אודות

"לפתע השתרר שקט מוחלט. אלפי תותחים הפסיקו מידי פעם את הדממה. החלה הסתערות של הסובייטים. ישבנו בחדרנו ואכלנו ארוחת צהריים שעה שהופיע בעל הבית ואמר: טנקים סובייטים בעיר. לרגע נפלה דממה. קראתי לצביה [לובטקין] ויצאנו לכיכר. ראינו טנקים סובייטים ועל הצריכים טנקיסטים שפניהם שחורים מפיח, וסביבם ולקראתם עם צוהל: נשים, ילדים וגברים מפריחים פרחים ונשיקות. פתאום, בפעם הראשונה, התפקקו בי כל כוחות העמידה. היום הזה, היה היום העצוב ביותר בחיי. רציתי לבכות- זו הפעם הראשונה. הטנקיסטים מתנשקים, הפרחים מועפים לעברם, שמחת המונים, הרגשת החופש והפדות, ואנו עומדים בין ההמון בודדים, מיותמים, אחרונים, ויודעים היטב שאין עוד עם יהודי."

-אנטק צוקרמן על שחרור ורשה, 17 בינואר 1945

ב-8 במאי, עצרה האנושות מלכת. אתנחתא קלה הנמשכת עד עולם. למאות מיליונים היה רגע קל לחשוב, מצבה העגום של האנושות הואר. כניעת גרמניה הנאצית פתחה צוהר לכל מה שהוכחש, למטען הנפשי שהודחק, לצלם אדם שהוסתר, לאמת המרה על שואה ורצח-עם. ב-8 במאי פקחה האנושות עיניה ונכחה כי העם היהודי הושמד בליבה של אירופה בתעשיית מוות מאורגנת היטב. שבר ציביליזציוני נפער בנפש-אלוהים, בעולם האדם, שבר שלא היה עוד כדוגמתו. כל זאת ועוד: מלחמת העולם השניה לא תמה ב-8 במאי עם כניעת הנאצים. עוד רבצה לפניה תהום איומה, שנפערה במפתיע ב-6 באוגוסט; תופת העידן הגרעיני. הפצצות שנפלו על הירושימה ונגאסקי "השלימו" את מפעל ההשמדה האיום שיצרו הנאצים באירופה. מאז, נידונו כולנו לחיות באיום מתמיד של רצח-עם ורצח-כל.

אותות וצפנים לאורך ההיסטוריה רמזו על החושך הקרב, אלא שבני האדם כשלו מלפרש נכונה. חלק מרמזים אלה הופיעו ביום ה-8 במאי. גילוי עמק המיסיסיפי בשנת 1541 על ידי הספרדים, ובו ערי רפאים שכל תושביהן נספו במגיפות. אותם אירופאים שהביאו את המגיפות, עתידים גרמו, סופו של דבר, למותם של 90% מילידי צפון אמריקה. מותה של טרוג'יניני, הטזמנית האחרונה, ב-8 במאי 1876, היה כבשורה לאנושות שאזנייה ערלות. עם שלם שהושמד בהצלחה, עד אחרון בניו. דמי אחינו זעקו מן האדמה וקולם לא נשמע. אות נוסף ניתן בשיאה של השואה, ב-8 במאי 1943 עת נפל הבונקר של לוחמי האי"ל בליבה של וורשה, ובו 80 וכמה חבריו של אנטק צוקרמן, בני נוער מורדים, שהיו בעלי "התבונה לראות, האומץ לרצות, הכוח לבצע". נערים אלה נכנסו לגטו הסגור בידיעה צלולה על גזירת ההשמדה, השיגו נשק בכל דרך אפשרית, ולחמו בגרמנים דווקא בתוך הגטו. הם מרדו כנגד כל מה שלימדה אותם ההיסטוריה, מרד נואש, מרד אחרון, מרד של בדידות, מרד של תקווה. נואשים אנו היום לכוחות העמידה שלהם, למען נמרוד אנו בשואה הטוטאלית שמתרקמת סביבנו.

ה-8 במאי כי האתנחתא של "היום שאחרי" טרם חלפה, טרם ניתנו תשובות מספקות. ה-8 במאי בניסיון לגרד מסקנות מדברי ימי עולם. לו יכולנו לרגע לצפות בדפי ההיסטוריה, כאילו היו פרוסים לפנינו, לגלות את הסכנות, לשרטט דרך בטוחה. ללמוד מההתנסות האנושית על מנת שנעז ליצור עולם טוב יותר.

אני אוריאל לוי, חבר תנועת דרור ישראל, מחנך בחברת הנוער למנהיגות ולעשייה חברתית, כותב בדבר ראשון, מאוגד ופעיל בהסתדרות, חי בקיבוץ המחנכים במצפה רמון,  כותב בויקיפדיה,  מצייץ ופעיל בוועד למאבק ברצח עם. בשעות הפנאי, חוץ מלקרוא ולכתוב, אני אוהב לטייל, לצלם ולעמוד על הידיים. מוזמנים לבקר בבלוג הצילום שלי.

מול התבור 2005חבריי צור וילמן, אלון ניסר, טל אנגרט ועמוס נצר, תורמים לבלוג בעריכה לשונית וייעוץ מקצועי ואני מודה להם על כך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s