה שרויה במלחמת העצמאות שלה  כנגד ארמניה ממזרח ויוון ממערב, בו בזמן שהמעצמות שניצחו את מלחמת העולם הראשונה פעלו בתוך שטחה. לא ניתן היה עוד להשמיד את המיעוטים הנוצריים בסתר, מבלי שאף אחד יבחין. הטורקים נדרשו לפעול בדרכים אחרות.

כך, למשל, ימים ספורים אחרי כיבוש סמירנה (איזמיר) בספטמבר 1922, הבעירו חייליו של אטאטורק את העיר. "השריפה הגדולה של איזמיר" בערה תשעה ימים ולילות. הכוחות הטורקים דאגו שהאש תמשיך לבעור, לכאורה כתוצאה מהקרב לכיבוש העיר, כדי "לטהר" את העיר מתושביה הנוצרים. רבבות ארמנים ויוונים נספו בשריפה, ומאות אלפים נמלטו מהעיר. החיילים הטורקים טבחו בנמלטים והתעללו בגופות הנרצחים, בדומה למה שעשו החיילים הטורקיים לשיירות הארמנים שבע שנים קודם לכן.

ב-1923, אחרי שגבולותיה של טורקיה התייצבו ואוכלוסייתה הנוצרית הושמדה, הכריז כמאל, שמאוחר יותר זכה לשם המשפחה "אטאטורק" (אבי הטורקים), על הקמת הרפובליקה הטורקית.

מספר חודשים אחרי אותה הכרזה, ביטל את מוסד הח'ליפות. לראשונה מאז עלייתו של הנביא מוחמד ועד להופעת דאע"ש, כמעט מאה שנים מאוחר יותר, לא היה בעולם המוסלמי שליט שטען לכתר הח'ליף. כחלק מביטול הח'ליפות, אסר אטאטורק על החינוך הדתי (מלבד במוסדות להכשרת מטיפים) והקים מערכת חינוך לאומית אחידה. הוא סגר את המסדרים הדתיים, ביטל את האסלאם כחוק המדינה, אסר על כמה ממרכיבי הלבוש האסלאמי -כמו, למשל, כיסוי הראש – ושינה את האלפבית הטורקי מאותיות ערביות לאותיות לטיניות.

בשנות השלושים הרחיק לכת עוד יותר. כמאל העניק  זכות בחירה לנשים, והפריד בחוק את הדת מהמדינה, מה שהפך את טורקיה למדינה החילונית הראשונה במזרח. השינויים הדרסטיים האלה שעברו על טורקיה תוך שני עשורים, בין 1917 ל-1937, נראו במערב כפריצת דרך חסרת תקדים. כמאל נתפס כמצביא דמוקרט, שדרכו תוביל את עמי המזרח התיכון לעבר הקִדְמָה. במערב העדיפו להתעלם מהדיכוי המר של מתנגדיו, שהתרחש כל אותה העת:

1.       האוכלוסייה הכורדית ובני הזרם האלווי באיסלם (לא לבלבל עם העלאווים בסוריה) סבלו מדיכוי מר. על האוכלוסיה הכורדית נאסר לדבר או ללמד בשפת אמם ולחנך לאור התרבות הכורדית. כמו כן נאסר עליה כל סוג של התארגנות אזרחית. האלווים, קבוצה מוסלמית דתית של טורקים, כורדים וערבים החיים כולם בטורקיה, שאחד המאפיינים הבולטים אצלם הוא הפתיחות של הדת והשוויון המגדרי המוחלט בכל הקשור לדת האסלאם, דוכאו באותו האופן. לצדם גם המיעוטים הנוצרים (ארמנים, אשורים ויוונים), האודים המוצלים מההשמדה השיטתית של 1915-1923, נאלצו לוותר על רכושם, ולהסתיר את זהותם. הנרטיב הטורקי מכחיש ללא רבב את ההשמדה המאורגנת של עמים אלו. הדרישה בהכרה של הקרבנות מהווה עד היום קריאת מלחמה עבור המנהיגים הטורקים.

2.       האיגודים המקצועיים, ארגוני העובדים וכל סוג של התארגנויות אזרחיות הוצאו אל מחוץ לחוק. למעשה נאסרה כל התארגנות מלבד "מפלגת העם" של אטאטורק, שהייתה המפלגה היחידה ברפובליקה.

3.       הדתיים (מוסלמים-סונים) הודרו מהמרחב הציבורי. לא ניתנו להם שירותים העונים על צרכיהם הבסיסיים, והדבקות בדת הייתה לאתגר חיים בעבור מי שעד כה היו העם הכוח השליט בח'ליפות המוסלמית.

