בין המערה לכפר

"אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי, אדוני, מפני שאני לא אני עצמי, אתה מבין."

-לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

את סיפורי הילדות של אבי זוכר אני מילדותי שלי. בתיאורי נופים, צבעים, וטעמים, היה מספר בקול חם על חיי הכפר המופלאים שהיו לו, אי שם בזמן "המלחמה". בכפר גידל עורבנים שעפו איתו בכל יום לבית הספר. בין סעודותיו לא ישכח אף פעם את כבד האווז, שאמו פיטמה, "שהיה נמס בפה". ריח הערמונים החמים שיצאו מתנור האבן. השדות והיערות בהם היה מתרוצץ, האיכרים הצרפתים, שמן אגוזים, ארטישוק ירושלמי, כל השפע שיודעת דורדון (Dordogne) להציע. רק דבר אחד נותר כחידה: מדוע ילדותו היפה בדורדון מתחברת תמיד לסיפורי "המלחמה". רק בבגרותי התחוור לי ש"המלחמה" היא גם שואת יהודי אירופה ושאבא שלי למעשה התחבא עם משפחתו בכפר קטן ב"צרפת החפשית" של וישי הרחק מביתו בנאנסי (Nancy) בירת חבל לורן (Lorraine) שסופח לרייך.

במלאת 70 שנה לסוף "המלחמה", ו-80 שנה לאבי, נסענו לטיול משפחתי בדרום-מערב צרפת, על מנת לבקר בכפר בו עבר אבי, יחד עם הוריו ואחותו הקטנה, את ימי הכיליון של יהדות אירופה. הורי שקדו רבות לקראת הטיול והכינו תכנית יומית מפורטת. הפנינה שבה, מבחינת אבי, ביקור במערת לָאסְקוֹ המפורסמת בציורי הקיר הפרה-היסטוריים שלה. כזה הוא אבי, מתעניין במדעי החיי והצומח. ציורים פרה-היסטוריים, לדידו, הינם ביטוי נעלה ליצר ההישרדות של החיה שעתידה לשלוט בכל. אנחנו הילדים ציפינו ל"טיול שורשים", לטעום ממטבח הילדות של אבינו. לא שמענו לפני כן על מערת לָאסְקוֹ. לא התרגשנו לקראתה בהמריאנו מנתב"ג לטולוז.

להמשיך לקרוא

שירה לאחר אושוויץ

"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות"

-תאודור אדורנו

"אחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירה וספרות אלא אם מדברים על אושוויץ"

-פרימו לוי

נולדתי כארבעים שנה לאחר שהיטלר התאבד, אלא שהשואה מלווה אותי כמעט כל רגע מחיי. גדלתי והתבגרתי בעולם המצוי במעמקי "שבר ציוויליזציוני" שנפער באושוויץ ובטרבלינקה, בהירושימה ובנגאסקי. מתהום זה עוד לא נושענו, עודנו שרויים בעומק האפלה. הקפיטליזם יצר מציאות בה אדם הוא סחורה. הג'נוסיידרים, היום כאז, משמידים סחורות. הביטו סביב: הקפיטליזם חזק מתמיד וג'נוסיידרים לא נענשים. במובן זה השואה עדיין מאיימת על כולנו. היא נובטת שוב ושוב בדמות אלה הרוצחים באמונה שלמה, ואלה הנרצחים רק בשל זהותם, ברציחות עמים ובזוועות אחרות, ברעיון שלא לכולם מגיע לחיות. במעמד קבלת פרס נובל לספרות אמר ניצול השואה אימרה קרטס: "מה שגיליתי באושוויץ הוא את המצב האנושי, נקודת הסיום של הרפתקה גדולה, המקום שאליו הנוסע האירופי הגיע אחרי 2,000 שנים של מוסר והיסטוריה תרבותית."  התרבות הנקרופילית שסביבנו משחזרת ופולטת רצח כאפשרות יחידה. היא זועקת לכל כי בני האדם אינם שווים בערכם. אני מבקש מרפא, אני מחריש למשמע: "מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה." השירים הבאים מציגים סוגיות שונות באנושות פוסט-אושוויץ. הם נכתבו בכאב ובצער, בתקווה שיביאו מזור.

