הכול שלך ואין לך כלום

"בגיל 6 ברחתי עם אחותי מרצח-העם ברואנדה. עברנו 7 שנים כפליטות. מה אתם רוצים שאעשה? שאבכה?"

-קלמנטין וואמריה

1. אופרה ווינפרי

ביום בו הצטלמנו לתכנית של אופרה ווינפרי, ב-2006, פגשתי את אחותי קלייר בדירתה, דירת שלושה-חדרים ברוג'ר פארק. בה התגוררה עם שלושת ילדיה, שנולדו טרם מלאו לה 21 שנים, הודות לבעלה לשעבר, עובד סיוע במחנה הפליטים שלקח אותה תחת חסותו. מכונית שחורה אספה אותנו למרכז העיר שיקגו. הייתי תלמידת תיכון, החיה משני לשישי עם משפחת תומס, בפרבר האמיד קנילוורת' (Kenilworth). לעומתי, קלייר כבר לא הייתה ילדה כשזכינו למקלט בארה"ב. אף אחד לא אימץ אותה, לא טיפל בה, לא שלח אותה לבית-הספר. במקום זאת היא עבדה כחדרנית במלון, ניקתה 200 חדרים בשבוע. כל מה שידעתי על התכנית של אופרה ווינפרי, אליה נסענו, הוא שהיא מחולקת לשניים: בחלק הראשון אופרה ואלי ויזל מבקרים באושוויץ, אלוהים ישמור; ובחלק השני יופיעו 50 הזוכים בתחרות הכתיבה לתיכונים, שאני אחת מהן. נתבקשנו לכתוב מאמר על הרלוונטיות לימינו של הספר "לילה", מאת ניצול השואה אלי ויזל. אני הקדשתי את המאמר לגברת תומס, האמא המאמצת האמריקאית שלי, שציידה אותי בסנדוויץ' והסיעה אותי לבית-הספר מדי יום. כתבתי שאם רואנדים היו קוראים את "לילה" יתכן והם לא היו רוצחים אחד את השני.

אופרה ישבה על כורסה לבנה בוהקת, לצד אלי ויזל הזקן והעייף, שישב על כיסא מרופד לבן. אופרה הרעיפה שבחים על כל הזוכים מלבדי, מה שנראה לי בסדר גמור באותו רגע. לא ממש הלכתי לבית-הספר עד גיל 13, ומתנת חג-המולד שקיבלתי בגיל 7 הייתה קופסת נעליים מלאה עטים בלויים, שהטמנתי באדמה מתחת לאוהל שלנו כדי שאף אחד לא יגנוב אותם. אלא שאז אופרה נשענה קדימה ואמרה: "אז קלמנטין, לפני שעזבת את אפריקה, האם הצלחת למצוא את הורייך?"

מיקרופון קטן היה מחובר לחליפה השחורה שלבשתי, וקופסת הסוללה שלו הייתה מחוברת למכנסיים השחורים שקיבלתי מההפקה, כך שהייתי אמורה לנחש כבר לפני כן שמשהו כזה יגיע.

"לא", השבתי.

"אז מתי לאחרונה ראית אותם?", שאלה.

"זה היה ב-1994," עניתי, "כשלא היה לי שמץ של מושג מה מתרחש סביבי."

"ובכן, יש לי מכתב מהורייך," הכריזה אופרה, כאילו שזכיתי בפרס הגדול. "קלמנטין וקלייר, בואו אלי!"

קלייר לבשה את הפרצוף הקשוח והסקפטי ביותר שהיה לה. היא הכירה את החיים יותר ממני. אני חייכתי את החיוך המבויש שלי, כי בכל זאת למדתי כמה דברים כפליטה – לרצות אנשים זרים בחיוך, למשל.