בחינה של הדינמיקה בין שלוש קבוצות אלו לבין השלטון, שעד ראשית המאה ה-21 דבק ביסודות החילוניים והכמאליסטים, מאפשרת מבט רחב ומעמיק יותר על הרפובליקה ומהווה נדבך נוסף בהבנת טורקיה של ימינו.

כור ההיתוך 1946-1960

מפלגת השלטון ניסתה ליצור "כור היתוך" טורקי, שאופיו חילוני, קפיטליסטי ולאומני. המיעוטים האתניים והדתיים דוכאו והודרו מהמרחב הציבורי כלא היו. השלטון שאף לבטל את התרבויות השונות החיות זו לצד זו בטורקיה, ולכונן תחתם תרבות חילונית, פרוטו-אירופאית, אחידה, שהצבא במרכזה. מוסטפא כמאל וציבור תומכיו ראו את המאבק באסלאם בכפיפה אחת עם המאבק באליטות הישנות שהביאו את האימפריה העות'מנית להתמוטטותה. הגורמים המוסלמים הדתיים נתפסו כאויבים של הלאומיות הטורקית הרפובליקנית. המסדרים הדתיים פעלו בעיקר מתחת לפני השטח מאז הקמת הרפובליקה ב-1923 ועד לביטול המשטר החד-מפלגתי ב-1946. כל עוד הייתה בטורקיה רק מפלגה אחת היא לא נזקקה לפשרות עם החוגים האסלאמיים הפונדמנטליסטים ודיכאה כל ניסיון התארגנות שלהם ביד קשה. אלא שהשפעתם על ציבור מאמינים נרחב לא נחלשה. הרפורמה של 1946, שאפשרה את קיומן של מפלגות שונות בטורקיה, שינתה את מעמדם של החוגים הדתיים. מעתה נזקקו המפלגות, גם אם הן הוגדרו כ"חילוניות", לקולות המוסלמים. השלטון החד-מפלגתי, והאיסור על כל התארגנות פוליטית, נמשכו עד שנות החמישים. ב-1949 החל הנרטיב המוסלמי לחדור שוב לשדה החינוך והתרבות הממלכתי של הרפובליקה הטורקית: החלו שיעורי דת בבתי הספר, אושרו מוסדות להכשרת אימאמים והוקמה פקולטה לתיאולוגיה באוניברסיטת אנקרה. במהלך שנות ה-50 התחזק מקומו של האסלאם ברפובליקה: הותרה שוב הקריאה לתפילה באמצעות המואזין, הונהגו שיעורי קוראן ברדיו הממלכתי, לימודי הדת במערכת החינוך ובאקדמיה הורחבו, והוגש סיוע כספי לעולים לרגל למכה. לצורך הנצחת המעמד השלטוני של החילונים, ולאחר שהשלטון החד-מפלגתי הגיע לסוף ימיו, הקימו אנשיו של כמאל את "המדינה העמוקה": מעין "אגודה סודית" של פעילים בולטים בקרב מוסדות השלטון – הצבא, המשטרה, מערכת המשפט, והארגונים החשאיים – אשר מתפקדת, כ"מדינה בתוך מדינה". "המדינה העמוקה" נחשדה בקשרים עם המאפיה הטורקית והפשע המאורגן במדינה, קשרים שנחשפו בפרשיות שחיתות שונות שנחשפו לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20. בשנות החמישים החלו להתארגן בטורקיה איגודים מקצועיים, מפלגות, וארגונים אזרחיים שונים, ביניהם גם ארגונים כורדים. בשנת 1960, לאחר שחבילות החילוץ האמריקאיות של תכנית מרשל עמדו להסתיים והמדינה שקעה במשבר כלכלי קשה שעורר את זעם הציבור, נערכה ההפיכה הצבאית הראשונה. הצבא, בשיתוף גורמים שונים מ"המדינה העמוקה", המזוהים עם מורשתו של כמאל ביצעו את ההפיכה. ההפיכה הייתה בין גורמים כמאליסטים שונים במערכת הפוליטית הטורקית. ההפיכה אורגנה בחסות ה-CIA והממשל האמריקאי, והיא נתפסה בגוש הסובייטי כי הוכחה מובהקת לכך שטורקיה תשאר פרו-אמריקאית בעתיד הנראה לעין.

