העד

ההיסטוריון עלול לקרוס תחת נטל הסודות שהוא נושא בזכרונו.

הוא ארז בתיקו את אוצרותיו יקרי הערך לפני שהלך לישון: כונן נייד של טרה-בייט מלא בעדויות על הזוועות שדאע"ש חוללו בעירו, מחברת כתומה בה כתב בעט הערות על ההיסטוריה העות'מנית, ואת ספר ההיסטוריה הראשון שהוזמן מאמזון לעיר מוסול – נינווה המקראית השוכנת כיום בצפון עיראק.

הלילה עבר עליו בחרדה, הוא דמיין אלף מיתות משונות בהן עלולים להוציא אותו להורג, ואת הרגע האכזר בו יעזוב את העיר הנשלטת בידי הרוצחים הרשעים בשחור – מותיר אחריו את אמו ועשרת אחיו ואחיותיו.

 כמעט כל חייו עברו עליו בבית הזה, יחד עם חמש אחיות וחמישה אחים. הוא העיר את אמו מוקדם בבוקר ואמר לה "אני עוזב". "לאן?" שאלה, אך על כך לא יכול היה להשיב לה. כל דבר נוסף שהיה אומר לה עלול היה לסכן אותה. למעשה, מאז שדאע"ש כבשו את העיר הוא חי חיים כפולים מבלי לומר דבר לאף אחד. הוא חש בעיניה הנעוצות בגבו ויצא מהבית. בחוץ המתינה לו מכונית שברולט. הוא נכנס למכונית ולא הביט לאחור.

במשך שנתיים שוטט ברחבי מוסול הכבושה, פלירטט עם מאבטחים ולוחמים של דאע"ש, ביקר חברים שעבדו בבתי חולים ובמשרדים שונים, תוך שהוא מגרד שבבים של מידע על המתרחש. הוא האריך את זקנו ושיערו, ולבש גלביה שחורה כמו שאנשי דאע"ש אוהבים. הוא הכריח את עצמו לחזות בהוצאות הפומביות להורג שכללו עריפת ראשים, הטלה ממגדלים וסקילה באבנים, על מנת שיוכל לשמוע את שמותיהם של הקרבנות, את הפשעים בהם הואשמו ולתעד את גורלם האכזר.

הוא לא היה מרגל. הוא היסטוריון ובלוגר תחת כיסוי. לאחר שדאע"ש כבשו את עיר הולדתו האהובה ביוני 2014 החליט להראות לעולם כיצד הצוררים משמידים את תושביה ומחריבים את תרבותה. הוא ביקש להראות כיצד דאע"ש מוחקים את עברה של העיר – מולדתם של בני דתות שונות שחיו אלו לצד אלו משך אלפי שנים – ומייצרים לה עתיד חד-תרבותי: סוני-וואהבי-סלפי.

הוא ידע שאם יתפס יוצא מיד להורג. "אני כותב את זה בשביל ההיסטוריה כי אני מאמין שזה עתיד לחלוף. אנשים ישובו לפה, חיי השגרה יחזרו", כתב בבלוג שלו שיועד לתושבי מוסול והעולם כולו. "בעוד שנים רבות אנשים ילמדו את מה שהתרחש כאן, ראוי שיהיה לעיר הזו היסטוריה כתובה, שתגן עליה ותספר את האמת, כי כולנו יודעים שקרבן המלחמה הראשון הוא האמת".

הוא קרא לעצמו 'העיניים של מוסול' והבטיח לעצמו מהרגע הראשון: "לא לבטוח באיש ולתעד הכל". לא החברים, לא המשפחה ובטח שלא דאע"ש הצליחו לזהות אותו כמי שעומד מאחורי הבלוג המחתרתי. וכעת הוא נמלט על חייו. יוצא מעיר התופת – בירת הזוועות של דאע"ש בעיראק.

