רב המכר "מיין קמפף"

"העמים הלוחמים במלחמה הנוכחית ינצחו את היטלר, היא תקוותנו. אבל כדי לנצח את עניינו, כלומר את שקרו, כדי למנוע שאחרי מפלתו לא יעבור השקר בצורה אחרת אל העמים האחרים ולא יפורר את המין האנושי, לשם כך נחוץ עירבון שונה מזה."

-מרדכי מרטין בובר, 1942

"המשטר הנאצי עבר מזמן מהעולם, אבל מורשתו הארסית רחוקה מלגווע"

-זיגמונט באומן, 2013

ספרו הידוע לשמצה של הצורר אדולף היטלר, "מיין קמפף" (מאבקי) נמכר השנה בגרמניה ב-85,000 עותקים, והגיע למקום ה-10 ברשימת רבי המכר השנתית של העיתון "דר שפיגל". הספר הודפס השנה לראשונה בגרמניה, לאחר שהדפסתו נאסרה לפני כ-70 שנים, עד שיפוגו זכויות היוצרים. בדצמבר 2015 שוחררו זכויות היוצרים של הספר, שהוחזקו על ידי ממשלת בוואריה, ומאז החל הספר להימכר בחנויות רבות ברחבי גרמניה. לאחר מלחמת העולם השנייה נחשב הספר לגורם המסכן את גרמניה. כעת הוא הפך לרב מכר. הגרסה המחודשת של הספר יצאה לאור בתוספת פרולוג ביקורתי המבהיר את תרומתו של הספר להפצת האידאולוגיה הנאצית, השמדת היהודים וחורבן גרמניה. מלבד מאמר הפתיחה הביקורתי, הספר מכיל אלפי הערות שוליים המבהירות את ההטעיות הרבות הכתובות בו.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הולודומור

שורשיה של מלחמת רוסיה-אוקראינה, על פי הנרטיב האוקראיני, נעוצים בפשע ה"הולודומור". "הולודומור" הוא שמו של הרעב ההמוני שהתרחש באוקראינה, שהייתה חלק מברית המועצות הסובייטית, בשנים 1932-1933. פירוש השם "הולודומור" הוא מוות מרעב. מיליוני אוקראינים מתו בעקבות הרעב הכבד שהתחולל באוקראינה בשנים 1932-1933. הערכות שונות נעות בין 3.3 ל-7 מיליון בני אדם שנספו כתוצאה מהרעב באוקראינה בשנים אלו. לא ניתן לדעת בוודאות את המספר המדויק של הקרבנות. חוקרים אוקראינים סוברים כי הרוסים ביצעו השמדה מתוכננת ושיטתית של האוכלוסייה האוקראינית במזרח המדינה, בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20, ולאחר מכן יישבו את האזור ברוסים. הצאצאים של אותם רוסים, הם אלה שהקימו את "הרפובליקה של דונסק", שהתנתקה מאוקראינה לפני שנה וחצי ומבקשת להסתפח לרוסיה בימים אלו. המלחמה שהחלה במזרח אוקראינה לפני כשנתיים וחצי, גבתה עד כה את חייהם של כ-10,000 בני אדם, מתוכם לפחות 2,000 אזרחים. רק אתמול אמר שר התרבות האוקראיני, במילים מחפירות בגזענותם, כי הבעיות בדונבאס (מזרח אוקראינה) זה מ"החומר הגנטי" שהגיע לשם אחרי ההולודומור. התבטאות זו אופיינית לנרטיב האוקראיני, שמתועד במסמכי מקור רבים, המוצגים מזה שנה וחצי במוזיאון ההולודומור הממלכתי בקייב. המסמכים קושרים את כיבוש מזרח אוקראינה בימינו למהלך ההרעבה של ראשית שנות השלושים.