"זה מהמשפחה שלכם ברואנדה," אמרה אופרה, בעודה מגישה לי מעטפה חומה. "מאמא ואבא והאחיות והאח שלכן." קלייר ואני ידענו שהורינו חיים, אך בקושי דיברנו איתם. איך בכלל להתחיל? "למה לא השגחתם עלינו טוב יותר?", "מה שלומכם?", "אני בסדר, תודה, עובדת עכשיו ב"גאפ", וגיליתי שזה ממש פשוט ללמוד לקרוא אנגלית אם את מאזינה לאודיו-בוקס תוך כדי שאת קוראת…" פתחתי את המעטפה והוצאתי ממנה את הדף הכחלחל. ואז אופרה, תודה לאל, שמה את ידה על ידי. עצרה אותי מלפתוח את הדף. הקלה גדולה. לא רציתי לפרוץ בבכי בטלוויזיה.

"את לא צריכה לקרוא את זה עכשיו, מול כל האנשים האלה," אמרה בחסד, "את לא צריכה לקרוא את זה מול כל האנשים האלה…" היא עצרה, שחקנית מהוללת שכמותה, "בגלל… בגלל… שהמשפחה שלך כאן!!!"

להמשיך לקרוא

עונת המצ'טות חוזרת

את התמונה הזו העלה אזרח בורונדי שלשום¹ כשלידה הכיתוב "הבחירות נגמרו. עכשיו צריך ללכת לעבודה". במצ'טות כאלה נרצחו ברואנדה מאות אלפי בני טוטסי באביב 1994, גם שם הרוצחים (הוטו) קראו לזה "עבודה". המצ'טות מסמלות את המעבר לשלב הבא: מדיכוי, רדיפה ספורדית ואפליה להשמדה. בימים האחרונים נראה שרצח עם מתחיל בבורונדי, המדינה העניה בעולם אשר מאז 1972 נרצחו בה יותר מ-500,000 בני הוטו ויותר מ-100,000 בני טוטסי, רובם אזרחים, במעשי טבח המוניים. על כוונת הרוצחים: כל אזרח טוטסי וכל הוטו שלא מוכן להשתתף באורגיית הדמים.

להמשיך לקרוא

האנושות כפי שפגשתיה

פרולוג

"מי שלא רוצה להכיר את הייסורים של העם הרואנדי עושה יד אחת עם תליינים"

רבות נכתב על רצח העם ברואנדה באנגלית ובצרפתית, אך מעט מדי בעברית. דווקא בשפתנו, מי שהיו קרבנות לרדיפה ולהשמדה שיטתית, מי שיכולים להבין לליבה של רואנדה, חסרים הכתבים, הסרטים, המאמרים, הספרים והעדויות.¹ על כן, מצאתי חשיבות רבה בפרסום עדויות של ניצולים בשפת הקודש. בשנה שחלפה פגשתי שלוש ניצולות רצח העם ברואנדה לשיחות ארוכות, קראתי שישה ספרים, עשרות שירים ומאמרים רבים. בשונה מהמאמרים הקודמים שפרסמתי, מאמר זה מביא את קולן של הקרבנות, פרי מפגשיי עם הניצולות.

יש שאתה פוגש אשה, משוחחים, מביט בעיניה, מביטה בעיניך, וכבר אתה יודע: ברגעים האלה משתנים חייך. מהשיחה הזו תצא אחר. כאלה היו שיחות אלו. נצרבתי. שלוש נשים רואנדיות, בנות טוטסי. שלושתן איבדו את כל משפחתן במאה הימים הנוראיים. שלושתן ניצלו בנס. אלוהים גזר את דינן: לחיות. בשעה שכולם נרצחו, המוות פשוט לא חפץ בהן, והן אינן יודעות כיצד ומדוע. שלשתן בחרו להקדיש את חייהן, שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו,  לשיקומה של רואנדה. עם השנים הפכו השלוש לנשות רוח ולמנהיגות. בסיפורים שלהן גיליתי צדודית נסתרת של האנושות, צדודית שלנו, כיהודים, יש את החוש לזהות. חשתי כי בדבריהן יש אולי, כוח מרפא לנו, השקועים עמוק בקרקעית "השבר הציוויליזציוני" שנפער באושוויץ והירושימה. העליתי בכתב את עיקרי רשמי מהשיחות עמן בתקווה שדבריהן יגיעו לאזנים קשובות, כפי שהגיעו אלי.