מוסטפא כמאל אטאטורק

בין שתי הפיכות 1960-1980

ההפיכה הצבאית חיזקה שתי מגמות עיקריות ברפובליקה הטורקית: תיעוש ודמוקרטיזציה. פיגורה של טורקיה אחר האירופים, עוד משחר ימיה, עמד על השאלה הזו: עד כמה תצליח להתפתח מבחינה תעשייתית ועד כמה יתרחב מעמד הביניים שלה. מהפכת 1960, תרמה לפיתוח אף יותר מהרפורמות המפורסמות של כמאל. הרפורמה של 1960 התירה לכל התאגדות פוליטית כמעט להתקיים והיא כללה את ההכרה החוקית בזכות ההתאגדות ובזכות השביתה. מהפכה זו פתחה את "תור הזהב" של האיגודים המקצועיים בטורקיה, שאפשרו למיליוני פועלים פרולטרים להיעשות למעמד ביניים רחב ויציב על ידי מיקוח מוצלח על זכויותיהם אל מול המעסיקים והממשלה. באותה העת גם המיעוט הכורדי הגדול זכה לתקופת פריחה והתארגנות, וכן, צמחו במדינה מסדרים דתיים.

בשנות ה-60 וה-70 עברה טורקיה מעין "מהפכה תעשייתית" מאוחרת שכללה ייסוד של תשתיות עצומות לשינוע אנרגיה מהמזה"ת לאירופה. לתעשייה זו נלוו תעשיות מגוונות של מוצרי צריכה שונים והייצוא שלה התגבר במהירות.  בשני העשורים האלה צמחו ברפובליקה הטורקית איגודים מקצועיים גדולים וחזקים שהצליחו לזכות בהישגים רבים עבור חבריהם, והעלו את כוחו של המעמד העובד ומעמד הביניים הטורקי. לקראת סוף שנות ה-70 הגיע תנופת ההתאגדות לשיאה: כ-3.5 מיליון טורקים, המהווים 8% מאוכלוסיית הרפובליקה, היו חברים באיגודים מקצועיים.

המאבק הכורדי

במקביל, החלה הממשלה לעסוק בשאלה הכורדית לאחר כעשרים שנה של "שקט תעשייתי" בהן הכורדים חששו להתקומם. בשנים 1937-1938 הגיע הגל הראשון של המרד הכורדי לסופו במרחץ דמים אכזרי. בערוב ימיו של אטאטורק טבח הצבא הטורקי ב-10,000-15,000 כורדים ואלווים שהתקוממו נגד ה"טורקיפיקציה" של כורדיסטאן הטורקית (העברת אוכלוסייה טורקית לדרום-מזרח המדינה אשר מאוכלס ברובו כורדים ואלווים). רבבות כורדים ואלווים נעקרו מבתיהם וגלו מארצם בעקבות הטבח. המפלגה הקומוניסטית הטורקית טענה כי מספר הפליטים הכורדים בין השנים 1925-1938 הגיע ל-1.5 מיליון בני אדם, המהווים כ-30% מהאוכלוסייה הכורדית ב-1940. לאחר הטבח, ועד 1950, הוטל עוצר צבאי על כל היישובים הכורדים והאלווים בדרום-מזרח טורקיה. המילים "כורדיסטאן", ו-"כורדי" הוסרו מהמילונים, נאסר השימוש בשפות כורדיות, ושמם של האלווים והכורדים הוחלף בשם "טורקים הרריים". לאחר מהפכת 1960 הקימה הממשלה הטורקית וועדה שתציע מדיניות לפיתוח וחיזוק דרום-מזרח טורקיה. הוועדה הגישה תכנית שנויה במחלוקת, שמרבית הכורדים והאלווים התנגדו לה. בסופו של דבר התכנית לא יצאה לפועל, והמתח העדתי הלך והתגבר. החל משנת 1955 לפי החוק הטורקי, נאסר כל שימוש בשפה הכורדית. בשנת 1991 עבר חוק חדש לפיו השימוש בשפה מותר לענייני היומיום, אך נאסר "לכל צורך של פרופגנדה". זמרים ושחקנים כורדים נכלאו בטענה כי השתמשו בשפתם לצורכי פרופגנדה.