יו"ר הראדה העליון (הפרלמנט האוקראיני) אמר אתמול כי הוא מקווה שישראל תכיר בהולודומור כרצח-עם. לפני שבוע העלתה חברת הכנסת נאוה בוקר (הליכוד) הצעה לסדר היום של הכנסת הקוראת ל"הכרה בהרעבה ההמונית באוקראינה בשנים 1933-1932 על ידי המשטר הסובייטי כפשע נגד האנושות והעם האוקראיני וכמעשה של רצח-עם". אלא שהסיבות להיווצרותו של הרעב נתונות למחלוקת בין חוקרים שונים. אין ספק כי המרכיב המרכזי שגרם לרעב להיות כה נרחב הייתה תכנית הקולקטיביזציה, שהחילה הממשלה הסובייטית על כל הארצות והעמים שהיו תחת כיבושה בשנת 1929. אך השאלה אם הייתה זו מדיניות מכוונת של יוסף סטלין והממשל הסובייטי, שכוונתה הייתה להשמיד אוכלוסייה או שמא תוצר לוואי של פגעי טבע, או אולי תוצאה של מדיניות מוטעית ולא מחושבת כהלכה. האם היה זה ניסיון שכשל לייעל את תהליך ייצור המזון או תכנית השמדה של עם? האם האוקראינים נרדפו כעם, או שמא מעמד האיכרים הוא שנרדף, בין אם היה אוקראיני ובין אם היה רוסי? לפני שממשלת ישראל מכירה, או מסרבת להכיר, ברעב ההומני באוקראינה כרצח-עם, יש להכריע בשאלה זו. 

להמשיך לקרוא

מעבדות לחירות

זכרו נא, תולדות עם ישראל בשחרור אבותינו העבדים מארץ מצרים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לראות את עצמנו כאילו אנחנו, אני, אתה, כולנו עבדים. תפיסה זו צריכה לעמוד בבסיס האמונה שלנו. יחרדו החרדים מאבדן צו קטגורי זה. יחרדו משכחת העבדות. ינהרו הדתיים להילחם בעבדות. ירבו שומרי המצוות לדבר בגנותה. ראוי שיהא זה הפונדמנטליזם היהודי: מאבק עיקש בכל סוג של עבדות. יתייצבונה אנשי חב"ד, ובמקום לספסר תפילין לכל עובר אורח, יחלקונה פמפלטים לשחרור עבדים בתחנה המרכזית, לקראת כניסת השבת. כי דבר אלוהים חיים הוא: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם". והרי "אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה ואין לך התמזגות של יחיד וכלל ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים, זיכרון אישי, אשר איננו מחוויר ואיננו דהה."¹

ומהי עבדות? באלו עבדים מדובר? ילדה הודית שנולדה לקסטה הלא נכונה, והעמסת לבנות בוץ הוא כל גורלה, כבר מגיל 4. ילד ישראלי בן 12, שמשפחתו לא משגת, והוא נאלץ למכור את כוח עבודתו ומפחד לדרוש את שכרו. צעירה רוסיה שנחטפה על מנת להיאנס בארץ הקודש, ולפרנס סרסור עבריין, חלאת המין האנושי. נערה יזידית שנמכרה בשוק כשפחת מין לג'יהאדיסט אכזר. עובד כפייה הבונה אצטדיון כדורגל בקטאר, לשעשועי בניהם של איילי הנפט הפרעונים. כל אלה הם מקרים המייצגים תופעה רחבת היקף שאיננה השוליים של החברה אלא חלק אימננטי מהקפיטליזם.

להמשיך לקרוא

המשבר והפליטים

המשאית שנמצאה בצד הכביש המהיר בודפשט-וינה, ובה 71 גופות, ואיילאן, הילד הסורי-כורדי שנמצא מת בחופה של טורקיה באוגוסט 2015 יחקקו בזיכרון כסמלי "משבר הפליטים". כ-30,000 מהגרים טבעו למוות בים התיכון בשנים 2000-2015, ¹ והנה הם ממשיכים לטבוע מדי יום. לצערנו, המוות ההמוני הזה לא מערער את סדר היום במדינות המערב. הוא איננו הגורם לתרועות התקשורת בחודשים האחרונים. הכותרות על "משבר הפליטים" מופיעות בהמוניהן בגלל גורם אחר: אלו המגיעים חיים וברצונם לחיות מערערים את הסדר האירופאי. ההתקפה על פריז מוסיפה נדבך אכזרי לתופעת ההגירה: בין המוני המהגרים יש הסוגדים לאלוהי המוות, אלה מבקשים לרדת ביגון שאולה ולהוריד איתם את כל תרבות המערב.