במשך שלוש שנות שלטונו של דאע"ש במוסול רצח הארגון בין 6,000 ל-7,000 אזרחים בלתי חמושים – כך לפי מחקר של הוועד למאבק ברצח עם (אשר כותב שורות אלו נטל בו חלק). מרבית הגופות הוטמנו בבולען של חָסְפַה – בור ענק שכוסה לגמרי בעזרת דחפורים ובתוכו גופותיהם של מי שדאע"ש הגדירו כ"כופרים", "מרגלים", ו"בוגדים". גם הטבח ההמוני ביותר שתועד בוידאו מכמה זוויות שונות התרחש סמוך לעיר מוסול – הטבח במחנה ספייצ'ר בו נרצחו כ-1,700 חיילים שיעים ונוצרים ששוחררו לחופשה ללא נשק ומדים. אחוז ניכר מבין אלפי הנרצחים בבורות ההריגה של מוסול היו אזרחים תמימים שביקשו להימלט ונתפסו – מה שהוגדר אצל דאע"ש כ"בגידה".

הדרך החוצה ממוסול, בשברולט שאספה אותו, עוברת באינספור מחסומים של דאע"ש. הוא כבש את פחדיו בכל אחד מהבידוקים, מתפלל בעומק ליבו שהכונן הנייד שהחזיק לא ימצא. שזהותו לא תיחשף.

מראשית דרכו כבלוגר, 'העיניים של מוסול' כתב באופן סימולטני, כהיסטוריון וכעד. כמי שנולד בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק, האמריקאים פלשו למולדתו והפילו את סדאם חוסיין בעודו בגיל ההתבגרות. בגיל 17 נכח בפגישה של ג'יהאדיסטים קיצוניים במסגד ושמע אותם קוראים "להלחם בצלבנים". "אני חייב להיות כנה ולהודות שלא ממש הבנתי למה הם התכוונו" הוא נזכר. בנוגע לאמריקאים, שאת שפתם למד לדבר זה מכבר, הוא לא הבין מדוע הם עשו את כל הדרך מארה"ב למוסול. הוא החליט ללמוד היסטוריה כדי לקבל על כך תשובות.

האנשים בשחור הגיעו מצפון, מסתערים על שכונתו בטויוטות לבנות חדשות. הוא פגש ג'יהאדיסטים לפני כן, וגם הפעם קיווה שהם יעלמו כשם שהופיעו. אלא שהפעם, מיד לאחר שהגיעו לשכונה, ביצעו טבח פומבי בו רצחו 70 תושבים שהוגדרו כבוגדים וככופרים. דאע"ש כבשו את מוסול, על 2.5 מיליון תושביה תוך פחות מיומיים, ב-10 ביוני 2014.

באותה העת, החל את משרתו כמורה להיסטוריה באוניברסיטת מוסול. הוא זומן לישיבת צוות בה הסבירו אנשי דאע"ש את מערכת החינוך שלהם – איך 'לישר' את כל הכיתות לפי תכתיבי הקוראן וללמד אך ורק את המקצועות שהקוראן תומך בהם. עבור אדם כמוהו שהואשם בחילוניות לאחר שהגיש את עבודת המאסטר שלו, הוא הבין כי זהו סוף הקריירה שלו.

תחילה הוא כתב על מעשיהם האיומים של דאע"ש בדף הפייסבוק הפרטי שלו, עד שחבר הזהיר אותו כי הוא עלול להרצח בשל כך. הוא שוטט בעיר שעשן הקרבות עוד אפף את רחובותיה והתלבט מה לעשות. ב-18 ביוני, שבוע לאחר כיבוש העיר, 'העיניים של מוסול' נולד.

"את דעתי האישית החלטתי לשמור לעצמי" הוא מספר, "החלטתי לכתוב רק עובדות ותיאורים של מה שאני רואה. ללא פרשנות".