התעוררות האיסלאם הפוליטי

האיסלאם הטורקי פעל בתקופה העות'מנית בשני מישורים: הדת הרשמית, החוקית, עם ההירארכיה ומערכת החינוך שלה, מחד גיסא, והאמונה העממית שבאה לידי ביטוי בעיקר במסדרי הדרווישים מאידך גיסא. פקידי האסלאם הרשמי הפכו ברבות השנים לכת של עשירים, שההשתייכות אליה עברה בירושה, ואילו הדרווישים נשארו חלק מהעם ושמרו על השפעתם הרבה. פעילות האסלאם העממי לא דעכה גם בתקופת הרפובליקה. אף שהמסדרים פורקו ב-1925 והוצאו אל מחוץ לחוק, הם המשיכו לפעול בצורה מאורגנת כחלק מחיי התרבות והחברה, ללא גושפנקא חוקית. הגדולים והחשובים שבהם תומכים עד היום בהקמת רפובליקה אסלאמית המבוססת על השריעה. פעילות המסדרים  היא בעיקר בתחום החינוך, התרבות והתקשורת, ומשנות ה-60 הם הגבירו את מעורבותם גם בפוליטיקה המפלגתית.

בראשית שנות ה-60, כחלק מהתעוררות האסלאם הפוליטי האלים במזה"ת, החלו פועלים בטורקיה מטיפים סלפים קיצוניים. המטיפים, שמרביתם היו ירדנים וסעודים, הפיצו אידאולוגיה פאן-אסלאמית הקוראת להחזיר את חוק השריעה ולהילחם בממשלות הפרו-מערביות המכהנות במדינות המוסלמיות. חלק מהמסדרים האסלאמיים בטורקיה הושפעו מאותם פעילים סלפים.

סכסוכים האתניים מסלימים בצל משבר שלטוני 1974-1980

ב-1974 נתן משבר הנפט העולמי את אותותיו בטורקיה. המשבר פגע בטורקיה המתועשת יותר מבכל מדינה מוסלמית אחרת בעולם. בשונה ממדינות מוסלמיות אחרות, טורקיה היא צרכנית אנרגיה ולא יצרנית, וכלכלתה מבוססת על תעשיה הדורשת אנרגיה רבה. המשבר שהחל לאחר מלחמת יום הכיפורים הוביל את טורקיה לחוסר יציבות פוליטי. החל מ-1976 סבלה טורקיה מחילופי שלטון בתדירות גבוהה, שלוו בגל אלימות פוליטית. השלטון המעורער, שנדרש להתמודד עם המשבר הכלכלי שנוצר כתוצאה מהעלייה במחירי הנפט, התחלף חדשות לבקרים. השלטון כשל מלרסן את תנועת "הזאבים האפורים" הפשיסטית אשר ביצעה 3,319 התנקשויות, פיגועים ומעשי טבח נגד פעילי שמאל המשתייכים למפלגה הקומוניסטית הטורקית. בשנים 1976-1980 נרצחו לפחות 2,109 אנשי שמאל, ועוד אלפים נפצעו. מנגד, חברי "המפלגה הקומוניסטית הטורקית" התנקשו גם הם ביותר מ-1,296 אנשים המזוהים עם "הזאבים האפורים". מאז ראשית דרכם היו מזוהים הקומוניסטים בטורקיה עם המיעוט הכורדי והמיעוט האלווי, אך בין חברי המפלגה היו גם טורקים חילוניים רבים. מרבית מעשי הטבח התרחשו נגד אלווים וכורדים המזוהים עם השמאל. אז כהיום, הסכסוך הטורקי-כורדי חופף חלקית לסכסוך דתיים-חילוניים. מיליוני כורדים מוסלמים-סונים דתיים מזוהים דווקא עם הימין, ומנגד טורקים חילוניים המזוהים עם השמאל (חלקם מהעדה האלווית) שותפים לכורדים במאבקם. הטבח הגדול ביותר באותה התקופה התרחש בעיר מארש (קהרמאנמרש), עיר ארמנית בעברה, שלאחר רצח העם הארמני נותרו בה בעיקר אלווים. ב-19 בדצמבר 1978 התפוצץ מטען חבלה בבית קולנוע המזוהה עם תושביה הימניים של העיר. למחרת היום התרחשה פעולת תגמול בבית קפה המזוהה עם השמאל. ב-21 בדצמבר נרצחו שני מורים אלווים חילוניים בידי מתנקש. במסע הלוויה שלהם למחרת התאספו כ-5,000 אלווים. "הזאבים האפורים" הפיצו שמועה בעיר כי ההמון האלווי מתכנן לפוצץ את המסגד הראשי של העיר לאחר הלוויה, ולבצע טבח בכל המוסלמים הדתיים. ב-23 בדצמבר פרץ פוגרום של "הזאבים האפורים" נגד האלווים. יותר מ-100 בני העדה נרצחו. כ-200 בתי מגורים ו-100 חנויות הוחרבו ונשרפו. הפוגרום הרעיד את טורקיה והיה אחד הגורמים לתחילת מלחמת האזרחים הכורדית-טורקית.