אירופה סוערת. הניצולים, החלכאים והנדכאים מתפרצים בשעריה, ובאמתחתם מחבלים מתאבדים. מי שלא חש מאוים מגל ההגירה עצום המימדים, נרעד נוכח מתקפה חסרת תקדים על פריז ותאי טרור הנחשפים בזה אחר זה בליבה של היבשת. התקשורת קוראת לזה: "משבר הפליטים" (Refugees Crisis). אך לפני שנתיים, כשמספר הסורים שנעקרו מביתם הגיע ל-9 מיליון, ומספר הקרבנות למעל 100,000 בני אדם, אף אחד לא דיבר על "משבר הפליטים". הוא לא היה קיים. וגם היום, איש אינו מתעניין ב-4 מיליון הפליטים הסורים המורעבים במחנות סגורים בלבנון, ירדן וטורקיה, ובמיליוני הפליטים הדארפורים שנמקים כבר 12 שנים במחנות המוות במערב סודאן. מיליוני העירקים שברחו מאימת דאעש ומיליונים רבים נוספים הנרדפים במזה"ת ובאפריקה לא מקבלים מקום בכותרות העיתונים. זה מכבר הצהירה נציבות הפליטים של האו"ם כי אין ביכולתה להאכיל את מיליוני הפליטים.² אז, לא זעקו הכותרות על "משבר הפליטים", כי ילדים רעבים ומתים אינם מהווים משבר במזה"ת או באפריקה. רק כשהם מגיעים לאירופה נוצר "משבר". ³

להמשיך לקרוא

בין המערה לכפר

"אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי, אדוני, מפני שאני לא אני עצמי, אתה מבין."

-לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

את סיפורי הילדות של אבי זוכר אני מילדותי שלי. בתיאורי נופים, צבעים, וטעמים, היה מספר בקול חם על חיי הכפר המופלאים שהיו לו, אי שם בזמן "המלחמה". בכפר גידל עורבנים שעפו איתו בכל יום לבית הספר. בין סעודותיו לא ישכח אף פעם את כבד האווז, שאמו פיטמה, "שהיה נמס בפה". ריח הערמונים החמים שיצאו מתנור האבן. השדות והיערות בהם היה מתרוצץ, האיכרים הצרפתים, שמן אגוזים, ארטישוק ירושלמי, כל השפע שיודעת דורדון (Dordogne) להציע. רק דבר אחד נותר כחידה: מדוע ילדותו היפה בדורדון מתחברת תמיד לסיפורי "המלחמה". רק בבגרותי התחוור לי ש"המלחמה" היא גם שואת יהודי אירופה ושאבא שלי למעשה התחבא עם משפחתו בכפר קטן ב"צרפת החפשית" של וישי הרחק מביתו בנאנסי (Nancy) בירת חבל לורן (Lorraine) שסופח לרייך.

במלאת 70 שנה לסוף "המלחמה", ו-80 שנה לאבי, נסענו לטיול משפחתי בדרום-מערב צרפת, על מנת לבקר בכפר בו עבר אבי, יחד עם הוריו ואחותו הקטנה, את ימי הכיליון של יהדות אירופה. הורי שקדו רבות לקראת הטיול והכינו תכנית יומית מפורטת. הפנינה שבה, מבחינת אבי, ביקור במערת לָאסְקוֹ המפורסמת בציורי הקיר הפרה-היסטוריים שלה. כזה הוא אבי, מתעניין במדעי החיי והצומח. ציורים פרה-היסטוריים, לדידו, הינם ביטוי נעלה ליצר ההישרדות של החיה שעתידה לשלוט בכל. אנחנו הילדים ציפינו ל"טיול שורשים", לטעום ממטבח הילדות של אבינו. לא שמענו לפני כן על מערת לָאסְקוֹ. לא התרגשנו לקראתה בהמריאנו מנתב"ג לטולוז.