להמשיך לקרוא

שאלות של קצין שקורא

צרפת תמכה במשטר ההוטו הקיצוני ברואנדה לפני פרוץ הג'נוסייד. היא מכרה נשק, אימנה את צבא רואנדה וייעצה למנהיגים. משפרץ רצח העם, החל מאבק בין גורמים מקצועיים, בטחונים ופוליטיים בצרפת. בשעה שבכירים במערכת הביטחון ובשירותי המודיעין הפצירו לנתק מיד את הקשרים עם רואנדה, הפוליטיקאים הבכירים הפנו להם עורף. ביום ה-16 לרצח העם, הגיעו לפריז אדריכלי הג'נוסייד: צמרת הממשל הרואנדי הקיצוני החדש ומפקד "פלוגות המוות", זאת לאחר שאלה הורו על רצח רה"מ הרואנדי (הוטו מתונה) ועוד עשרות אלפי אזרחים. נשיא צרפת פרנסואה מיטראן ושר החוץ אלן ז'ופה אירחו אות מנהיגי רצח העם בכבוד רב. היה זה רמז למדיניות שצרפת המשיכה לדבוק בה לאורך 100 הימים הנוראיים של רואנדה. צרפת סייעה למבצעי רצח העם. זהו ללא ספק הפשע הגדול ביותר שביצעה הרפובליקה החמישית מאז היוסדה. להבדיל מארה"ב, שעזרה להסתיר את רצח העם, ובריטניה שעמדה מנגד, והחלה בהכחשת רצח העם לאחר 20 שנה, צרפת סייעה לרוצחים. צרפת לא התנצלה על כך מעולם ויחסיה עם רואנדה של אחרי רצח העם עכורים גם היום, 20 שנה אחרי.

באחד המחקרים שנכתבו בנושא צוטט חייל צרפתי, שהתלונן בזמן רצח העם, ביוני 1994: "נמאס לי שרוצחים מריעים לי". החיילים הצרפתיים, שרבים מהם היו ילדי הסטודנטים של 'מאי-68' ונכדי הלוחמים במלחמת העולם השניה, מצאו את עצמם מסייעים לג'נוסיידרים, במדינה אפריקאית קטנה ורחוקה, ללא כל הסבר. בחיפושיי אחר מקורות נחשפתי למכתב של גילום אנסל, מה-1 בספטמבר 2014. גילום הוא קצין צרפתי לשעבר, הפועל להקמת וועידת חקירה ממלכתית שתחשוף את האמת לאומה הצרפתית. גילום ניאות לבקשתי לתרגם את המכתב לעברית ולפרסמו כאן. הוספתי בסוגריים מידע שעשוי לעזור לקורא. להלן המכתב:

להמשיך לקרוא

רצח עם והכחשתו

רצח 6,000,000 גרמנים, לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, נידון בסרט חדש של ה-BBC "האמת הגנוזה על השואה". הסרט מנסה לערער את כל מה שידעתם על השואה. האם היהודים היו הקורבנות? ואולי דווקא היו רוצחים? ואילו היו קרבנות, כיצד יתכן שמנהיגיהם, מאז ועד היום, תאווי בצע, שררה וכסף? מחקרים חדשים, הנחשפים לראשונה בסרט, מוכיחים כי שישה מיליון גרמנים נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה, וזאת בניגוד לכל מה שנטען עד כה.