באותה העת החלה להתארגן חזית חדשה לשחרור הכורדים, בהנהגת עבדוללה אג'לאן, שלימים יהפוך למנהיג הכורדי הפופולרי ביותר בעת החדשה. אג'לאן שלח כמה מאנשיו לערים הכורדיות הגדולות בדרום טורקיה, ואלה נועדו עם פועלים ואיכרים כורדים ושכנעו אותם להתחיל להיאבק למען הזכויות הלאומיות והמעמדיות שלהם. הארגון, שהיה ארגון פוליטי גרידא ולא היה מזוין, נרדף כבר מימיו הראשונים בידי "הזאבים האפורים" ובידי בעלי הון כורדים. בנובמבר 1978 נערכה הוועידה הראשונה של הארגון, בעיר ליסה הסמוכה לדיארבקיר (אמד), בירת כורדיסטאן הטורקית. בוועידה בה השתתפו 25 אנשים בלבד, הוכרע שם הארגון: "מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK). זמן קצר לאחר הקמת הארגון החלו אנשיו לשכור מאבטחים ושומרים, וזאת בשל ההתנכלויות שחוו. סביר להניח כי באותה העת הם לא שיערו כי ה-PKK יהפוך תוך 40 שנה לתנועת אם של עשרות ארגונים עצמאיים, בטורקיה, סוריה, עיראק, איראן, מערב אירופה וארה"ב, ועבדוללה אג'לאן יעשה למנהיג הכורדי הגדול ביותר בעת המודרנית.

עבדוללה אג'לאן

בין מזרח למערב

למשבר האנרגיה של 1973-1974 היו השלכות נוספות שאותותיהן ניכרו רק לאחר כמה שנים. האבטלה שנוצרה בטורקיה הובילה את המדינה לייצא "כוח עבודה" לגרמניה. מאות אלפי גברים טורקים היגרו במהלך שנות ה-70 לגרמניה. גל ההגירה הזה שהחל בשנות ה-60 הגיע לשיאו באמצע שנות ה-70. מספר הטורקים שהיגרו לגרמניה לצרכי עבודה ולא חזרו לטורקיה מוערך בכ-2 מיליון בני אדם, המהווים 4.5% מאוכלוסיית המדינה ב-1980, מרביתם גברים צעירים.

כמדינה מוסלמית, הקרובה גיאוגרפית למקורות הנפט מצד אחד ולאירופה מהצד שני, טורקיה מצאה את עצמה במצב ייחודי.  טורקיה הצטרפה להסכמים בין מפיקות הנפט לצרכניות וסייע לסיומו של המשבר, תוך שהיא נהנית ממעמד מיוחד: אספקה ישירה וזולה ממפיקות הנפט תוך הישענות על התכניות המערביות לשעת חירום. המערב שהיה זקוק לטורקיה כמוקד אסטרטגי במלחמה הקרה, אפשר לה להרוויח משני העולמות. כך הפכה טורקיה לשחקן מרכזי בזירת האנרגיה העולמית, תוך שהיא מפתחת מערכת עצומה של שינוע אנרגיה ממזרח למערב.

התבססות כלכלת טורקיה על יבוא כמויות הולכות וגדלות של נפט מהיצרניות הובילו אותה לשנות את יחסי החוץ שלה במזה"ת. באמצע שנות ה-70 ניסו ממשלות טורקיה להפריד בין הביקוש הגואה לדלק לבין המישור המדיני. אך בהיעדר יכולת לשלם את המחיר המאמיר של הנפט, נאלצו להיכנע בסופו של דבר לשורה של דרישות עיראקיות ולוביות, וב-1979 גם סעודיות ואיראניות. בשלב ראשון דובר בדרך-כלל בדרישות כלכליות אך בשלב מאוחר יותר הופיעו גם דרישות מדיניות וצבאיות. אחת התוצאות הנלוות הייתה שינוי של ממש במדיניות המזרח-תיכונית של אנקרה. היחסים החמים שהיו בין טורקיה וישראל בשנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 הפכו להיות צוננים וכמעט ריקים בשנות ה-70 ובמרבית שנות ה-80. מאידך גיסא, הידוק הקשר עם העולם המוסלמי, כפי שעוד נראה, חרג בהשפעתו מתחומי הכלכלה והמדיניות אל המרקם החברתי-תרבותי של טורקיה. הנהנים מכך, כלכלית ופוליטית, היו החוגים האסלאמיים, אשר המתינו מזמן להזדמנות מסוג זה.