להמשיך לקרוא

שירה לאחר אושוויץ

"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות"

-תאודור אדורנו

"אחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירה וספרות אלא אם מדברים על אושוויץ"

-פרימו לוי

נולדתי כארבעים שנה לאחר שהיטלר התאבד, אלא שהשואה מלווה אותי כמעט כל רגע מחיי. גדלתי והתבגרתי בעולם המצוי במעמקי "שבר ציוויליזציוני" שנפער באושוויץ ובטרבלינקה, בהירושימה ובנגאסקי. מתהום זה עוד לא נושענו, עודנו שרויים בעומק האפלה. הקפיטליזם יצר מציאות בה אדם הוא סחורה. הג'נוסיידרים, היום כאז, משמידים סחורות. הביטו סביב: הקפיטליזם חזק מתמיד וג'נוסיידרים לא נענשים. במובן זה השואה עדיין מאיימת על כולנו. היא נובטת שוב ושוב בדמות אלה הרוצחים באמונה שלמה, ואלה הנרצחים רק בשל זהותם, ברציחות עמים ובזוועות אחרות, ברעיון שלא לכולם מגיע לחיות. במעמד קבלת פרס נובל לספרות אמר ניצול השואה אימרה קרטס: "מה שגיליתי באושוויץ הוא את המצב האנושי, נקודת הסיום של הרפתקה גדולה, המקום שאליו הנוסע האירופי הגיע אחרי 2,000 שנים של מוסר והיסטוריה תרבותית."  התרבות הנקרופילית שסביבנו משחזרת ופולטת רצח כאפשרות יחידה. היא זועקת לכל כי בני האדם אינם שווים בערכם. אני מבקש מרפא, אני מחריש למשמע: "מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה." השירים הבאים מציגים סוגיות שונות באנושות פוסט-אושוויץ. הם נכתבו בכאב ובצער, בתקווה שיביאו מזור.

להמשיך לקרוא

הכישלון הגדול ביותר של אובמה

"ב-2004, הממשל האמריקאי הכריז כי ממשלת סודאן מבצעת בדארפור רצח עם.¹ לאחר עלייה חדה בסיקור התקשורתי, ובדאגה לאזרחי דארפור, העולם שכח לגמרי מדארפור. לצערנו הרב, ממשלת סודאן לא שכחה."

-ג'ורג' קלוני ²

בדו"ח מיוחד, שהוגש בינואר 2015 למועצת הביטחון של האו"ם, דווח כי יותר מ-3,324 כפרים נשרפו בדארפור בחמשת החודשים האחרונים של 2014, מעל ל-22 כפרים מדי יום. יותר מחצי מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם אשתקד, ויותר מ-70,000 נעקרו בשלושת השבועות הראשונים של 2015, ממוצע של יותר מ-3,300 עקורים ביום.  במקביל לשריפת הכפרים, המתבצעת על ידי צבא סודאן, נמשכות ההפצצות האוויריות וכיבושים קרקעיים, וכן נמשכים מעשי אונס ההמוניים של הנשים והילדות הדארפוריות.

גם בריחה מהכפרים אינה מבטיחה את חייהם של הקרבנות הדארפורים. מחנות העקורים אליהם נמלטים הקרבנות, משמשים למעשה מחנות להשמדה איטית ושיטתית באמצעות רעב, ביזה מחלות ואונס. בנוסף לחצי מיליון ההרוגים בעשור האחרון, מאות אלפי נשים נאנסו על ידי חיילים בצבא סודאן וחיילי מיליציות הג'ינג'אוויד, שכבר לא ניתן להבדיל ביניהם כמו בעבר, ואונס המוני זה נמשך גם ב-2015. על האונס ההמוני בטביט באוקטובר האחרון, בו נאנסו למעלה מ-221 נשים על ידי חיילי צבא סודאן, ³ כתב ג'ורג' קלוני שסייר בדארפור: "עברנו כפר אחרי כפר ובכל מקום שמענו את אותם הסיפורים כמו בטביט". האוכלוסייה האפריקאית הילידית של דארפור מושמדת בשיטתיות מזה 12 שנים. בשנים האחרונות החלה ממשלת סודאן לנהל מדיניות ג'נוסיידלית דומה גם במחוזות אחרים, בנילוס הכחול ובדרום קורדופאן. אלפים נרצחים מדי חודש, מי בחרב ומי ברעב.

להמשיך לקרוא