במהלך היום שוחח עם לוחמי דאע"ש, והשקיף על מעשיהם. כל הזמן שוטט, חיפש, הסתכל, אבל שום דבר חוץ מלהביט ולהקשיב. בלילות כתב את כל מה שראה בערבית ובאנגלית בבלוג הוורדפרס שלו, ובהמשך גם בטוויטר ובפייסבוק.

העיר שקעה באפלה, ו'העיניים של מוסול' הפך לאחד ממקורות המידע המרכזיים לחדשות בנוגע למעשי הזוועה שדאע"ש מבצעים ולהרס ולחורבן של העיר שאהב כל כך. גם דברים שדאע"ש ניסו להסתיר התפרסמו בבלוג שלו.

"הם היו מאורגנים כמו מכונת השמדה. הם צמאים לדם, כסף ונשים". הוא אומר.

הוא השתתף בתפילות יום שישי וניסה להיראות נרגש מדברי האימאמים. הוא אסף ופרסם עלוני תעמולה, כולל עלון אחד מה-27 ביולי 2014 בו נטען כי מנהיג דאע"ש הוא צאצא של ביתו של הנביא מוחמד. כשחזר הביתה תאר את הדברים בבלוג שלו.

הוא שתה כוס תה אחר כוס תה בבית החולים, מדבר עם העובדים, האחים, המנקים והרופאים. את מרבית המידע שדלה – העלה לרשת. פרטים אחרים שחשש שיסגירו אותו, או אנשים אחרים – שמר במחשב. ביום מן הימים, חשב לעצמו, אכתוב בעזרת המידע הזה ספר היסטוריה על מוסול תחת דאע"ש. המידע הרגיש ביותר הגיע משני חברים ותיקים, אחד מהם רופא והשני חבר שנשר מבית-הספר ואימץ את אורח החיים הסלפי אליו הטיפו הג'יהאדיסטים. הוא היה נהג מונית שבדומה לאחרים במוסול – נעצר בידי מליציה שיעית ב-2008 ועדיין היה מלא בזעם ושנאה. הוא הצטרף במהרה לאחת מיחידות המודיעין של דאע"ש במוסול, והפך ל"אחת המפלצות של דאע"ש". הוא לא הצליח לעצור את עצמו מהתרברבות במידע הפנימי שהחזיק על דאע"ש. באחד המקרים אישר את הפרטים והסתיר את המקורות, מה שסייע ל'עיניים של מוסול' לחשוף מידע רגיש לעולם כולו. בכמה מקרים הוא חשף תמונות של לוחמים ומפקדים של דאע"ש, לצד הביוגרפיה שלהם אותה הצליח לאמת בעזרת פליטות הפה של חבריו ושעות רבות של עבודת מחקר לילית שנערכה תמיד בביתו. "נהגתי להצליב מידע שקיבלתי מהמקורות השונים" הוא מספר. "הייתי משוחח עם מוכרים בשווקים, ומתעכב שעות ארוכות ליד מחסומים ונקודות בדיקה כדי להבין מה בדיוק מתרחש".

לפרטים נוספים של לוחמי דאע"ש, נחשף בעזרת הרשתות החברתיות – מיקומו בלב מוסול סייע לו לחבר פנים של לוחמים לחשבונות פייסבוק שהחזיקו לפני שהצטרפו לארגון הג'יהאדיסטי.

התקשורת אימצה אותו במהירות: מה שהחל בראיון עם עיתון אינטרנטי גרמני התרחב למספר ראיונות עם כלי תקשורת שונים (ביניהם גם 'הניו יורקר') בהם שמר על זהות בדויה. גם ארגוני ביון ניסו ליצור איתו קשר אך הוא דחה אותם פעם אחר פעם לטענתו.

"אני לא מרגל או עיתונאי" נהג לומר. "אם אתם רוצים את המידע, הוא מתפרסם באתר בחינם. תשתמשו בו".