מלחמת האזרחים הכורדית-טורקית 1980-1999

תקופת הפריחה של העבודה המאורגנת בתורכיה הסתיימה באותה פתאומיות בה החלה. הפיכה צבאית נוספת התחוללה במדינה ב- 12 בספטמבר 1980, ולאחריה סבלו האיגודים מדיכוי קשה. במהלך ההפיכה נהרגו בטורקיה 181 בני אדם, וכחצי מיליון נאסרו. בשנתיים הראשונות שלאחר ההפיכה נוהלה טורקיה במשטר צבאי, אשר אסר על כל סוג של התאגדות פוליטית, מה שפגע במסדרים הדתיים, באיגודים המקצועיים ובבני המיעוטים כאחד. מגמת החלשת איגודי העובדים והמיעוטים המשיכה גם לאחר החזרה לשלטון אזרחי. תחת החשש כי יאסרו, גלו מנהיגי ה-PKK  ללבנון ולסוריה, שם התנדבו לראשונה להלחם בשדה הקרב, תחת הדגל הסורי, וזאת על מנת לזכות בהגנתו של חאפז אל-אסד. באמצע שנות ה-80 הפך ה-PKK מארגון פועלים פוליטי, לארגון סמי-צבאי המגייס את אנשיו בעיקר בטורקיה, ומתאמן במחנות בהרים, בלבנון, סוריה, עיראק וטורקיה. את עיקר מאמציו השקיע הארגון בהתקפת כוחות הביטחון הטורקים באזור כורדיסטן, עד שבשנת 1993 החלה טורקיה במבצע צבאי נגד אזרחיה הכורדים במטרה למגר את ה-PKK.  צבא טורקיה פינה 3,000 כפרים כורדים, שתושביהם נחשבו לתומכי ה-PKK, ועקר מביתם כשני מיליון בני אדם. מרבית הכפרים נהרסו על ידי שופלים בצווים צבאיים, אך חלקם הוצתו, או הופצצו. אלפי בני אדם נהרגו בפינוי הכפרים, ובעימותים בין הכורדים לבין כוחות הביטחון הטורקים. המאבק האלים הזה נמשך עד לסוף שנות התשעים וגבה את חייהם של לפחות 20,000 בני אדם. הסכסוך יצר ל-PKK בסיס של מיליוני תומכים בדרום מזרח טורקיה ובצפון סוריה. ההשפעה הגדולה של תנועה זו תבוא רק במאה ה-21, לאחר שמנהיגה יכלא: התנועה תעבור טרנספורמציה רעיונית, תתפלג לעשרות ארגונים וזרמים, ובסופו של דבר לאורה תיווצר רשת של מפעלים חברתיים בטורקיה עליהם כתבתי כאן. בצפון סוריה, אחד מפלגי התנועה יעלה לשלטון ויזכה להוביל את מהפכת רוג'בה.

אחד הדברים הייחודיים ל-PKK, שלאחר מכן נעשו גם ברוג'בה, הוא הגיוון האת'ני והדתי של התנועה, והשוויון בין הגברים לנשים. מראשית ימיה היו חברים ב-PKK גברים ונשים, כורדים, אלווים, טורקים, ערבים, אשורים, ארמנים, לאזים ועוד. בין ההנהגה הבכירה של התנועה חלקו את הכוח כמה נשים וכמה גברים, כאשר חלקם כורדים ואחרים בני מיעוטים וגם טורקים.

אחד המנהיגים המפורסמים  המוסלמי האלווי מסלום דוגן, אשר הצית את עצמו בכלא דיארבקיר, בחג הנוורוז 1982, כאות הזדהות עם המאבק של העם הכורדי ושל יתר המיעוטים בטורקיה.

מייסד-שותף אחר של ה-PKK  כונה "כמאל לאז" והוא נחשב עד היום לאחד ממנהיגי הלאזים (עם קטן היושב בצפון טורקיה) הידועים ביותר במחצית השניה של המאה ה-20. כמאל לאז ערך שביתת רעב בכלא דיארבאקיר עד שמצא את מותו ביולי 1982.