להמשיך לקרוא

גנים פגומים, חיות אנושיות

"קשה לתפוס את המרחב המפריד בין הקוף לכושי"

נכמר ליבו של המבקש להתחקות אחר שורשי הגזענות בחברתנו. שורשים עמוקים שצימחו אילנות עבותים. מדי יום אנו נתקלים בה, נפגעים ממנה, וחרדים לעולמנו אלא שיודעים אנו היטב כי מצויה היא גם בנו; הפחד מהאחר, והנטייה ליחס לו רִשְׁעוּת, לִכְלוּך ואופי פגום נובע מההדחקה שהיחיד והחברה עושים, בהפכם צדודיות אלה לצד צֶל. מרגע שהיחיד מניח את הרע והפגום כתכונות זרות לו, הוא מתחיל לראות אותן אצל השונה, הַזָּר. כך גם נוהגת החברה על תרבותה ומוסדותיה, בהדחיקה אל עבר הזרים, המהווים "שעיר לעזאזל", את מה שהיא נכשלת להוקיע מתוכה. כך נוצרת השנאה לשונה, אשר הרחיקה לכת בחברה המערבית בעת המודרנית. כיהודים הוקרבנו שנים ארוכות ל"פולחן" זה. בספרד הקתולית החלו להפריד דם מדם כבר במאה ה-15. כבר אז נכתבו ספרים ונחקקו חוקים שמטרתם להקנות משמעויות דֶמוֹנִיוֹת לכל צאצא יהודי. תכונות שטניות מצויות בדם היהודי ומצויות בו עוד מרחם אמו. תקנות "טוהר הדם" והפחד מיהודים אנוסים ("מראנוס" – חזירים), הובילו לשיגעון חברתי מזן חדש, סופו מי ישורון. החרדות התהדקו במאה ה-18, אז החלו מדענים לחתור כנגד האמונה באחדות המין האנושי, ולטעון כי הלה מורכב מגזעים גזעים הנאבקים על הישרדותם. ככל שהשחית, רצח והשמיד האירופאי את העמים האחרים [ע"ע הכחדה]; ככל שגברה שליטתו בהם, וזאת דרך כיבוש אדמותיהם, ניצול משאביהם ובראש ובראשונה ניצול גופם ונפשם, וככל שהרבה לסחור בעבדים, כך גברו תורות הגזע וחדרו לתוך היכלי המדע העליונים.

להמשיך לקרוא

אָטוֹם שהוא יְקוּם, דָּבָר שהוא דַּעַת

"עמדתי מול מפה, ובו בזמן בנוף שהוצג בה. הנוף היה שומם וחשוף להבהיל, אי-אפשר היה לומר אם זהו שממון של מדבריות סלע או של הרקע האפור הריק, המאוכלס רק אותיות דפוס. אותיות אלה נסתלסלו על פני משטח הצבע, עוקבות כביכול אחר רכסי הרים; המילים שנוצרו על ידיהם היו מרוחקות פחות או יותר זו מזו. ידעתי או נודע לי שאני מצוי במבוך של צינורות השמע. ואולם המפה הייתה בו בזמן מפת הגיהנום."*