"בהתחלה דאע"ש רדפו אחר נשים שהואשמו בזנות", הוא מספר. "הם סקלו באבנים או הרגו בירייה בערך 500 נשים כאלה בחודשים הראשונים. אחר כך הם רדפו גברים שהואשמו בהומוסקסואליות, תפסו אותם והשליכו אותם מבניינים גבוהים. שיעים, נוצרים ויזידים נמלטו מהעיר בימים הראשונים לשלטון דאע"ש". כאשר נותרו בעיר רק תושבים סונים, גם עליהם דאע"ש לא חסו לפי קטלוג הזוועות ש'העיניים של מוסול' חשף לעולם. הוא חשף את פרטיהם של מקרי מוות והצלפות על "בגידה", "ריגול, ו"כפירה", על היעדרות מתליות, על אי-תשלום מיסים. הבלוג שלו משך את תשומת ליבם של אנשי דאע"ש שאיימו להרוג את מי שעומד מאחוריו.

הוא נהג לדווח כל פעם שכוננות הביטחון בעיר הועלתה וכתב כי יתכן שהסיבה לכך היא ביקור של ראש דאע"ש אבו באכר אל-בגדדי בעיר – זאת בתקווה שהמידע יסייע לחיסולו.

במרץ 2015 הוא כמעט קרס. דאע"ש ערפו את ראשו של ילד בן 14 אל מול קהל; 12 אנשים נאסרו באשמת מכירת סיגריות ועישון, וכמה מהם הוכו בפומבי. אולי מחוסר ברירה, נערים ממוסול התגודדו בקהל בהמוניהם – צופים בעריפת הראש ובהצלפות השוט ומעודדים את הרוצחים. מראה הג'יהאדיסט הפנאט שחתך את ידו של אחד הילדים שהואשם בגניבה שבר את ליבו. הג'יהאדיסט אמר לילד שידו היא מתנה של תשובה לאלוהים. זה היה יותר מדי עבורו.

'העיניים של מוסול' חדל. הוא קיצץ את שיערו וזקנו, פשט את הגלביה השחורה ולבש סוודר אדום במקום. הוא שכנע חבר להצטרף אליו.

"החלטתי למות".

עם זריחת החמה הם נסעו לגדת נהר החידקל, משמיעים מוזיקה אסורה מהרכב. הם פרסו שטיח על סלע שניצב על הנהר, ומזגו כוסות תה מפינג'ן. 'העיניים של מוסול' הדליק סיגריה לעיני עוברים ושבים.

"היתי עייף מדי מלדאוג כל הזמן לעצמי, למשפחתי, לאחי. אני לא רוצה לחיות רק בשביל לדאוג, אני רוצה לחיות את החיים. חשבתי לעצמי: אני סיימתי". הוא תכנן את היום הזה כיום אחרון מלא הנאות לסיום כל ימיו. הוא שיער שיעצרו אותו, יענו אותו ויהרגו אותו. התה היה הטעים ביותר ששתה אי-פעם.

באורח פלא הוא לא נתפס על ה"פשעים" שביצע (מוזיקה, סיגריה, לבוש צבעוני). הוא חזר הביתה. "כל הרגעים האלה הרגישו לי כמו לזכות בחיים מחדש". הוא חזר לגדל את שיערו וזקנו, לבש שוב את הגלבייה השחורה. מעתה עישן אך ורק בחדרו, תוך שהוא מאזין למוזיקה בסתר. הוא הפסיק לפעול למשך כחודש וחזר.

"הייתה פעם אחרת בה הפסקתי להפעיל את האתר לשבוע מחשש כבד שהפללתי את חברי הג'יהאדיסט" (נהג המונית לשעבר). "הוא סיפר לי על הפצצה אווירית שבדיוק הרגה כמה מפקדים בכירים של דאע"ש, והחריבה מצבור תחמושת עצום. חזרתי הביתה נרגש והעליתי את המידע לבלוג. לחצתי על כפתור "פרסם" ולאחר דקות ספורות הבנתי את הטעות שעשיתי. המידע הזה יכול היה להגיע רק ממקור אחד ואני הרגע חרצתי את גורלו – מידע דומה לא יגיע אלי בלעדיו. מחקתי מיד את הפוסט. הפסקתי להפעיל את האתר במשך שבוע עד שנפגשנו שוב והבנתי שהכיסוי שלי לא נשבר".