 

ומאן אוגור, המייסד של התנועה הגדולה ביותר של אשורים בטורקיה, חתם על הסכם ב-1993 עם ה-PKK לפיו התנועות יתאחדו ויאבקו יחד עבור כל המיעוטים בטורקיה. מאותה העת הפך ה-PKK להיות תנועה אשורית-כורדית, והיעוד להיאבק על עצמאות כורדית השתנה לייעוד החדש – להיאבק נגד כל סוג של דיכוי לאומי-מגדרי ומעמדי. בהמשך הייעוד השתנה לייעוד הנוכחי – להיאבק נגד כל סוג של דיכוי באמצעות יצירה של מערכות חיים חלופיות (ולא לחתור למדינת לאום). ההסכם בין ה-PKK לאשורים היה צעד בדרך לקיום הרב-לאומי שמאפיין כיום את רוג'בה.

סאקין קאנסיז הייתה ממייסדי ה-PKK, נחשבת לראשונת הלוחמות הכורדיות, נרצחה ב-2013 בפריז יחד עם שתי שותפות. היא מהווה סמל עבור כל הלוחמות הכורדיות מאז. תמונתה היא השניה הכי נפוצה בהפגנות, בטקסים, ובאירועים של התונועות הכורדיות ברחבי העולם (לאחר תמונתו של אג'לאן). היא מהווה סמל גם עבור מיליציות נשיות של אשוריות ושל עמים אחרים.

בשנת 1999  קרה הדבר שעזר לתנועה הכורדית יותר מכל דבר אחר בהיסטוריה שלה: עבדוללה אג'לאן ("אפו) נעצר על ידי הביון הטורקי בסיוע ה-CIA. נס לתנועה הכורדית.  מעצרו של "אפו" הביא את ה-PKK לחזית הדיון הציבורי והתקשורת, וגרם למיליוני כורדים להזדהות עם המאבק. אל נא נשכח כי מדובר בעם הגדול ביותר ללא מדינה. בכלא החל אג'לאן לקרוא הגות, ולשנות את עמדותיו. בין היתר נחשף לכתביו של מארי בוקצ'ין שהשפיע עליו עמוקות. אג'לאן ניסח חזון חדש למהפכה: לא מהפכה מרקסיסטית-לאומית שמטרתה מדינה כורדית סוציאליסטית בה יתפתחו אליטות חדשות, אלא מהפכה חברתית עמוקה. הוא החל לחלום על חברה המבוססת על קהילות שתפניות המונהגת בידי נשים. קהילות השומרות על הטבע, חולקות ביניהן את העושר, ולא מנצלות. להפתעת הכורדים בכל העולם, אג'לאן הכריז כי איננו מבקש עוד עצמאות מדינית, וכי תנועתו לא תתקוף יותר את הטורקים. דרש מהכורדים להניח את נשקם. במקום זאת, דרש אג'לאן מאנשיו שיתרגמו את הכתבים של בוקצ'ין ושל הוגות פמיניסטיות נוספות לכורדית, וייסדו תנועות נוער ותנועות נשים של כורדים. בעקבות זאת רבים מבכירי התנועה חשו נבגדים ועזבו אותה. התנועה החלה להתפרק לארגונים רבים ושונים, ובמקביל השפעתה צמחה פלאים, בעיקר בסוריה. בשנת 2003 הקימו חברי תנועת הפועלות הכורדית ששהו בסוריה את "המפלגה הדמוקרטית המאוחדת" (PYD) שפעלה במחתרת. בטורקיה התפלג ה-PKK לזרמים שונים. שניים מהזרמים האלימים במיוחד מפעילים פיגועי התאבדות, אחד בשם TAK והשני עדין נושא את השם PKK ואת תמונתו של אג'לאן. אג'לאן מגנה אך ללא הועיל.  אחד הזרמים החמושים שמר על קשרים הדוקים עם חיזבאללה ונקשר גם לאיראן. אך הארגונים המעניינים ביותר הם דווקא אלה דבקים בטונר הנשק ואלה שהתפרקו מנשקם.

ב-2004 כתב אג'לאן תכנית חדשה לעם הכורדי לפיה הכורדים לא יזכו למדינה עצמאית אלא ל"אוטונומיה פדרטיבית דמוקרטית" שתחזיק שלושה מערכות חוקים. החוק של כל אחת מהמדינות בה תפעל (טורקיה, סוריה, איראן ועיראק) החוק של האיחוד האירופי, ומה שהוא כינה "החוק הכורדי". החוק הכורדי של אג'לאן הוא מערכת נורמות של שוויון מגדרי ייצוגי, ייצוג לקבוצות מיעוט שונות, תמיכה בקואופרטיבים ועוד מאפיינים שניתן לראות ברוג'בה. ב-2005, ושוב ב-2013, הוא קרא ל-PKK להניח את נשקו ולא להלחם, אלא אם כן ינסו לבצע בכורדים ג'נוסייד. הוא חתם הסכמי הפסקת אש עם משטר ארדואן. אג'לאן הכיר ברצח העם הארמני והאשורי, והתנצל בשם העם הכורדי על חלקם בהשמדת הארמנים. הוא המנהגיג היחיד במזה"ת שעשה כך. אג'לאן כתב 40 ספרים, 4 מתוכם נכתבו בכלא. הוא הקדיש ספר שלם לפמיניזם ולמאבק בפטריארכיה. ספר שנחשב התורה של הלוחמות הכורדיות.