האמת שה- BBC לא יעזו להפיק סרט כזה על שואת היהודים. על רצח העם ברואנדה דווקא כן. רשת התקשורת הממלכתית של בריטניה, הממומנת בכספי אזרחיה, הביאה את הכחשת רצח העם ברואנדה לשיאים חדשים וזאת 20 שנה בלבד לאחר שחשפה לכל העולם את רצח העם ברואנדה בשידור ישיר. שבוע שעבר פרסמתי מאמר על יחסה של ארה"ב לרצח העם ברואנדה, בו בעת שעשרות אלפים נרצחו מדי יום. להלן מאמר שני בסדרה, על יחסה של בריטניה לרצח העם, 20 שנה אחרי.

להמשיך לקרוא

מה מטריד את מנוחתו של ביל?

מעטים האנשים המודים בטעויותיהם. מעטים עוד יותר, פוליטיקאים כאלו. ביל קלינטון, הזכור לרוב על מעשי ההוללות שלו, מחפש כל הזדמנות להודות ולהתנצל, על טעות אחת ויחידה, הקשורה דווקא למה שאינו עשה. רצח העם ברואנדה. אם תקישו את שמו של ביל באינטרנט, תיווכחו כי הוא נוטה להופיע על רקע הגבעות הירוקות והנשים השחורות של רואנדה. נשיא ארה"ב לשעבר הפך לקלישאה. הוא מנצל כל במה אפשרית להצטער. הוא הרחיק והגדיר את רצח העם ברואנדה "הטבח האינטנסיבי ביותר במאה העשרים המדממת". הוא הקים קרן פרטית ייעודית לסיוע לרואנדה. הוא פועל במרץ ומשתתף בטקסים, כנסים ואזכרות.

על מה הוא מצטער כל כך? מה קרה שם, שחדר עמוק כל כך לסדר יומו של הנשיא? כיצד שינתה זו הקטנה את חייו של הגדול? מדוע פרשה זו נותרה בראש סדר יומו גם 20 שנה לאחר שעברה? על מנת לענות על שאלות אלה אתאר בקצרה את מה שהתרחש בארץ אלף הגבעות במאה הימים הנוראיים של אביב-קיץ 1994.

להמשיך לקרוא

רצח עם בבורונדי, שוב?

בורונדי פחות מוכרת משכנתה רואנדה, שהתפרסמה באביב 1994 כאשר באחד מרגעי השפל של האנושות נרצחו בה, במאה ימים, 800,000 בני אדם בדם קר. הרוצחים היו הוטו והנרצחים היו ברובם טוטסי, אלו הן הקבוצות החיות ברואנדה וגם בבורונדי. מאז עצמאותן של שתי מדינות תאומות אלה התפרצו בהן גלים של אלימות מאורגנת מעת לעת שהביאו למותם לעשרות ואף מאות אלפי אנשים בכל פעם. כך בבורונדי בשנת 1972 נרצחו כ-200,000 בני הוטו בשלושה חודשים באחד מרציחות העמים האכזריות והנשכחות ביותר של המאה ה-20. משאיות צבאיות הגיעו לכל אחד מבתי הספר התיכונים והאוניברסיטאות במדינה וכל התלמידים בני ההוטו, שזוהו בעזרת רשימות שהוכנו מבעוד מועד, הובלו במשאיות הישר לבורות הריגה. ממשלת הטוטסי של בורונדי באותם הימים חיסלה את ההוטו המהווים רוב במדינה ולאיש בעולם לא היה אכפת. באותה העת, במדינה השכנה רואנדה, רצחו בני ההוטו אשר היו בשלטון אלפי בני טוטסי ואסרו על הטוטסי להיכנס למוסדות ציבוריים כמו בתי ספר, מבני ציבור ומשרדי ממשלה. היום ברואנדה יש דו קיום בין ההוטו לטוטסי אלא שבבורונדי המצב מתוח ועומד על סף התפרצות רצח עם נוסף. 

להמשיך לקרוא