את המידע הרגיש הוא שמר בקבצים על המחשב. בכל קובץ תיאורים ודיווחים של יום ספציפי. באחד הקבצים מינואר 2015 מתואר יחסם של אנשי דאע"ש לשבויות היזידיות שהם מחזיקים: "דאע"ש מכריחים את הנשים לבצע הפלות ולקשור חצוצרות" הוא כתב בקובץ שלא פורסם. רופא בבית החולים סיפר לו כי הוא ביצע הליכים כאלה ל-50 עד 60 ילדות ונשים יזידיות. עוד הוא סיפר לו כי עשרות ילדות יזידיות בנות פחות מ-15 מתו כתוצאה מפציעות שנגרמו להן כשנאנסו.

ה-19 באפריל 2015: "למחלקה לזיהוי גופות בבית החולים של מוסול הובאו 23 גופות של לוחמי דאע"ש שנהרגו בבאיג'י. בגופות לא היו רסיסים, לא קליעים, לא זוהו חומרי נפץ וגורם המוות לא היה פיצוץ כלשהו. לא זוהו פציעות – כאילו שום דבר לא קרה לגופות. גורם רפואי סבור כי הם היו חשופים לרעל כלשהו".

ה-7 ביולי 2015: "43 אזרחים הוצאו להורג במקומות שונים, הפעם בירייה שאיננה שגרתית מפני שראשיהם נערפו לפני כן. מקור מתוך דאע"ש אמר כי 13 מביניהם היו לוחמים שהוצאו להורג לאחר שניסו להימלט משדה הקרב".

בדמיונו הוא עזב את מוסול כבר אלף פעמים, אבל תמיד מצא סיבות להישאר: אמא, האחייניות, המשימה שלו.

אך לבסוף נאלץ להימלט.

"נאלצתי לברוח כשבידי ההוכחות שיגנו על מוסול במשך שנים רבות, כדי שההיסטוריה שתכתב תישאר נאמנה לאנשים שנרצחו בעיר ולא לאלה שרצחו בה".

הוא שכנע מבריח שהכיר להוציאו מהעיר תמורת אלף דולר דרך מכר משותף. הוא עזב למחרת. ל'עיניים של מוסול' לא היה זמן לחשוב, או לשנות את דעתו.

הוא חזר הביתה מהפגישה עם המבריח והחל להעביר את תוכן המחשב אל הכונן הנייד. הוא שלף את הפנקס הכתום עם מפת מוסול משורטטת בידיו והערות שונות שכתב – מה שהוא קיווה שיום אחד יהיה הדוקטורט שלו. לתוך התיק דחף גם את "העלייה לרגל של האב בומבו למכה", רומן סאטירי אמריקאי מ-1770 שהזמין מאמזון דרך חנות חדשה שהייתה המקום היחיד בעיר דרכו ניתן לקבל הזמנות מחו"ל.

הגיע הזמן לעזוב, ובכך לוודא שאמו לעולם לא תצטרך לצפות בהוצאתו להורג.

ב-15 בדצמבר 2015 עזב את מוסול, ונסע עם המבריח לפאתי א-ראקה שבסוריה. משם, יחד עם עיראקים וסורים אחרים, נאספו על ידי קבוצה שנייה של מבריחים ונסעו בשיירה של רכבים לטורקיה. לא הייתה להם כל בעיה לחצות את הגבול.

בטורקיה המשיך לדווח על המתרחש במוסול, דרך מידע שהועבר אליו מחברים ומקרובים ברשתות החברתיות ובוואטסאפ. בפברואר 2017 זכה למקלט באירופה, בסיוע ארגון זכויות אדם שלמד את סיפורו. ממקום מושבו החדש המשיך לדווח מדי יום על קרבנות ההפצצות האוויריות של עיראק וארה"ב, ועל קרבנות דאע"ש שהלכו והתרבו.