התנועה הגולניסטית

המטיף פֶטְהוּללה גוּלֵן הוא השם שנקשר יותר מכולם לניסיון ההפיכה של יולי 2016.  גוּלֵן, שנולד בצפון טורקיה ב-1941, צמח כמטיף מוסלמי באחד המסדרים המסורתיים של טורקיה, אך החליט לפרוש ממנו. הוא הבין כי למיליוני טורקים מוסלמים-סונים דתיים אין גישה לחינוך מודרני, שכן מערכת החינוך היא חילונית, ולימודי דת ניתנים רק במסדרים המסורתיים הנגישים רק למעטים. גולן הגה רעיון שביקש לענות על צורך משמעותי בטורקיה, ובכלל העולם המוסלמי – חינוך מודרני הפתוח למוסלמים דתיים. הוא החל להקים מוסדות אקדמאים ולפרסם כתבי-עת, ברוח המשלבת את דת האסלאם ברעיונות מודרנים, כבר בסוף שנות ה-70. בשנת 1982 פתח את "ביה"ס הגולניסטי" הראשון. לתנועתו אין שם או תאגיד משפטי רשמי, והיא מכונה בפי חבריה "חיזמט" (שירות בטורקית). ב-1986 ייסד עיתון יומי בשם "זאמן", שהפך במהרה לאחד העיתונים הנפוצים ביותר בטורקיה. ב-1994 נבחר להיות נשיא ארגון העיתונאים והכותבים של טורקיה, שעה שעשרות מוסדות חינוך ברוחו ובניהולו כבר פעלו בטורקיה. השיטה שלו הצליחה לתת מענה טוב למיליוני טורקים, מה שהפך אותו לאחד המנהיגים החזקים בטורקיה.  לפי הערכות הוא משפיע כיום על 5-4 מיליוני טורקים. התנועה מפעילה כ-300 בתי ספר פרטיים בטורקיה וכאלף נוספים בעשרות מדינות אחרות. הגולניסטים הגיעו למאה ה-21 כשהם מחזיקים בכמה מערוצי הטלוויזיה והעיתונים הגדולים בטורקיה. כמו כן, התנועה מפעילה מוסדות צדקה, מרכזים קהילתיים, בתי חולים, עמותות, קרנות לפיתוח מסחר, ומכללות להכשרה מקצועית. בשנת 1998 נפגש פֶטְהוּללה גוּלֵן עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אותה העת נחשב המטיף לאחת הדמויות החשובות ביותר בעולם המוסלמי, וזכה לחיזור מצד גורמים פוליטים בכירים במערב ובמזרח.

ב-1999 נמלט גולן לפנסילבניה בארה"ב, שם הוא מתגורר עד היום. רק לאחר שהגיע לארה"ב, התפרסם בטורקיה כי מתקיימת חקירה  נגדו בה הוא מואשם  בחתירה תחת המדינה על מנת לעשות בה הפיכה אסלאמית. גולן הכחיש את האישומים ממעונו שבארה"ב, וטען כי פעולתיו הוצאו מהקשרן. בדומה לאג'לאן, ההשפעה הגדולה של תנועתו של גולן תחל רק במאה ה-21. לאחר שמפלגת הצדק והפיתוח בראשות רג'יפ טאיפ ארדואן תתפוס את השלטון, ימנה ארדואן את המקורבים לגולן למשרות רבות בכל הדרגים הפוליטיים, במערכת המשפט, במשטרה, במערכת החינוך ואפילו במערכת הבריאות. רק לאחר עשור של פעילות צמודה בין גולן לארדואן, עשור בו תשנה טורקיה את פניה, יעבור ביניהם חתול שחור וארדואן יחל גם הוא לרדוף את גולן ואת אנשיו. מעבר המאות טומן בחובו שינויים גדולים, הן עבור הכורדים והן עבור הדתיים בטורקיה, על כך במאמר הבא.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s