גנים פגומים, חיות אנושיות

"קשה לתפוס את המרחב המפריד בין הקוף לכושי"

נכמר ליבו של המבקש להתחקות אחר שורשי הגזענות בחברתנו. שורשים עמוקים שצימחו אילנות עבותים. מדי יום אנו נתקלים בה, נפגעים ממנה, וחרדים לעולמנו אלא שיודעים אנו היטב כי מצויה היא גם בנו; הפחד מהאחר, והנטייה ליחס לו רִשְׁעוּת, לִכְלוּך ואופי פגום נובע מההדחקה שהיחיד והחברה עושים, בהפכם צדודיות אלה לצד צֶל. מרגע שהיחיד מניח את הרע והפגום כתכונות זרות לו, הוא מתחיל לראות אותן אצל השונה, הַזָּר. כך גם נוהגת החברה על תרבותה ומוסדותיה, בהדחיקה אל עבר הזרים, המהווים "שעיר לעזאזל", את מה שהיא נכשלת להוקיע מתוכה. כך נוצרת השנאה לשונה, אשר הרחיקה לכת בחברה המערבית בעת המודרנית. כיהודים הוקרבנו שנים ארוכות ל"פולחן" זה. בספרד הקתולית החלו להפריד דם מדם כבר במאה ה-15. כבר אז נכתבו ספרים ונחקקו חוקים שמטרתם להקנות משמעויות דֶמוֹנִיוֹת לכל צאצא יהודי. תכונות שטניות מצויות בדם היהודי ומצויות בו עוד מרחם אמו. תקנות "טוהר הדם" והפחד מיהודים אנוסים ("מראנוס" – חזירים), הובילו לשיגעון חברתי מזן חדש, סופו מי ישורון. החרדות התהדקו במאה ה-18, אז החלו מדענים לחתור כנגד האמונה באחדות המין האנושי, ולטעון כי הלה מורכב מגזעים גזעים הנאבקים על הישרדותם. ככל שהשחית, רצח והשמיד האירופאי את העמים האחרים [ע"ע הכחדה]; ככל שגברה שליטתו בהם, וזאת דרך כיבוש אדמותיהם, ניצול משאביהם ובראש ובראשונה ניצול גופם ונפשם, וככל שהרבה לסחור בעבדים, כך גברו תורות הגזע וחדרו לתוך היכלי המדע העליונים.

להמשיך לקרוא

הכחדה

כשהייתי ילד שמעתי בפעם ראשונה על חיות נכחדות, כמה טיפשים בני האדם? חשבתי, כה אווילי, כה מצער. כשהתבגרתי קראתי על בני אדם שהוכחדו, עמים ושבטים שאינם עוד. נחרדתי. חשתי ברשעות נוגסת בבשרי. אין גבול לרוע. תהיתי, גם היום מוכחדים שבטים ועמים? חקרתי ועצבתי לגלות, שבטים מוכחדים, גוועים לאיטם; אחרוני המוהיקנים מתים, מי בזקנה ומי בידי רוצחים, בעצב ובדידות שלא ניתן לתאר; ניצולים אחרונים לתרבות, נצרים אחרונים לדורות. האחרונים מתים, נכחדים, ומותירים אותנו טיפשים ועניים.

להמשיך לקרוא

צ'רוקי על גדת המיסיסיפי

היום מלאו 472 שנה לגילויו של הרננדו דה סוטו את נהר המיסיסיפי. דה סוטו היה 'מגלה ארצות' שנשלח על ידי מלך ספרד לחקור את צפון אמריקה עם מאות חיילים. לאחר מסע של שנה מפלורידה צפונה עד אזור שארלוט של היום, ומשם מערבה דרך נהר טנסי ואוהיו גילה את עמק המיסיסיפי. בשטחים אלו חיה בימים ההם אינדיאנים רבים, בני תרבות המיסיסיפי, הגדולה בתרבויות צפון אמריקה. תרבות שהורכבה ממספר שבטים והשתרע מנהר המיסיסיפי הרחק עד מפרץ הגולף והאוקינוס האטלנטי. הספרדים חתרו לכיוון בירת האינדיאנים, שאמורה הייתה להיות על גדת המיסיסיפי. הם עברו ערים אינדיאניות רבות, אלא שככל שהתקרבו למיסיסיפי, גילו יותר ויותר ערי רפאים נטושות וכפרים ריקים. הם חשבו כי רוח הקודש הבריחה את האינדיאנים וראו בכך סימן לצדקת דרכם, למעשה הם טעו. האינדיאנים לא ברחו, הם מתו במגיפות שהאירופאים הביאו איתם לצפון אמריקה. האינדיאנים העבירו ביניהם את החיידקים מהר יותר ממגלי הארצות, וכך הספיקו למות בהמוניהם שנים טרם הגיע האדם הלבן לעריהם. האירופאים הכירו רק את שאריותיה של תרבות המיסיסיפי. תרבות ענק זו חייתה בערים ובכפרים מפותחים שהתבססו בעיקר על גידולי תירס, קיימו דת ופולחן ייחודיים, ריקודים [למשל ריקוד הגשם], תלבושות צבעוניות ושירים קצביים, וניהלו מסחר עם אינדיאנים ברחבי צפון אמריקה מהאגמים הגדולים שבצפון ועד הרי מקסיקו שבדרום. הרננדו עצמו לא לחם באינדיאנים רבים אלא רק במי שהפריעו לו בדרכו, אלא שהגילויים שלו בפלורידה, ג'ורג'ה, קרולינה, טנסי, אלבמה וטקסס הובילו אירופאים רבים לשדוד ארצות אלה, להתקיף את האינדיאנים, לכבוש ובסופו של דבר לגרש את השבטים הגדולים הרחק אל מעבר לנהר המיסיסיפי במה שקרוי "מסע הדמעות". אינדיאנים רבים הבינו כי עליהם להשתנות לאחר המפגש עם האירופאים וניסו לסגל לעצמם "שיטות אירופאיות" אלא שהמתיישבים האירופאים המשיכו לראות בהם תמיד גזע נחות ופרימיטיבי.

להמשיך לקרוא