הוא מיפה את ההפצצות האוויריות שהתקרבו לבית מגורי משפחתו. הוא התחנן לאחיו הבכור לעזוב את ביתו במערב מוסול. אחמד, בן 36, מת ימים לאחר מכן, כאשר רסיסי פצצת מרגמה פילחו את לבו, והותיר אחריו ארבעה ילדים.

רק אז חשף 'העיניים של מוסול' את סודו באוזני אחיו הצעיר שהיה גאה לגלות שהכותב האלמוני שהוא קורא במשך זמן כה רב הוא אחיו.

"אנשים במוסול איבדו תקווה ואמון בפוליטיקאים, ובעצם בכל דבר", אמר לו אחיו. "'העיניים של מוסול' הצליח להראות לנו שאפשר לשנות את המצב בעיר ולהחזיר אותה לחיים".

כשהעיר העתיקה נפלה, שלח 'העיניים של מוסול' קואורדינטות ומספרי טלפון של בתים מלאים באזרחים לעיתונאי של ה-BBC שסיקר את הקרב, בניסיון למשוך את תשומת לבו של מישהו בפיקוד הקואליציוני. הוא מאמין שהצליח להציל חיים.

לאחר מכן, משחרבה העיר העתיקה, 'העיניים של מוסול' גייס כספים על מנת לבנות מחדש את הספרייה העירונית כי הג'יהאדיסטים שרפו את כל הספרים. איש מתורמיו הרבים לא ידע את זהותו – אך הכסף בכל זאת נתרם.

פעילה שסייעה לקבוצת 'הנשים של מוסול' בפייסבוק יחד עם 'העיניים של מוסול' מתארת ​​אותו כ"מנהיג רוחני" בעיני חכמי העיר.

"הוא סיפר לנו על האירועים היומיומיים תחת כיבוש דאע"ש והיינו עוקבים אחריו בהתרגשות כאילו אנו צופים בסרט. לפעמים הוא עבר זמנים קשים והיינו מעודדים אותו. הוא זכה באמון של האנשים והיינו מאוד סקרנים לגלות את זהותו", אמרה הפעילה, שדיברה בעילום שם משום שהאמינה שהיא עדיין בסכנה.

לבסוף, לאחר שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על ההיסטוריה של מוסול מהמאה ה-19 בביטחונה של עיר אירופית, המשיך לכתוב את 'העיניים של מוסול' ולארגן אירועי תרבות וגיוסי כספים מרחוק – גם לאחר שחרור העיר.

החיים הכפולים אכלו אותו, הוא השקיע בכך אנרגיה רבה שעדיף היה לו להשתמש בה בעבודת הדוקטורט שלו ובסיוע לשיקומה של מוסול. כאב לו בבטן כשמישהו שאל את העיראקי הצעיר מדוע הוא לא עושה יותר כדי לעזור לעמו. הוא רצה נואשות שאמו תדע על כל מה שעשה.

הוא הרגיש לא אמיתי, כאשר כל כך הרבה אנשים מכירים אותו בזהויות בדויות: 293,000 עוקבים בפייסבוק, 37 אלף מנויים לבלוג, ו-23,400 עוקבים בטוויטר.

בשעות של שיחות פנים אל פנים עם סוכנות הידיעות AP במשך חודשיים, התלבט מתי ואיך לסיים את האנונימיות שהטרידה אותו. הוא כבר לא רצה להיות דמות וירטואלית.

ביום 15 בנובמבר 2017, קיבל 'העיניים של מוסול' החלטה.

"אני כבר לא יכול להיות אנונימי. זאת אומרת שהבסתי את דאע"ש. עכשיו אתה יכול לראות אותי ולהכיר אותי".

הוא בן 31.

שמו עומר מוחמד.

"אני חוקר".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s