מֵרֵאשִׁית יָמֵינוּ הציוויליזטוריים, פֶּרֶק הדומיננטיות שֶׁל יישובי קֶבַע, עסוקים אָנוּ במחקר הָאָדָם והטבע. מטיילים לָנוּ בֵּינוֹת שְׁמָשׁוֹת מושגיות וערפילי דִּמְיוֹן. בְּנֵי קְבוּצָה קְטַנָּה שֶׁל עַמִּים אֲשֶׁר הֵחֵלָּה לכתוב ולקרוא אֶת חַיֶּיהָ, הֵבִיאָה לִידֵי מהפכות גְּדוֹלוֹת במערכת הַשֶּׁמֶשׁ כולה תּוֹך אֲלָפִים בודדים שֶׁל שָׁנִים. כַּמָּה מיליוני בְּנֵי אָדָם, וְלֹא יוֹתֵר מִכָּך, עוסקים בִּמְלֶאכֶת הפיענוח, העיון, המחקר. קידוש הַשְּׁאֵלָה. הַמַּטָּרָה אֵינֶנָּה טרם בוררה עַד תום, וְהִיא מונעת מִשְּׁלַל מניעים, אֲשֶׁר תוארו כְּבָר כהתפתחויות מאוחרות שֶׁל יֵצֶר, כשליחות אבירית, כשיקוף אידיאולוגי של יחסי היצור אוֹ כיצירה לְשחרור האנושות. הנאורות. הפרוצס. דוברה של היצור אדם, האנושות, אוֹתָהּ האנושות שברובה סוֹבֶלֶת ממגמה זוֹ לֹא פָּחוֹת משהיא מפיקה מִמֶּנָּה אושר. אֵינֶנָּה מוקירה טוֹבָה וְאֵינָהּ נֶאֱמָנָה לְדַעְתָּהּ. האובדים בְּתוֹכֵכִי פרקטל הַדַּעַת אֵינָם יוֹצְאִים נשכרים. אֶת המסע מתחילים תָּמִיד בנקודה אַחַת. תמיד בזמן-מקום ייחודי ופרטיקולארי. כך גם אני; נוֹלַדְתִּי וחונכתי כִיהוּדִי ארץ-ישראלי. זוהי נקוּדת המוצא שֶׁלִּי לטיול. עִבְרִית הִיא שְׂפַת הַכְּתָב. וכך בערך זה מתחיל: סֵפֶר תּוֹלְדוֹת הָאָדָם גוזר לידות ומיתות. דּוֹרוֹת, דּוֹרוֹת בסדרה הנדסית פטריארכלית תָּמִיד. אַלְפֵי שְׁנוֹת רֵאשִׁית לָנוּ. אָ-דַּ-ם (אֶ)שֵׁת אֱנוֹשׁ, חֲנוֹך, מֵת-וּשֶׁלַח, נוֹחַ. עוֹלָם חומר-אוֹר מקובצין טֶרֶם מָפָץ, אַך החוק והיחס שָׁרִיר ונצחי. פונקציה השואפת לאינסוף. שיירת הָאָבוֹת מסודרת תָּמִיד. כָּל דּוֹר מוֹלִיד מִיתוֹס וחוק. סיפור גַּן עֵדֶן וחוק הַדַּעַת. יְסוֹד הַמַּעֲלֶה אֱנוֹשׁ. נִיוּטרוֹן מֵחַבֵּק פּוֹזִיטרוֹן לָעַד. אָמַר חֲנוֹך: "הַבִּיטוּ עַל הָאָרֶץ וּדְעוּ אֶת הַמַּעֲשִׂים הַנַּעֲשִׂים עָלֶיהָ מִן הָרִאשׁוֹן עַד הָאַחֲרוֹן כִּי לֹא יֶשְׁנוֹ כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים [וְתָמִיד] יִרְאוּ: רָאוּ אֶת הַקָּיִץ וְאֶת החורף כִּי כָּל הָאָרֶץ מְלֵאָה מַיִם וְעָבִים וְטַל וּמָטָר יָנוּחוּ עָלֶיהָ". מוֹפֵת סדרם שֶׁל חומר-אֶנֶרְגְּיָה בְּאֶרֶץ תוהו ובוהו. דִינָמִיקה נִיוּטונית מתוקנת עַל פְּנֵי תְּהוֹם. קַו תיחום הגן שֶׁל תּוֹלְדוֹת אָדָם. אֶרֶץ כְאוטִּית הטומֶנֵת בְחוּבּה סֵדֶר מוֹפְתִי כְזְרימָת אֶלֶקְטרונִים בְמֶּרְחָב מַתַּכְתִּי. בְּנֵי אָדָם הָפְכוּ כאוס למיתוס, כִּי יָדַע אָדָם. בַּעֲבוּר אֶבְיוֹנָה וְיֶתֶר עַל אֶרוֹגֵניִוּת-כְּלָל-גוּפָנִית. מִין-אַנְטִי-כְאוס. צֶלֶם אלוהים.

להמשיך לקרוא

Derrida's Question through Beethoven's Last String Quartet

בשוטטות במרחב הכאוטי, "מרשתת" [Internet], נפלתי על סרטון בו הפילוסוף היהודי-צרפתי ג'אק דרידה יושב במרפסת, בערוב ימיו, ומספר על מפעל חייו: הניסיון להתחקות אחר מקור החשיבה. "מה מתרחש בטרם מתגבשת השאלה?", "ממה מורכבת הנוכחות?", "האם ניתן לכתוב את האחר?"

להמשיך לקרוא